שאלה:
שלום,
איך בדיוק נקבע המנהג לענין שכירות פועלים. בשולחן ערוך חושן משפט סימן שלא נאמר שזה תלוי במנהג המקום (אם לא הוסכם אחרת). אך האם מתחשבים לענין זה גם במנהג המקום של גויים?
למשל במקום פלוני בחו"ל יהודים מן הסתם נשכרים לעשות מלאכה למשך 10 או 12 שעות (לפי מה שיגיד המעביד היהודי) אבל הגויים (שהם רוב) נשכרים לעשות מלאכה לשמונה שעות ביום ותו לא. האם הולכים בזה אחר מנהג הגויים ויהודי שהשכיר את עצמו בסתם יכול לטעון שהיה בדעתו להשכיר את עצמו רק לשמונה שעות ביום?
תודה רבה!
תשובה:
שלום וברכה,
בשו"ע סימן שלא מבואר שהנשכר בסתמא ע"ד המקום הוא נשכר וגם מנהג של גויים נחשב למנהג. ולכן אם מנהג הגויים לשעות מסוימות המנהג מחייב. אם נהוג שיהודים נשכרים בסכום שעות שונות ומקובל המנהג שהיהודים נשכרים לפי המנהג שלהם ולא לפי מנהג המקום, המנהג של היהודים מחייב. אבל אם המנהג של היהודים לא מקובל וידוע הולכים לפי מנהג המקום.
בהצלחה.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלא: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן, אפילו הוסיף על שכרן, כיון שלא התנה כן בשעה ששכרן. הגה: לא היה מנהג בעיר, או שאמר להן: אני שוכר אתכם כדין תורה, חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים (טור ס"ד). ובערב שבת, מקדים עצמו לביתו שיוכל למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק את הנר (שם ס"ה בשם הירושלמי). לא היה מנהג בעיר, אבל רוב אנשי העיר באו ממקום שיש שם מנהג, אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם. הלך ממקום שנהגו להשכים ולהעריב למקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב או איפכא, אזלינן בתר המקום ששכר שם הפועלים (נ"י ר"פ הפועלים בשם הירושלמי). ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג (ריב"ש סי' תע"ה).
