לתרומות לחץ כאן

בזיון ספרי קודש

שאלה:

שלום לכבוד הרב שליט"א

באנו לשאול על דברים פשוטים יום יום שמפני התדירות ואי שמיע על דברינו אולי ישמעו כשיצא מפי אדם גדול.

הרי מדובר על ענין להחליף חיתול תינוק או לאמן ילד קטן לעשות צרכיו בכיסא ניידי בחדר או סלון ממול ספרי קודש וגם להניח הילר קטן ערום במקרה אם צריך לרוץ לכיסא ניידי שלו לעשות צואה ככה השולחן שבת או ללכת חופשי באיזורים הבית איפה נמצא ספרי קודש כאשר אספר בקלות למנוע אותו לציבור שם? זו ואין צריך לומר זו על מה שאני מעיד שחזיתי בבוקר שאשה הייתה עוזר היחד קטן לעשות נטילת ידים בבוקר והוא לומד לעשות צרכיו בכיסא הנזכר והיה רק עם חולצה ללא תחתונים כלל ואמרה כל הנוסח ברכה עם של ומלכות בצורה כזה, מימתי דברים כאלה מותרים?

ניסיתי כדרכי בכבוד גדול ודרך ארץ לומר כמה פעמים על כבוד ספרי קודש וכו' אבל קרובה משפחה זו שומעת וממשיכה לעשות כן, רק לפעמים ממולי לא עושה וזה מצטער לי מאוד.

מדובר באנשים שהלכו לבית ספר הכי טובים מלידה ובכל זאת … זה ממש פלא כמה סתום מאנשים דבר כ"כ פשוט. אפילו פעם אברך כך היה עושה ובכבוד אמרתי שיש ענין ממול מדף ספרים כדי לא להיות חזק מידי ולומר אסור כדי שלא יפגע.

חושבים שרק מפני קטנים פטורים מכל המצוות שזה מתיר, וזה טעות. אכן פטורים מכל המצוות אבל הדגש על ההורים ולא על הילדים קטנים, ההורים יודעים מה כבוד לפחות נניח שכן שבן אדם נורמלי לא שם מדף ספרים השירות חס וחלילה, אבל לתת לילד לעשות צואה מול חדר מלא ספרי קודש מה הבדל הרי הפכו החדר לשירותים בדומה מה שמדובר במסכת עבודה זרה על בית שכותלה עם בית עבודה זרה ונפל הכותל שאסור לבנות ואומרים בגמרא לא לתת ריוח לע"ז ולהפוך המקום לשירותים ילדים, חלילה לעשות כך לדבר ה'.

דברים פלאים לי אף אחד לא מניח כקדורת מלוחלחות בסוכה, קדרה!! מדוע לא כבוד וביזיון על סוכה ואם כן מדוע קשה להבין זה על ספרי קודש וחפצי שמים?

לכן מה האופן אחר להאיר לאנשים על זה?

תודה

תשובה:

אתה עושה מצויין, מעיר בכבוד ובנימוס, ולא עליך המלאכה לגמור, אם קיבלו דבריך טוב, ואם לא, אז נתפלל ביחד שנזכה לגאולה השלמה ואז הכל יבקשו אחר דבר ה'.

ברכה והצלחה.

מקורות:

מצורף מאמר על מצוות הוכחה.

אחד המקורות הקדומים ביותר לעניין התוכחה מופיע בפרשתנו. התורה מתעדת את ההתוודעות של יוסף לאחיו במילים אלו (בראשית מה, ג): "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". הגמרא מתעדת שרבי אליעזר בכה בלמדו את הפסוק (חגיגה ד, ב): "ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".

מצוות התוכחה היא מהמצוות הקשות לקיום. מחד, התורה מצווה על התוכחה: "הוכח תוכח את עמיתך". אך מנגד, לא קל לבוא לאדם, ולהוכיחו על העוול שבכפו.

לעתים קרובות התחושה שלנו היא "מי אנחנו שנוכיח את זולתנו". תחושה זו הייתה קיימת כבר בימי חז"ל, כמו שאמר רבי טרפון (ערכין טז, ב): "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך". אם כך נאמר בדור של תנאים, קל וחומר בדורנו אנו.

עם זאת, מצוות התוכחה לא בטלה מן העולם. בהמשך הדברים נבחן את הגדרת חובת התוכחה, ואת פרטי הלכותיה.

מצוות תוכחה

כאמור, התורה קובעת חובת תוכחה במילים "הוכח תוכח את עמיתך", ומכאן למדו חז"ל (ערכין טז, ב) שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו.

מקור נוסף שהובא ללמד חובת תוכחה הוא מדברי עלי לחנה (שמואל א, א, יד), "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". מכאן קבע רבי אלעזר (ברכות לא, א-ב): "מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון, צריך להוכיחו".

בעקבות דברי הפסוק ודברי חז"ל, קבע הרמב"ם את חובת התוכחה בספר המצוות (מצוה רה): "שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה… אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". כך נפסק חובת התוכחה במשנה תורה (הלכות דעות ו, ז).

לא תעמוד על דם רעך

ב'מנחת חינוך' (מצוה רלט ס"ק ד, ד"ה ור"מ) חידש, שמי שנמנע מלהוכיח את חברו עובר לא רק על מצות עשה של "הוכח תוכח את עמיתך", אלא אף על מצות לא תעשה של "לא תעמד על דם רעך". לפי דבריו יש לעיין בצורך במצוות תורה, שהרי מצווים ועומדים אנו על התוכחה במצוות "לא תעמוד על דם רעך".

אולם, ייתכן שישנן שתי חובות חלוקות של תוכחה. האחת נגזרת מעיקרון הערבות ההדדית, המחייבת אותנו לדאוג לטובת הכלל. מכוח החובה לפעול לטובת הכלל, אנו חייבים לפעול לטובת כל פרט שמהווה חלק מתוך הכלל.

ואמנם, כך נאמר בתנא דבי אליהו (פרק יא): "כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו… לפי שכל ישראל ערבים זה לזה". המדרש מוסיף ציור להמחיש את אחדותו של עם ישראל: "ולמה הן דומים? לספינה שנקרע בה בית אחד, אין אומרים נקרע בה בית אחד, אלא כל הספינה נקרעה כולה". שומה עלינו לדאוג לכל אחד מישראל, למען הצלת הכלל כולו.

מלבד החובה הצומחת מכלל הערבות, ישנה חובה נוספת, הפונה באופן ספציפי וממוקד לזולת, ומצווה: "לא תעמוד על דם רעך". כמו שחובה להציל את כספו של חברנו, כך חובה עלינו להציל את נפשו.

מוטב שיהיו שוגגים

בגמרא (ביצה ל, א) נאמר שפטור מחובת תוכחה בשל הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אם התוכחה לא תישמע, ורק תגרום לעבריין לעבור על האיסור בזדון, אזי טובה השתיקה מהתוכחה.

בתחילת הסוגיה קובעת הגמרא שפטור זה נאמר רק בנוגע לדינים מדרבנן, ולא בהלכות שמקורן בתורה. בסוף הסוגיה נאמר: "ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי". גם כאשר אדם רואה מי שאינו נזהר באיסור תוספת יום הכיפורים, שהוא איסור מדאורייתא [הנלמד ממדרש הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם"], אינו מחויב להוכיח, מטעם "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

אולם, ה'בעל העיטור' (הובא בראשונים, שם, ובדרכי משה, או"ח תרח, ב) קובע כי כלל זה לא נאמר בדבר המפורש בתורה. מה שנאמר בגמרא ש"מוטב שיהיו שוגגים" אפילו בדין תורה, היינו רק באיסור דאורייתא שלא נאמר בפירוש בתורה, אלא נלמד מדרשה, כדין "תוספת יום הכיפורים".

יש שהוכיחו מדברי הגמרא (שבת נה, א) והתוספות (שם) שגם במקום איסור המפורש בתורה, נאמר הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", במקום שבוודאי לא ישמעו לתוכחה (ראה בביאור הלכה, שם, ד"ה אבל). אולם, דברי ה'עיטור' נפסקו ברמ"א (או"ח תרח, ב), והם עיקר להלכה.

ב'משנה ברורה' (ס"ק ג) מוסיף שהכלל של "מוטב שיהיו שוגגים" נאמר דווקא במקום שיש להניח בוודאות שהעובר לא ישים לבו לדברי התוכחה. במקום שיש ספק שמא יפרוש מן החטא, חייב אדם להוכיחו, אפילו באיסור דרבנן.

אמירת דבר שאינו נשמע

הרשב"א ביאר את הסיבה שיש לחלק בין דברי שמפורש בתורה, לבין דבר שאינו מפורש בתורה. לדבריו (שהובאו ב'משנה ברורה', ס"ק ו), במקום שאין הדבר מפורש בתורה, יש לתלות שמי שעובר עושה כן בשוגג, ומה שלא שישמע לתוכחה הוא מחמת שהדבר "קל בעיניהם". מנגד, אם עובר אדם על דבר שמפורש בתורה, יש להניח שבוודאי אינו שוגג, אלא מזיד, וחובה עלינו להפרישו מאיסור.

נמצינו למדים, לאור ביאור זה, שהפטור מחובת תוכחה מוגבל למקום שעובר בשוגג, כשהתוכחה תגרום לו לעבור על אותו איסור במזיד. במקום שעובר אדם על עבירה במזיד, תמיד חל החיוב להוכיחו – גם אם יש להניח שהעבריין לא יקבל את התוכחה. כך פסק להדיה ה'משנה ברורה' (ס"ק ה): "אבל כשיודעין שהוא אסור, ועוברין במזיד, צריך להוכיחם אף כשברור לו שלא יקבלום".

הלכה זו סותרת, לכאורה, דין אחר המופיע בגמרא, הקובע שאין לאדם לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב): "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' (משלי ט, ח)". אם כן, איך ייתכן שחייב אדם להוכיח את חברו, אפילו כשיודע שלא ישמע לו?

עד היכן תוכחה

ניתן ליישב קושיה זו על-פי דברי ה'נימוקי יוסף' (יבמות כ, ב).

הגמרא (ערכין טז, א) תוחמת את גבולות חובת התוכחה: "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה; ושמואל אמר: עד קללה; ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה". הרמב"ם פוסק כדעת רב, שחייב אדם להוכיח את חברו עד כדי הכאה – כלומר, עד שיבוא הלה להכות את מוכיחו. בחינוך (מצווה רלט) הוסיף לבאר שאין הכוונה שיבוא לידי הכאה ממש, אלא עד שיהיה הלה קרוב להכותו (הובאו דבריו בביאור הלכה).

על כך הקשה ב'נימוקי יוסף', שהרי מצווה היא שלא לומר דבר שאינו נשמע, ואיך ייתכן שחייב אדם להוכיח את חברו עד שיבוא לידי הכאה?

ב'נימוקי יוסף' תירץ שדברי בגמרא שאין לומר דבר שאינו נשמע נאמרו רק ברביםאבל ביחיד צריך להוכיחו עד שיכנו או עד שיקללנו. אולם, מוסיף שם שגם את הרבים צריך להוכיח פעם אחת לפחות "משום דאולי ישמעו, או שלא יהא להם פתחון פה". מבואר אפוא בדבריו שגם אם יודע בוודאות שדבריו לא ישמעו, יאמר את התוכחה ברבים פעם אחת, וביחיד יאמר עד שיכנו או עד שיקללנו – ושוב לא קשה מה שהקשינו לעיל.

ה'נימוקי יוסף' מציע שני טעמים שיש להוכיח את החוטא גם כשהוא "דבר שאינו נשמע". טעם אחד הוא כי ייתכן, בניגוד לציפיות, שישמע הלה לריבוי דברים ותוכחות. טעם נוסף הוא בשביל שלא יהיה לו פתחון פה לומר שכיון שלא מחה בו, סימן הוא שמסכים לדבריו.

חיוב תוכחת פורקי עול

להלכה פסק הרמ"א (סימן תרח, ב; יו"ד סימן קנז) את שיטת 'בעל העיטור' שחילק בין איסור המפורש בתורה, שמחויבים למחות בעובר עליו, לבין איסור שאינו מפורש בתורה. כן פסק הרמ"א את דברי ה'נימוקי יוסף', שאם יודע שאין דבריו נשמעים, יאמר ברבים פעם אחת, וביחיד יאמר עד שיכנו או יקללנו. לפי פסקים אלו, לכאורה תהיה חובת תוכחה גם מול מי שאינו שומר תורה ומצוות, שהרי חייב להוכיחו עד שיכנו!

אולם, ישנם מספר טעמים שאין אדם חייב, בזמננו, להוכיח את מי שרחוק מן התורה, ובוודאי לא ישמע לתוכחה.

טעם אחד העולה מדברי ה'ביאור הלכה' (ד"ה מוחין בידם), שכתב בשם ה'ברכי יוסף' שאין חיוב תוכחה במקום שהיא לא תתקבל אלא "רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד, אבל כשאין בידינו כח להפרישם, אין מחויב להוכיחם, כיון שיודע שלא יקבלום" (אך הוסיף שם שמדברי הסמ"ק משמע שגם כשאין ידינו תקיפה יש חובת הוכחה) ((ב'ביאור הלכה' כתב חידוש נוסף בשם ספר חסידים, שחיוב תוכחה הוא "דווקא איש את אחיו שלבו גס בו, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו". לכאורה צ"ע איך חידוש זה משתלב עם שאר דינים הנ"ל, שחייב אדם להוכיח את חברו עד שיכנו, וצ"ע שמדובר דווקא במי שלבו גס בו, וצ"ע.)).

טעם אחר, שאף הוא מופיע ב'ביאור הלכה' (ד"ה אבל אם), הוא מפני שאין חובה להוכיח פורקי עול: "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דווקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך, ואינו מחויב להוכיחו". כיון שפרק ממנו עול תורה ומצוות, יצא העובר מכלל עמיתך, ושוב אין חובה להוכיחו.

בזמנינו, ידועים דברי ה'חזון איש' שלרוב היהודים החופשיים יש דין של 'תינוק שנשבה', ומצווה לקרבם בעבותות האהבה, ולהחזירם למוטב.

דרך התוכחה

נאמר בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". נשיאת חטא זו פורשה על-ידי חז"ל (ערכין יז, ב) כהגבלה על חובת תוכחה: אמנם אדם חייב להוכיח את חברו, אבל אין להוכיחו במקום שהתוכחה תגרום לו בושה וכלימה.

הלכה זו נפסקה על-ידי הרמב"ם (הלכות דעות ו, ז): "המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ולא תשא עליו חטא… מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".

אולם, ב'שולחן ערוך הרב' הוסיף שהלכה זו נאמרה רק בעבירות שבין אדם לחברו, ולא באיסורים שבין אדם למקום (סימן קנו, סעיף ח): "במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו, צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל". יש להעיר שמסתימת שאר הפוסקים, לא משמע כדבריו.

עוד כתב שיש לחלק בין עבירה שבסתר לבין עבירה שבגלוי: "וכל זה בעבירה שבסתר. אבל אם עבר עבירה בגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים".

חשיבות התוכחה

עד כדי כך הייתה חשובה התוכחה בעיני חז"ל, עד שאמרו (שבת קיט, ב): "לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה".

אמנם, המצווה אינה קלה לקיים, אבל כשבאה מתוך אהבה ניכרת, התוכחה בהחלט אפשרית ואפילו אפקטיבית. אכן, חז"ל קבעו (בראשית רבה, נד, ג) ש"כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה". התוכחה היא חלק מאהבת הזולת, ואף מביאה לידי שלום ולידי אהבה: "אמר רב יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט) 'הוכח לחכם ויאהבך'".

מהצד השני, על האדם לאהוב את התוכחה, כמו שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פרק כט): "יש לך חברים, מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם". מידת אהבת התוכחה חשובה ביותר, כי אין אדם רואה נגעי עצמו, ורק מתוך תוכחה יכול אדם להתקדם. אכן, אחד מקנייני התורה היא אהבת התוכחה (אבות, ו, ו).

התוכחה חשובה גם למוכיח. מבואר בגמרא (שבת נה, א) שמי שאינו מוכיח נחשב כשותף לחטא שהיה צריך להוכיח עליו, ונענש על כך: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו". כלל זה נפסק על-ידי הרמ"א (יו"ד סימן קנז, סעיף א), עם הוספה שאין המוכיח חייב להביא את עצמו לכלל סכנה.

סיכום

ממוצא הדברים, למדנו מחד את חובת התוכחה, שמהווה מצווה מן התורה, ומנגד מצבים שונים של פטור מחובת תוכח. כן ראינו את הצורך לזהירות בדרך ביצועה.

הרב חיים וולוז'ין מחדש פטור נוסף מחובת התוכחה (כתר ראש, קמג): "אם אין טבעו בשום אופן לדבר רכות, פטור הוא מלהוכיח". כלומר, מי שאינו יכול לקיים את דברי הרמב"ם (דעות ו, ז), שמחייב את המוכיח לדבר "בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא" – אל לו להוכיח כלל, והוא פטור מכל מצוות תוכחה.

אמנם מצוות התוכחה היא חובה דאורייתא, ומעלות רבות נאמרו בה – אבל מי שמוכיח, ואינו יודע איך להוכיח, יצא שכרו בהפסדו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל