שאלה:
המשנה אומרת שאנשי משמר לא היו מתענים ביום ראשון כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. כל מס' שנים יש לנו ת"ב שחל או נדחה ליום א' וזה עובר בשלום.
תשובה:
ברור שהכוונה לחשש רחוק מאוד, רק בתענית שאינה מחוייבת מעיקר הדין חששו לכך, אבל כשיש חיוב תענית, לא מדובר בחשש שמצדיק את ביטולה. [ועי' גם במפרשים שם שביארו באופנים אחרים, הבאנו חלק כאן במקורות]
מקורות:
ר' עובדיה מברטנורא שם: ולא היו מתענין בע"ש מפני כבוד השבת – ואין צ"ל בשבת עצמה, ולא ביום א' מפני שהוא שלישי ליצירה, שבע"ש נברא אדם, ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי דכתיב (בראשית ל"ד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אי נמי מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה ולמוצאי שבת ניטלת ממנו, ואם היו מתענים ביום ראשון היו מסתכנים. ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה:
תוספות יום טוב שם: ולא באחד בשבת – פי' הר"ב מפני שהוא שלישי ליצירה כו'. א"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה כו'. הני תרי טעמי בגמ' פליגי בהו אמוראי ובמשניות בנוסחאות דוקניות ל"ג מן ואנשי מעמד עד וימותו. וכן נראה שהיתה גירסת הר"ב. ועוד מוכיח מה שכתב ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. ומאן דכר שמה דתפלה זו. אלא שהר"ב מבאר והולך מנהגם של אנשי המעמד. ועוד נ"ל שכל מה שכתב מן ולא היו כו' עד תפלת נעילה שייך הכל לסוף דבור שבסוף המשנה דלעיל והכל דבור אחד. והתחלת פי' משנה ג' הוא מן דבור פרשה גדולה כו'. ומה שכתב הר"ב ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי. בפירש"י לא נכתב טפי. ועיין מזה במשנה ג' פרק ט' דשבת:
תפארת ישראל: טו) וימותו. לאו דוקא, רק ר"ל שיתחלשו מהתענית יותר מדאי, דכל שנוי ווסת מזיק לגוף [ב"ב קמ"ו א'], ולהכי במקום צער גדול, לא גזרו בה רבנן [ככתובות ד"ס ע"א], ומצינו לשון מיתה דמשמע חולשא, כמו משמש מת בעריות [סנהדרין דנ"ה] עד שימות הגיד [שבועות די"ח], מה לי קטלה פלגא [ב"מ צ"ה א'], הן יקטלני לו איחל [איוב י"ג ט"ו]:
ובגמ' מופיעים כמה טעמים לכך שאין מתנים ביום ראשון. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כז עמוד ב: באחד בשבת מאי טעמא לא? – אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה. ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה. דאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר שבת וינפש – כיון ששבת וי אבדה נפש. ונמצא שיש לכך מספר טעמים ובודאי שטעמים אלו אינם שייכם לגבי היום שבו יוצא ט' באב מעיקר הדין ובו צריך להתענות והם שייכים רק לגבי אנשי המשמר שצמים בו בקביעות.
ועוד מצינו בראשונים פי' נוסף שהטעם הוא משום התגרות בנוצרים ועי פסקי רי"ד מסכת תענית דף כז עמוד ב: ביום ראשון לא היו מתענין מאי טעמ', אמ' ר' יוחנ' מפני הנוצרין. פי' מפני עובדי ישו הנוצרי שעושין אותו יום איד, ושלא יהו אומרין לתקניטנו הן עושין, שאנו עושין אותו יום איד והן מתענין. אמנם המהרש"א חולק על כך וכ' מהרש"א חידושי אגדות מסכת תענית דף כז עמוד ב: מפני הגלילים פרש"י עושין אותו יום טוב שלהן עכ"ל. אין לפרש משום שיעלילו עלינו שאנו מתענים ביום טוב שלהן דהא בזמן שבית המקדש קיים קיימינן וידינו תקיפה עליהם אלא די"ל שאנשי משמר לא היו עושין מלאכה ביום תעניתם שלא יאמרו שאנשי משמר מחזיקין אותו ג"כ כיו"ט שלא לעשות בו מלאכה ומתוך זה נראה דעכו"ם נהגו כן מקודם שהיו הגלילים דהא משמע דגם בבית ראשון לא היו מתענין אנשי משמר ביום א' מטעם זה והגלילים לא היו עד בית שני. והמאירי פי' את הדברים באופן אחר וכ' וז"ל פי' בגמ' מפני הנצרים ונראה לי בפירושו מפני הבבליים שהיו הם מתייראים מהם הרבה, והוא קורא אותם נצרים על שם נבוכדנצר כמו שביארנו בפסוק נצרים באים מארץ מרחק, וידוע שהצלם הגדול לעבודת השמש היה נעבד באותו זמן בבבל, והיו עושים יום אד ביום א' שהוא ממשלתו של שמש כמו שידוע חל"ם כצנ"ש ראשי ימים, וכבר פירשתי כיוצא בזה במה שאמרו בראשון של ע"ז ז' ב' – נצרים לעולם אסור, ומ"מ בתלמוד המערב פירשו בשניהם מפני כבוד השבת – ע"כ. ומ"מ מדבריו עולה שיש פה טעם אחר שהוא משום שחששו מאותם הבבלים והנה טעם זה בודאי לא שייך לגבי ט' באב ובזמננו ודאי אינו שייך.
