שאלה:
מדוע התורה מחנכת את האדם שלא יתן לנפש הבהמית שלו מקום, אך לאחר החתונה היא מצווה מבני הזוג לקיים יחסי אישות שהרי זה הדבר הכי לא ראוי והכי רדוד שיש
תשובה:
שלום וברכה,
לדעתי יש כאן שתי נקודות שצריך לחדד שהן שגויות בשאלתך:
האחד, יש לדעת שהיהדות לא שוללת חיי עולם הזה, זה ממש לא נכון, יהדות אינה נצרות השואפת להתנתק מהעולם הזה ולבטלו, והיא לא רואה בעולם הזה רע מוחלט. אלא שאת כל חיי העולם הזה יש לחיות עם כל התכונות האנושיות והרגש האנושי – באופן של קדושה ועל פי הלכה. אדם אוכל ושותה במידה הראויה אבל מתעורר על ידי כך להודות ולהלל למי שנתן לו את האוכל. אדם עוסק למלאכתו – ונושא ונותן באמונה עם הבריות, ומתוך אמונה שלא כוחו ותושיתו עשו לו את החיל הזה ועוד כהנה וכהנה. יהודי אינו שולל את החומר אלא מקדש אותו בכך שהוא חי אותו – חיי תורה. יש מצות עונג שבת ועונג ושמחת יום טוב, שבאים לייד ביטוי, באכילת מאכלים ערבים, בשינה בשבת תענוג, וגם חיי אישות של תלמידי חכמים נקבעו לליל שבת משום עונג שבת.
נקודה שניה, המבט שחיי אישות הם דבר רדוד ונמוך, נובע מהתפיסה המערבית – החילונית של חיי האישות, בהם עיקר הענין כאן הוא בעצם תאוות בשרים ופורקן יצרים. מה שאגב מביא לאחוזי גירושין מטורפים, כאשר באים לשיעמום ומיצוי. כשבני זוג חיים יחד חיי אישות יפים ונכונים, הרעיון שבדבר הוא יכולת ליצור פן נוסף ועמוק לחיבור הנפשי שביניהם הכולל ומסתייע בהזדקקות והתייחדות זו. כאשר הדבר נעשה מתוך מטרה ובאופן המחזק את העולם הרגשי בין בני הזוג, ודוקא מתוך ההנאה המשותפת האינטימית, זה דבר ראוי מאוד, וככל שיש הבנה למה שאפשר להגיע בזוגיות בסיוע הענין הזה, זה אינו רדוד בכלל, אלא יכולת העמקה של הקשר הזוגי.
זאת מלבד המצוה לפרות ולבות להעמיד תולדות ולהקים בית יפה נעים שמח בישראל, הממשיך את מרוץ הלפיד שהחל בהר סיני – לדורות הבאים.
