שאלה:
לכבוד הרב שליט"א! בתענית כג ב מסופר על אבא חלקיה שהסביר את מעלת זכותה של אשתו על זכותו שלו בין השאר בכך ששהותה בבית מאפשר לה לחלק לעניים לחם מביתה כצדקה ולכן הנייתה להם קרובה יותר מאשר הניית מעות שהוא עצמו נותן לעניים. פשט דבריו הוא שמאחר שזמינות הצדקה ונגישותה מגדילים את מעלתה(אותו מונח גם בקידושין מ"ו א' שאשה האוכלת תמרה קרובה הנייתה מאשר קבלת התמרה בתור ממון). והמציאות הזו תמוהה בעיני. מה נפקא מינה יש לנגישות אותה הנאה? הלא המצווה היא לכאורה לפי השלמת מחסורו. וכי הדבר תלוי בדעת מקבל הצדקה(ככה משתמע אם קוראים מבין השורות)? יוצא מכך שעדיף לתרום לעני ישירות מאשר לתת את אותו סכום לקרן צדקה כך שסכומך אינו ניכר ובטל ברוב התורמים, ובנוסף ייתכן שלדעת אבא חלקיה עדיף שהעני ידע מי תרם לו ואף יראה את התורם בעיניו מאשר מתן בסתר('ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו') והרי אין ההלכה כן. שהרי מתן סתר מוכיח שהדבר נעשה לשם שמים. ועוד דבר קשה לי. מדוע עצם העובדה ש'מקרבה הנייתה' עומדת בפני עצמה? לא נזכר כאן הטורח(אם המעות שנתן הושגו לאחר שהיה שכיר יום בשדה כפי שנרמז שם, מלאכה כזו מנסיון היא מהעבודות התובעניות ביותר), יש גם בחינה להעדיף את הניית המעות שהרי הם מתקיימים בניגוד לפת שמתעפשת מהר. ועל הכל, הלא הוא פרנס הבית והלחם מצוי בביתם בזכותו. והייתי פוטר את הסוגיה בתירוץ שהדברים כוללים גם את טרחתה או שזו דעתו אם לא שאני רואה בחיים שהדברים כך(אע"פ שזו בהחלט אינה ראיה) ושחסד שגורם הנאה מיידית ומשרה שמחה גדולה יותר והכרת טובה כלפי גומל החסד ממשיך מן הארה(כמו השגחה גלויה יותר, וגם לפעמים מבחינה פנימית רוחנית) אע"פ שלפעמים תועלתו הממשית לא גדולה או ניכרת. והחיים מלמדים שהרבה פעמים הדברים הפוכים: לפעמים מילים בלבד, כגון עצה או תוכחת מגולה אחת שגורמת טינה כלפי המוכיח וזעזוע מנטלי ועצב בטווח הקצר מועילה לאותו אדם יותר ממאה טובות שיגרמו לו שמחה מיידית. והמציאות הזו מערערת בי את שלמות העבודה כי היא יוצרת אצלי מן תובנה שעדיף לגמול חסד או צדקה גם בשביל שאותו אדם יכיר לך טובה ורוחו תהיה נוחה ממך וזכותך תתעורר בשמים בגללו מאשר בסתר לשם שמים בלבד כי אע"פ שאני יודע שברוך הגבר אשר יבטח בה' אבל כל ההבטחות נאמרו כלפי ההלכים בתמים וגם אם ארצה בכל הכוח הדרך ארוכה עד שלבינוניים כמוני יהיה לב תמים. בינתיים החיים כואבים ב"ה במקומות הפגומים. אודה אם הרב יוכל לשפוך מעט דברי אמת וליישב את הסוגיה ולהניח את הדעת. תזכה למצוות רק ברכה והצלחה!
תשובה:
שלום וברכה
נהנתי מאוד מדבריך המאירים והמחכימים. לכאורה דברי הגמרא מתפרשים כפשוטם. יש להבין, שמציאות החיים בזמן חז"ל היתה שונה לחלוטין מזו של היום. היום אם תתן לעני פרוסת לחם הוא פשוט יעלב, וכי הוא צריך לחם?! הוא צריך כסף!… פעם אחת בלבד זכור לי שדפק אצלי אדם בבית [תוך כדי איסוף צדקה], ושאל אותי אם יש לי אולי איזה לבן או משהו… כמובן שמחתי מאוד על ההזדמנות לקיים מצוה נדירה זו של הכנסת אורחים וצדקה אמיתית, וערכתי לו שולחן לארוחת ערב טעימה, אבל זה באמת קרה לי רק פעם אחת… בזמן חז"ל זה לא היה כך. אנשים כמעט לא היו מתעסקים עם כסף. העניים היו זקוקים כפשוטו לאוכל. הרבה מהמסחר היה מתנהל באופן של חליפין, כמעט את כל הצרכים היו עושים בבית, מירקות הגינה ואפייה ביתית וחלב מהעז הביתית וכו'. לכן כסף היה דבר מרוחק יותר שעוזר "בגרמא", בשונה מאוכל ממש.
אין לכל הנושא הזה קשר לענין של מתן בסתר או בגלוי, הענין הוא מה טובת העני, לקבל כסף שאיתו יקנה משהו להכין בו את מאכלו [גם בכסף הוא לא היה קונה לחם באנג'ל, אלא חיטים לטחון ללוש לרדד לאפות וכו'…], או לקבל אוכל מן המוכן.
לכן בזמנינו הכל שונה ובודאי שצדקה של כסף הנאתה קרובה והיא מהודרת.
שנזכה להיות צמיד מהנותנים בשפע ובנקל.
