שאלה:
לכבוד הרב
בעל מלאה ביצע עבודה עבורי ומראש אמר שהסכום כולל מע"מ.
לאחר סיום ביצוע העבודה סיכמנו שאבצע העברה בנקאית של שאר התשלום (לאחר שקיבל מקדמה קודם לכן) ויביא לי קבלה (אמר שיישלח אחרי שייקבל את הסכום).
בפועל ביקשתי ממנו את הקבלה לאחר ההעברה והוא מתחמק ולא עונה.
אין לי ממש עניין בקבלה, העניין הוא שהוא מראש סיכם את הסכום בתוספת מע"מ מה שהגדיל את הסכום הסופי לתשלום אליו, בפועל נראה שהוא לא הוציא קבלה ובכל זאת גבה ממני את ה-17% יותר.
האם יש פה גזל או איזה שהיא חובה מצידו להחזיר את הכסף העודף שקיבל אם לא מנפיק לי חשבונית?
תודה
תשובה:
שלום וברכה,
המחיר נקבע הוא כולל מע"מ וזה המחיר שוק אם הבעל מקצוע יחליט לשלם מע"מ או לא זה חשבון שלו ולכן אין כאן גזל כאשר כלל את המע"מ במחיר של העבודה.
בהצלחה.
מקורות:
בעל מקצוע רשאי לדרוש לפי המחיר שנקבע והמחיר כולל מע"מ הבעל מקצוע יחליט אם להפריש מע"מ או לא זה עניין שלו. וגם בעל מקצוע שלא צריך לשלם מע"מ [אם שייך דבר כזה] יוכל לדרוש לפי המחיר בשוק.
לענין עיקר החיוב לשלם מע"מ עי' בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן מט: (ובכ"ד באורך) הרשב"ם בב"ב שם ד' נ"ד מסביר דברי שמואל שאמר דינא דמלכותא דינא בכדברים האלה: כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חקי המלך ומשפטיו הלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל עכ"ל. מדברי רשב"ם אלה אפשר ללמוד שלשה הלכתא גבירתא שנפתחים המה בזה בדברי הפוסקים. ראשית למדים אנו מדבריו דס"ל דדין זה של דינא דמלכותא דינא הוא מדאורייתא, שהרי מסביר טעמא דדינא בזה הוא לפי "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חקי המלך ומשפטיו". והיינו מפני שהסכימו דעתם של בני המלכות על חקיו ומשפטיו, וא"כ הרי זה גדר של מחילה וקבלה, והר"ז תנאי שבממון שקיים מן התורה. וזהו שמסיים ע"ז הרשב"ם בלשון "והלכך דין גמור הוא", והיינו דין גמור מה"ת. וכן הוא כנראה ג"כ דעת הרמב"ם בזה בפ"ה מה' גזילה הי"ח הנ"ל שכותב בזה בלשון: "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים", הרי שהרמב"ם ג"כ תלי דבר זה של דד"מ מפני שהסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן, והיינו כנ"ל שהוא מה"ת מפני דזהו גדר של מחילה כללית ותנאי שבממון שקיים. ויוצא זה דלא כדמצינו להב"ש באה"ע (סי' כ"ח סק"ג) דס"ל דד"מ דינא הוא רק מדרבנן. ויהיה מכאן איפוא סייעתא נוספת להאבני מלואים באה"ע שם בסק"ב החולק על הב"ש וס"ל בפשיטות דהא דאמרו דינא דמלכותא דינא לאו מדבריהם הוא אלא מן התורה, וכן ס"ל להח"ס בחיו"ד (סימן שי"ד) דדינא דמלכותא באותן ענינים דקיי"ל דינא דמלכותא דינא מן התורה הוא בלי ספק עיין שם. ה) ויעוין בספר דבר אברהם ח"א סימן א' שכותב לומר שיש שני לימודים לדין זה דד"ד הוא מה"ת, או דילפינן לה מההיא קרא גופא דילפינן מיניה הפקר ב"ד בגיטין ד' ל"ו ע"ב והוא מקרא דוכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו, וס"ל דלא נאמרה הלכה זו לב"ד של ישראל בתור ב"ד אלא בתור ממשלה שהרי השרים והזקנים כתיב, ולא ביחוד בב"ד של ישראל נאמרה כ"א בכל ממשלה בביתה שהיא השלטת בכל אשר לנתיניה, או דילפינן לה מהא דגיטין ד' ל"ח ע"א וישב ממנו שבי דאו"ה קונה בכיבוש וא"כ המלך הוא הבעלים ויכול להפקיר ולתת לכל מי שירצה וכן הוא מפורש בחו"מ סי' קס"ב ס"א: אבל אם נתן להם המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן דינא דמלכותא דינא כי השווקים והרחובות שלהם ויכולין לעשות בהם מה שירצו, וכ"ה בסי' תי"ז ס"א: ועוד שר"ה הם של מושלי העיר ולכל מה שנותנין רשות אזלינן בתריה, ומסביר שם שגם להרשב"ם בב"ב הנ"ל הוי ג"כ דאורייתא ובאמת אתי עליה משום כיבוש והסביר לה הרשב"ם משום קיבלוהו דטעם זה מהני גם לבאים לגור אחר הכיבוש שהרי כמו"כ כתב הרשב"א יבמות שע"מ כן באים לגור בארצו וכאילו לקחום במלחמה, הרי שהאי טעמא מסייע לבאים לגור אח"כ שיהיו נחשבים בכיבוש. או שטעם זה דקיבלוהו מסייע להפקר ב"ד, שקיבלוהו והוי ב"ד וזקנים עלייהו עיין שם באריכות דבריו ובמסקנתו הברורה שדד"מ דינא הוא מן התורה ממש עיין שם. ובהרבה כוון הדבר אברהם שם בדבריו לדברי שו"ת מהריא"ז ענזיל ז"ל (בסימן ד'), עיין שם שמבאר דדינא דמלכותא הוא ככח הפקר ב"ד, ומביא ג"כ דברי השט"מ בב"ב ד' נ"ה בשם ר"י בעליות שכל מה שאמרו שדין המלך דין לא אמרו אלא לענין הפקעה שהנכסים מופקעין מבעליהן מדין המלך וכל אדם זוכה בהן במצותו כשיחזיק בהם והפקעת המלך הרי הוא כענין הפקר ב"ד הפקר, אבל אם יצוה המלך ויאמר שדה זו נתונה לפ' אינו זוכה בה בעד המלך עד שיחזיק בה, וכן מביא דברי הרשב"א בחי' לגיטין ד' י' בשם הרמב"ן ז"ל גבי שטר העולה בערכאות, ודברי הנ"י בפ' ח"ה שהוא כדברי הר"י בעליות, עיין שם.
