לתרומות לחץ כאן

התייחדה עם הגרוש לאחר הגירושין אולם לדבריהם לא היה ביניהם יחסי אישות

שאלה:

שלום במידה וגרוש התייחד עם גרושתו אך לא הייתה בעילה, האם האשה מחויבת בגט?
האם האשה נאמנת לומר שלמרות שהתייחדו לא הייתה שום בעילה?
האם יש הבדל בפסקים בין אשכנזים לספרדים.תודה

תשובה:

שלום רב,

אם הייחוד היה בלי עדים, כלומר לא היו עדים כשרים שראו אותם נכנסים לבית אחד שאין בו אדם אזי האישה נאמנת לומר שלא נבעלה, ובכל מקרה מאחר שהייחוד לא היה בעדים א"כ אין חשש שבגינה היא תצטרך גט. אולם אם הייחוד היה בעדים, יש מקום להצריך אותם גט מספק, רק כדאי לדעת עוד פרטים האם אכן היא זקוקה לגט. וראה במקורות

מקורות:

לגבי יחוד בעדים יש להוכיח מהגמרא בכתובות כז,ב שאין האישה נאמנת. שם שאלו על המשנה עג. 'לא תתייחד עמו אלא בעדים אפילו ע"פ עבד.. חוץ משפחתה' שבשבויה משמע ששפחתה נאמנת, ודנו בכך. ומשמע שהדברים שווים והשאלה היא אם השפחה כמותה או אינה כמותה נוגעת גם לגבי הנאמנות שלא נבעלה. ואילו במגרש את אשתו היתה נאמנת לומר שלא נבעלה, הרי יוצא שדין שפחתה שאינה מתייחדת עמה אינו קשור לדיני נאמנות שהרי אפילו היא עצמה נאמנת, אלא בהכרח קשור רק להלכות ייחוד שאינה בושה ממנה. אבל בשבויה אין הדבר תלוי בכלל בבושתה, שהרי היא אנוסה ע"י השבאי, והשאלה היחידה היא רק לענין נאמנות, ואין לדמותם. משמע בגמ' שהדברים שוים, וברור שהיא עצמה אינה נאמנת, וכדי להיות נאמנת צריך שלא תהיה היא עצמה, והמתיר היחיד של ייחוד הוא הנאמנות.

וראה עוד בשו"ת זכר יצחק שדן במקרה דומה על אישה שקיבלה גט מבעלה שהיה גוסס כדי שלא תצטרך יבום לאחר פטירתו, והמשיכה לסעוד אותו וגם התייחדה איתו לפני שנפטר, והשאלה היתה האם בעצם היא התקדשה שוב וממילא זקוקה ליבום או לא. ותשובתו שם עוסקת בעיקר בעניין הנאמנת לגבי דין זקוקה ליבום, ומשמע שאם הנידון היה לגבי אשת איש היה ברור שאינה נאמנת.

אולם במקרה שלא היה עדים כשרים על הייחוד, במקרה כזה אינה זקוקה לגט משום שיש לדון האם היא נאמנת שהרי יש לה מיגו "מה לי לשקר" שיכלה לומר שלא התייחדה איתו ראה בכתובות כז,א: בעי רב אשי: אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו? מי אמרינן [דף כז עמוד ב] מה לי לשקר, או דלמא לא אמרינן? ומאי שנא מההוא מעשה דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה, א"ל: לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא, ואזיל איהו באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, אתא לקמיה דרבא, א"ל: אין, באורחא דנהר פקוד אזלי, מיהו לא הוו מיא, אמר רבא: מה לי לשקר, אי בעי א"ל באורחא דנרש אזלי, ואמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן! הכי השתא, התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא, הכא ודאי איטמי? חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן (וכן הוא בבכורות לו. בענין אחר).

והשאלה היא אם יש להגדיר הן הן עדי ייחוד כאנן סהדי. כלשון רש"י פא: שאז אין אומרים מה לי לשקר במקום עדים. ואפילו הפה שאסר אין אומרים במקום עדים כמבואר בבכורות לו. שהביאו סוגיה זו על לא היו מוחזקים בו שבכור הוא ואמר בכור הוא ומומו עמו אם נאמן.

אמנם גם אם היא אינה נאמנת, מאחר שהייחוד היה שלא בפני עדים אין מקום לחייבה בגט מספק משום כפי שעולה מדברי השו"ע בסי' קמט, וראה עוד בסי' מב סעי' ג' שגם כאשר יש שני עדים על הקידושין די בכך שאין המקדש והמתקדשת יודעים שיש עדים כדי שלא יחולו הקידושין משום שכולם יודעים שאין קידושין בלא עדים.

כמו כן יש לדון בכמה נקודות נוספות שלא להצריך אותה גט במקרה כזה ואין כאן המקום להאריך.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל