גיור ללא הטפת דם ברית / נימול בגיותו

שאלה:

שלום רב.
ניגש אלי בחור עם תעודת גיור. בשאלות שעשיתי לו, אמר לי שהדיין לא עשה לו הטפת דם ברית כי הבחור פחד ואולי היה לו עגומת נפש וכאב. הדיין אישר את זה כך כדי לא לעשות צער וכאב.

האם זה נקרא גיור ראוי?? אפשר לעלות אותו לספר תורה כך?

דרך אגב, לא ערך לו נישואים (חופה וקדושים) והסביר לו כי הוא לא מחתן בבין המצרים…(תאריך של הגיור 24 לתמוז)….עדיף להשאיר אותו באשת איש כל הזמן הזה כי הוא גר עם אשתו.

תשובה:

שלום וברכה

מדבריך אני מבין שמדובר באדם שנימול ככל היהודים בקטנותו ורק אחר כך התברר שהוא גוי וכדומה, והוא לא ערל, ולכן סברת שעדיין הוא צריך הטפה, והרב הקל עליו בזה מחמת שפחד [חבל שפחד, מדובר בשריטה קטנטנה ולא היה מרגיש כלום…]. למעשה בענין זה נחלקו הדעות אם גוי שנימול לשם יהדות – מילת מצוה [ולא לשם גירות] צריך הטפת דם ברית כשבא להתגייר, אעתיק לך במקורות מה שכתבתי בענין זה מכבר.

לגבי שאלתך השניה, אני מניח שכחלק מהליך הגיור אמרו להם להפרד עד הנישואין, זה נצרך מעוד סיבות [הבחנה בין זרע יהודי לזרע נכרי אבל גם זה תלוי איזה סוג גיור הוצרך, אם גיור ממש או לחומרא], כמו כן הוא לא נכשל באשת איש כי אם היה גוי היא לא היתה נשואה לו. הוא נכשל בפנויה, שזה גם אסור כמובן, רק רציתי לדייק את הדברים.

מקורות:

הרמב"ם (הל' מילה פ"ג הל' ז) כתב: "עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני השחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותם אליה, אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך, אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". ע"כ.

ומדבריו משמע, שאם היה נימול לשם מצוה היה מותר למולו, ואף מצוה יש בדבר (ראה בי' הרדב"ז שם). עפ"ז כתב בצפנת פענח שם, שאם נימול בגיותו לשם מצוה ובא עתה להתגייר, אינו צריך הטפה כיון שקיים את חובת המילה בזה שנימול בגיותו, וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' פב). כדבריהם אלו משמע בחידושי המאירי (שבת קלה ע"א).

אמנם יש מן האחרונים שפי' דברי הרמב"ם אלו בנכרי הבא להתגייר, וכפי שנראה בכסף משנה שם על אתר, ובזה הוא שאמר הרמב"ם שאם נתכוון לשם מצוה – כחלק מהליך הגרות, מותר למולו, ולדבריהם אין כל מקור מדברי הרמב"ם אלו שיש קיום מצות מילה בגוי. זאת ועוד, אף אם נקבל שלשיטת הרמב"ם יש קיום למצות מילה בנכרי, עדיין יש מקום לומר שלא יועיל לו הדבר כמילה לשם גרות, כיון שלא נעשה הדבר בכוונה הראויה, וראה בספרנו משנת הגר סימן כ"ז שדנו בזה על פי שיטות הראשונים השונות.

לענין הלכה נחלקו בשאלה זו גדולי ירושלים, דעת הגאון ר"ש סלנט היתה להקל בזה, שאין מחשבת הגרות מעכבת והעיקר שיכוון לשם מצוה, וכדבריו כתבו בספר חמדת ישראל (סוף ח"א, מפתחות דף יט), שו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' נט), שו"ת הר צבי (יו"ד סי' ריט), ושו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' לו) וראה שם שא"צ הטפה. וראה בזה עוד בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' קו).

אך יש מן הפוסקים שחלקו עליהם בזה, יעויין בתוס' ישנים ליבמות (מו ע"ב) שהקשו, דרבי יוסי סתר דברי עצמו, דביבמות (שם) איתא: "תניא: הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי – מטבילין אותו ומה בכך, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: אין מטבילין". והטעם בזה הוא, דחיישינן שמא לא היתה מילתו לשמה ודינו כערבי מהול שצריך הטפת דם ברית. ומוכח דמילת הגר צריך שתעשה לשמה, ונראה דהלכה כרבי יוסי, ואילו בשבת (קלז ע"א) אמרינן: "לא נחלקו אלא בגר שנתגייר כשהוא מהול, דלבית שמאי צריך להטיף ממנו דם ברית ולבית הלל אין צריך". וקיי"ל דהלכה כבית הלל. ומבואר שא"צ שתעשה המילה "לשמה", וכן מבואר בדברי היעב"ץ בהגהותיו שם.

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' א וסי' ש) עמד על קושיא זו, ותירץ, דחלוק בזה דין מילת ישראל ממילת הגר, מילת ישראל שאינה אלא מצוה בעלמא אין הכוונה מעכבת בה, אבל מילת הגר שתוכנה וענינה הוא שנכנס על ידה לקהל ישראל, הכוונה בה מעכבת (ועיין מש"כ בזה בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' קנד).

כדבריו אלו מוכח בדברי הרמב"ן במלחמות (שבת קלג ע"ב), ועיין עוד מה שכתב בזה בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח קמד), שו"ת בית נפתלי (סי' מא, דף לט ע"ב מדפי הספר), שו"ת מהר"ם בריסק (ח"ב סי' כו), ס' הזכרון להגר"י אברמסקי (עמ' נה), הגרי"ש אלישיב (קובץ מוריה שנה יח גליון א עמ' עח, קובץ תשובות ח"א סי' קו). וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנח וביו"ד ח"ג סי' קה, שלכאורה סתר בזה דברי עצמו, וצ"ע). דלכל הנהו פוסקים הכוונה לשם גרות מעכבת במילה, מן הטעם הנ"ל, דכוונת הגרות במילה אינה ככל כוונת מצוה בעלמא, אלא דבלא מחשבתו אין מילתו מהווה עשייה של גרות.

טעם נוסף כתב הגר"י אברמסקי שם להחמיר בזה ולהצריכו הטפה, דאפשר שאחר שנודע לו שאינו יהודי נתרצה בנכריותו, שהרי גדול הוא דטעים טעמא דאיסורא (עיין כתובות יא ע"א), ואח"כ נתיישב בדעתו ורצה לקבל עליו גרות, ומחמת חשש זה יש להצריכו הטפת דם ברית.

מקור לשיטתו של הגר"ש סלנט וסיעתו, מצינו בסוגית הש"ס במסכת יבמות (מה ע"ב), שם אמרו שטבילת האשה לנידתה וטבילת האיש לקריו מועילה להם לשם גרות אף שלא היתה כוונתם לכך.

ואף שהט"ז (סי' רסח ס"ק ח) עמד כבר על דברי הגמרא אלו, וכתב שאין כל הכרח לפרש דכוונת הגמרא לומר שאין כל צורך במחשבת הלב ודי במעשה הטבילה לחוד, אלא שכאשר הנכרי טובל לקריו אומדים אנו מחשבתו שודאי היתה כוונתו בטבילתו זו גם לשם גרות, שאל"כ מה צורך יש לו בטבילה זו (וכפירושו מצינו להדיא במאירי שם), ולפי דבריו, כאן שהמוהל כלל לא ידע שהוא מל נכרי אפשר שלא תעלה לו מילה זו לשם גרות [וכ"ש להבנת הרמב"ם והרי"ף שם, שפירשו שטבילה זו הנעשית מחמת קרי אינה טבילת הגרות, אלא הוכחה בעלמא היא לומר שודאי נתגייר כהלכה], מ"מ כבר ביארנו בספרנו משנת הגר בסימן י"א שלדעת רבים מן הראשונים אין כוונת הדברים כן, אלא היא גופא קמ"ל שאין צריך כלל כוונה לשם גרות בטבילה, עיי"ש.

בקטן בן ח' ימים שנימול לשם מצוה ואח"כ נתברר שהוא נכרי, יש סברא נוספת לומר שלא תעלה לו מילתו זו לשם גרות, וזאת משני טעמים:

א.  אף אם נקבל שגוי יכול לימול לשם מצוה, מ"מ אפשר שזהו רק כשנעשה הדבר מדעת הגוי, ולא כשנעשה הדבר בטעות, וא"כ בקטן בן ח' ימים שאינו בן דעת לא שייך דין זה [דדוקא למולו לשם גרות אפשר על דעת בית דין ולא למצוה בעלמא].

ב.  כיון שנעשה הדבר בטעות, י"ל דלא חשיבא מילה לשם מצוה, דהוברר שהיה הדבר בטעות ואילו היה יודע המוהל שנכרי הוא, לא היה מל אותו [אכן אם נודע לו הדבר בקטנותו יש להקל בזה לטעמו של הגר"י אברמסקי דלעיל], וע"ע בכל זה בספרנו שם סימן כ"ז. ובלאו הכי מילת קטן צריך לעשותה בפני בית דין דוקא, כ"כ בדגול מרבבה (יו"ד סי' רסח). 

ומעתה לנדון דידן לענין עולי אתיופיה הבאים להתגייר, שהרי הם מלו מחמת שסבורים היו שבני ישראל הם, ומלו לשם יהדות, ואם כן דינם תלוי במחלוקת הנ"ל. כמו כן יש שצירפו לספק זה את כל אותן שיטות דגר שנתגייר כשהוא מהול אינו צריך הטפה. מיהו הכרעת הרבה מגדולי הזמן היתה להחמיר בדינם, ולהצריכם הטפת דם ברית, שתהיה גרותם לכולי עלמא בלא פקפוק.

טעם נוסף יש לחייבם בהטפה, ולכולי עלמא, שהרי כשם שקיים הספק לגבי הקטן הנימול שמא הוא נכרי, כך קיים אותו ספק לגבי הגדול שמל אותו, וממילא, כיון שמילת נכרי פסולה [ראה שבת קלה ע"א שהנימול על ידי גוי צריך הטפת דם ברית], נמצא שאף אותם הסוברים שמילה לשם יהדות עולה לו לשם גרות, אין דינם אמור אלא באופן שנימול על ידי ישראל, ולא באופן שנימול בפסלות.

האף אמנם שנחלקו לכאורה בענין זה השו"ע והרמ"א (יו"ד סי' רסד סעי' א), בקטן שנימול על ידי נכרי אם צריך הטפת דם ברית, דהשו"ע מיקל בזה והרמ"א מחייבו בהטפה, בודאי שיטת הרמ"א היא צירוף גדול לחומרא, יחד עם כל הנהו דס"ל דבמילת גר צריך כוונה לשם גרות [אמנם לכאורה נדון זה תליא בפלוגתא בגמרא בע"ז כז ע"א בטעם פסול מילת נכרי, אם הוא משום שמל שלא לשמה, או משום שהוא ערל, או גזה"כ היא, שהרי כאן אין חשש מילה שלא לשמה, וגם המוהל לא גרע מערבי מהול שדנו שם בגמרא דמהני, אבל אי מגזה"כ אף כאן יש לפוסלו, והוא תליא במה שנחלקו גדולי האחרונים אם מה שנכרי פסול לטווית ציצית וכדומה הוא משום שהנכרי אינו עושה לשמה, או משום שהוא מופקע מדין לשמה, ואין תוקף למחשבתו, וראה חי' הגר"ח (תפילין פ"א הל' טו) שהוכיח בדעת הרמב"ם שהנכרי מופקע מדין לשמה, ולפי זה ודאי הוא פסול גם למילת גרות, אם אם יעשה זאת במחשבת לשמה, וצריך הטפה. וראה מה שדן בזה לענין ציצית בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' ד) ואכה"מ להאריך בכל זה].