שאלה:
שלום
שני אנשים באים לפני דיין, וכל אחד טוען טענותיו, אחד מהם רמאי ויודע לדבר טוב ולטעון כהוגן, השני אדם תמים שלא יודע לטעון כהוגן.
לפי טעונתיהם הרמאי צודק, אבל הדיין מבין שהוא רמאי, ופשוט התם לא יודע להסביר את עצמו לטעון נכון, האם מותר לדיין לפסוק לפי טענותיהם ולא להתערב, או שהוא חייב לעזור לתם להסביר את עצמו, כדי שיצא דין אמת, מה המקורות לכך
תודה
תשובה:
שלום וברכה,
מוטל על הדיין לדרוש ולחקור עד כדי שיגיע לאמת, וכשרואה שיש צד רמאות אסור לו לפסוק עד שירבה ללחקור וימצא את הרמאי.
בהצלחה.
מקורות:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן טו
סעיף ג
הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יאמר: אחתכנו ויהיה הקולר (פי' שלשלת העון) תלוי בצואר העדים. כיצד יעשה, ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות. הגה: מכל מקום אין דינו כדיני נפשות שאם אמר באחד מן החקירות: אינו יודע, שיתבטל העדות, אלא ר"ל שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר (ריב"ש סימן רס"ו). אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב. וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.
סעיף ד
במד"א, כשהתובע רמאי. אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו; ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. הגה: ובדרך זה יוכל הדיין לומר לנתבע ג"כ שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות, כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות (מהרי"ק שורש י"ד). ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין, אם עושה כדי לברר האמת.
