שאלה:
בס"ד
א' כשמגיעים שנים לד"ת והדיין רואה שגם אם יחייב את אחד מהם בדין הם ישארו ידידים גמורים וכו' וכל כונתם לברר את האמת, האם גם בכה"ג יש מצוה להשתדל לעשות פשרה
ב' כשדיין עושה פשרה האם הוא צריך לשקול רק כמה הצדק נוטה לכל צד או שמותר לו גם לחשוב כמה קשה לכל צד להפסיד כסף ולהביא את זה במערכת השיקולים שלו.
ג' ברש"י עה"ת [דברים א' י"ז] על הפסוק כי המשפט לאלוקים הוא כתב מה שאתה נוטל מזה שלא כדין אתה מזקיקני להחזיר לו. נמצא שמי שהולך לד"ת ובטעות הדיינים יחייבו אותו. אזי הקב"ה יחזיר לו את ממונו. לכאורה זה נאמר רק אם הדיין טועה בדין אבל אם עשו פשרה בכה"ג הקב"ה לא יחזיר לו את החלק שהוא מפסיד ונמצא שלכאורה לעולם עדיף לאדם לעשות דין ולא פשרה שבדין אפילו אם יחייבהו בטעות כספו יחזור אליו משמים במלואו אבל בפשרה לא יחזור אליו מה שמגיע לו?
תשובה:
שלום וברכה,
א' גם כשיישארו ידידים עדיין תהיה תביעה אחד על השני והרגשה שגזל ממנו את החייב לו, ולכן יש מצווה לפשר.
ב' מסתבר שהשיקול הוא השלום והידידות ולא הקושי להשיג את הכסף ולא שיקולים של עשיר ועני, אלא פשרה הקרובה לדין כדי לרצות את הצדדים.
ג' מי אמר לך שפשרה הקב"ה לא מחזיר אולי גם שמתפשר מקבל את ההחזר. יש חזו"א שסובר שביורד לאומנותו של חברו אדם צריך לתבוע את זה כיון שזה בגדר של השתדלות לפרנסה, אולם דבריו הם כאשר ודאי לפי הלכה השני נוהג שלא כדין. אבל במקרה שיש תובע ונתבע ולשני הצדדים יש טענות נכונות, ומוחל על התביעה ומסכים להגיע לפשרה במקרה זה לא נקרא שזה נגד ההשתדלות והקב"ה מחזיר לו את ההפסד.
בנוסף, מי אמר שפשרה הוא בגלל הטעות של הדיין, לפעמים זה טעות של הבע"ד שתובע שלא כדין בגלל טעות עצמית ונמצא שגוזל את חברו, וכמתפשר ניצול מהגזל.
בהצלחה.
