לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

האם הערבה היא חלק מארץ ישראל?

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בגבול בדרום מזרחי של ארץ ישראל, עד היכן בדרום נחשב ארץ ישראל? באיזה ישובים מקיימים מצות ישוב ארץ ישראל? האם מותר לנסוע לטיול לערבה? האם תוצרת הערבה חייבת בתרומות ומעשרות? האם מותר לצרוך תוצרת הערבה בשנת השמיטה הקרובה? מדוע יש המאשרים רק תוצרת הערבה הדרומית? ויש שמאשרים גם תוצרת הערבה תיכונה? ויש שמאשרים גם תוצרת של הערבה הצפונית? מה ההבדל בין הגישות השונות? כיצד נוכל לזהות בימינו את גבולות הארץ? מה ההבדל בין זיהוי מדעי לזיהוי הלכתי? מה גודלו של ארץ ישראל המקראית? האם ארץ אדום התקדשה בימי שלמה המלך או החשמונאים, והיא חלק מארץ ישראל? האם צריך לעשות יום טוב שני באילת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם הערבה היא חלק מארץ ישראל?

פרשתנו עוסקת בגבולות ארץ ישראל, במאמרנו השבוע נעסוק בגבול הדרומי של ארץ ישראל בדגש על הערבה. נושא זה אקטואלי במיוחד עכשיו לקראת שנת תשפ"ב הבא עלינו לטובה שהיא שנת השמיטה.

מה הגבול מחייב אותנו?

ישנם דינים רבים הנוגעים לנו בהקשר של גבולות הארץ:

א. מצוות התלויות בארץ, כגון חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, איסור עבודת הארץ בשנת השמיטה, ואיסור אכילת התוצרת שגדלה בשנת השמיטה באיסור, או משום איסור ספיחין [איסור על ירקות וקטניות שגדלו בשנת השמיטה גם אם גדלו מעצמם]. ועלינו לברר עד היכן נוהגים חיובים אלו?

ב. יש איסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל ללא צורך המוגדר הלכתי כצורך, ויש צורך לברר עד היכן בדרום הארץ ניתן לצאת ללא חשש.

ג. האם יש חיוב יום טוב שני במקומות שאינם ארץ ישראל?

ד. האם יש מצוות ישוב ארץ ישראל במקומות אלו?

השאלה המעשית העיקרית הוא מה דינו של הערבה, איזור הערבה הוא איזור פורה מאד, והתוצרת משובחת מאד, בחלקו הגדול מיועד ליצוא בפרט לאירופה למלונות וחניות יוקרה. בשנת השמיטה ועדות הכשרות לוקחים מחלקים מסוימים של הערבה, ובשנים אלו חלק ניכר מהתוצרת נועד דוקא לספק את התוצרת של שומרי השמיטה.

קיימים חלקים שונים בערבה, אשר וועדי הכשרות השונים חלוקים בדעתם מאיזה חלקים ניתן לקחת ללא חשש, לעיתים אנחנו מוצאים ברשתות המזון מוצר או ירקות בתוספת הערה: יבול ערבה צפונית; ערבה תיכונה; ערבה דרומית; או שמסומן שם הישוב ממנו בה גודל המוצר, כאשר כוונת הכשרות לציין שאם הנכם סוברים שמקום זה הוא חו"ל, ניתן להשתמש במוצר ללא חשש. במאמר הבא נעשה סדר בדברים.

בשנת השמיטה במיוחד מאמר זה יכול להיות נוגע גם לתושבי חו"ל, למשל בשמיטה קודמת שמענו כי רשת מזון גדולה מנוי יורק רכשה את כל הגזר מקיבוץ ישראלי אשר לא היו לסחורתו ביקוש בארץ ישראל מטעמי כשרות, וכך שבעוד בשנה רגילה בחו"ל אין צורך בכשרות על פירות וירקות, בשנת השמיטה במיוחד יש לשים לב שלא מדובר בתוצרת ישראלית של מגדלים שלא שמרו שמיטה כדין, [גם בשאר השנים כאשר רוכשים תוצרת ישראלית בחו"ל יש לודא שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות, או לחילופין להפריש לבד בבית].

תיאור הגבול הדרומי

בפרשה נאמר (לד ג-ה): 'וְהָיָה לָכֶם פְּאַת־ נֶגֶב מִמִּדְבַּר־ צִן עַל־ יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם־ הַמֶּלַח קֵֽדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּֽוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר־ אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹֽנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּֽמָּה'.

רש"י מפרש שהלשון 'ונסב' מורה שהגבול התרחב וחלקים נוספים הם מארץ ישראל, למשל לאחר שהתורה מתארת שהגבול התחיל בים המלח כאשר נאמר 'ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים', אנחנו יודעים שמעלה עקרבים הוא נקודה הדרומית לים המלח, והגבול הוסיף שטח נוסף לארץ ישראל לכיוון דרום עד דרומית למעלה עקרבים.

התורה מציינת כי הגבול הדרומי מצוי לאורך מדבר צין המצויה ע"י ממלכת אדום הקדומה. ומציינת את הנקודות שבה הגבול עובר, שרובן אינן מוכרות לנו ברמת סבירות הלכתית מספקת. אולם אנחנו יודעים שהגבול הוסיף שטחים נוספים דרומית לים המלח, ועלינו לברר היכן הם.

הגרי"מ טיקוצינסקי (ארץ ישראל סי' כו אות ב) סבר שמעלה עקרבים הוא העיר עקבה בדרום ירדן שלחוף ים סוף, וסבר שהגבול המשיך מקצה ים המלח בקו דרומי עם נטיה קלה מערבה לאורך נחל הערבה עד איזור עקבה. וכן סבר הגר"פ אפשטיין גאב"ד בד"צ העדה החרדית ירושלים, וע"פ הכרעתו הבד"צ התייחס לערבה כארץ ישראל, ונמנעו בשנת השמיטה לאשר תוצרת ממקומות אלו. אולם כל שאר פוסקי זמנינו חלוקים על כך, וסוברים שאין לזהות את העיר עקבה עם מעלה עקרבים, ולדעתם אין להרחיק את גבול ארץ ישראל כל כך דרומה.

בשלב מסוים בד"צ העדה החרדית החליטו סוגיא זו שוב, והגר"י ליברמן (משנת יוסף ח"ב עמ' קכו) טען שמכיוון שהתורה קוראת לגבול זה 'פאת נגב' – הגבול הדרומי ולא המשך של הגבול המערבי, בהכרח שהגבול חייב להיות נטוי לכיוון מערב לפחות 90 מעלות, משום שאם הקו ממשיך ללכת בעיקר לכיוון דרום ראוי לקרוא לו גבול מערבי ולא גבול דרומי. ומשכך עלינו למצוא את הנקודה הכי דרומית מזרחית של ים המלח, ומשם למתוח קו נטוי 90 מעלות מערבה, וכל מה שמתחת קו זה הרי הוא ודאי חו"ל.

כאשר באים לשער את קצה ים המלח, עלינו לקחת בחשבון שמפלס ים המלח משתנה מאד בהתאם לשנים מרובות גשמי ברכה ובצורת. [מלבד הירידה החדה מאז בנית סכר דגניה והקמת מפעלי ים המלח, המורידים את המפלס במהירות]. ונחלקו הדעות עד איזה גובה ניתן לשער כי בעבר היה מפלס ים המלח. והדבר משנה דינם של איזורים שונים בדרום ים המלח, אולם בכל מקרה ע"פ חשבון זה רוב הערבה הוא מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

המנחת יצחק גאב"ד העדה החרדית קיבל טענה זו, ובעקבות כך מאשרים בעדה החרדית את מרבית תוצרת הערבה לשימוש בשנת השמיטה, ומתייחסים למרבית הערבה כחו"ל גמור לקולא ולחומרא.

אולם פוסקים אחרים בפרט הגרי"ש אלישיב סברו שאין לנו יכולת לקבוע מדוע התורה בחרה לקרוא לגבול דרומית לים המלח גבול דרומי, וכל שהקו נטוי מעט מערבה אפשר לקרוא לו גבול דרום, ולכן לא קיבלו את הסברה הנ"ל.

לסיכום: למעשה בימינו ניתן לזהות ברמת סבירות הלכתית רק שתי נקודות, קצה ים המלח, ונחל מצרים בקצה המערבי של הגבול הדרומי, שבו נחלקו הראשונים האם מדובר בזרוע המזרחית של הנילוס או בואדי אל עריש, אולם בתוואי העובר ביניהם אין לנו זיהוי מוסמך. מאידך מלשון הפסוק אנחנו יודעים שהגבול התרחב לכיוון דרום, אולם לא ידוע לנו כמה דרומית מים המלח הגבול התרחב.

ההבדל בין זיהוי מדעי לזיהוי הלכתי

בטרם באים לברר את הגבול ההלכתי, ומה נקרא ודאי ארץ ישראל, מה נקרא ספק ארץ ישראל, ומה נקרא ודאי חוץ לארץ, יש להקדים שתי הקדמות:

א. חלק גדול מגבולות הארץ לא זכינו שיהיו ברורים לנו הלכתית, ועל חלקים גדולים בצפון ובדרום אין לנו ידיעה ברורה האם הם בארץ ישראל או לא.

ובנוסף מובא בחז"ל על מובלעות רבות שהיו בתוך ארץ ישראל שלא קדשו אותם, וגבולות מובלעות אלו אינם מוגדרות, למשל גם אם נזהה בוודאות נקודה שהיא בית שאן, כפר לודים הסמוכה ללוד, בית גוברין, קיסריה, ועוד, מקומות שלא התקדשו, עדיין לא ידוע לנו מה גודל המובלעת ומה המרחק מנקודה זו שהלכות ארץ ישראל לא נוהגות בה.

בספקות כגון אלו הכריעו פוסקי זמנינו שלא אומרים ספק מדרבנן לקולא, משום שספק זה נחשב ספק של אי ידיעה 'ספק השוטים' בלשון הפוסקים, שאינו ספק שבו נתיר אף איסור דרבנן.

אמנם בחלק מהראיות שנביא לקמן כתבו הפוסקים שאף שאינו מגדיר לנו את הגבולות, ויש לנו ספק בהגדרת ראיה זו, הראיה מועילה להחשיב את המקום כספק, וחזקת ארץ ישראל נחשבת עד המקום של הראיה. ולכן אם יש לנו מקור כי ארץ ישראל מגיעה בערך עד 80-100 ק"מ אוירי דרומית לעיר חברון, אף שאי אפשר לקבוע ע"פ זאת גבול ברור, מעבר לכך נוכל להחשיבו שיש כאן ספק. בדומה לכך אם יש לנו מקור שארץ ישראל מצוי בין קוי הרוחב 30-35, גם אם יש לנו ספקות שונים בהגדרת הדברים, וחלק ידוע לנו שיש מקומות שהם ארץ ישראל מחוץ לקו זה, לפחות נוכל לומר שמחוץ לקו אינו בחזקת ארץ ישראל, ולכל היותר הוא ספק.

ב. נקודה נוספת שחשוב להדגיש מדוע יש כל כך הרבה חילוקי דעות בין ארכיאולוגים והיסטוריונים לבין ההלכה בענין הגבולות? והתשובה היא כי ארכיאולוג והיסטוריון אינו מחוייב להוכחה ברורה, אלא הוא מנסה לשער ולבנות את המפה הכי הגיונית ע"פ הכלים שיש לו. ולכן הוא מעלה השערות שונות, ומחפש את ההשערה שנראית לו קרובה ביותר לאמת.

למשל כאשר יש ישוב בעל שם עם צליל של עיר קדומה שבאופן כללי מתאים שהיה באיזור, או שימצא חרס עם שם העיר הקדום, החוקר יקבע זאת כעובדה כל עוד ואין השערה מסתברת יותר, על אף שידוע לנו שיתכן והשם נובע ממקור אחר בכלל, וכן שערים וישובים נחרבו ונבנו מחדש במקומות שונים מהמקום הראשוני. וידוע לנו על חרסים שנדדו ממקום למקום, וכדומה. ואכן כאשר ימצא החוקר מקום שונה עם השערות יותר חזקות, יעזוב את ההשערה הראשונה ויקבע שמיקומו של העיר מצוי במיקום השני, וכן הלאה.

בעוד שמבחינה הלכתית צריך להביא ראיה התקפה ע"פ כללי ההלכה, ואנחנו לא יכולים לקבוע את ההלכה ע"פ ההשערה שתקפה רק משום שאין לנו השערה טובה יותר להסתמך עליו. ראה בענין חזון איש (שביעית סי' ג ס"ק יח-יט) ועוד.

נקודה נוספת הוא שהמדע מתייחס בזלזול רב לממצאים שנכתבו בחז"ל, ובכבוד מוגזם לממצאים שונים שנכתבו למשל ע"י סופרי מלך מסוים, כאשר ידוע לנו שכל סופר האדיר את מלכו בהתעלם בצורה מוחלטת מהאמת. וכמובן בהלכה היחס הוא הפוך.

זיהוי הגבול ע"פ המרחק מחברון

הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל (חידושים וביאורים מכות ט:) הציע פתרון לברר היכן הגבול הדרומי, ע"פ דברי הגמרא (מכות ט:) שנלמד מהפסוק העוסקת במיקום ערי המקלט (דברים יט ג): 'וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ' ולומדת הגמרא שהמרחק מדרום ארץ ישראל עד העיר המקלט הראשון צריך שיהיה שווה למרחק שבין עיר המקלט השני, ומרחק זה יהיה בין העיר המקלט השני לעיר המקלט השלישי, וכן מרחק זה יהיה בין עיר המקלט השלישי עד קצה הגבול הצפוני. [למעשה לפי חשבון זה יוצא שעל רוצח בשגגה בגבול הדרומי צריך לברוח מרחק גדול [80 ק"מ] עד שהוא מגיע לעיר מקלט, בעוד שרוצח בשגגה במרכז הארץ בין ערי המקלט צריך לברוח לכל היותר 40 ק"מ, לא נכנס כרגע לקושיא זו, אולם בגמרא מפורש שאלו המרחקים].

בארץ ישראל היו שלשה ערי מקלט חברון שכם וקדש שבהר נפתלי, הערים חברון שכם מוכרות לנו היטב ויש לנו מסורת רצופה וברורה לגבי מיקומם, ולכן עלינו למדוד את המרחק בין חברון לשכם, ובכך נוכל לדעת את המרחק בין חברון לגבול הדרומי.

המרחק בין העיר העתיקה של חברון לעיר העתיקה של שכם הוא בערך 80 ק"מ, ע"פ החשבון הזה הגבול הדרומי של ארץ ישראל אמור להיות בערך 80 ק"מ דרומית לחברון. ועובר צפונית לישוב חצבה ודרומית לישוב שדה בוקר. אם נשער מרחק של בערך 100 ק"מ הגבול הדרומי נמצא בערך בקו הישובים ספיר ומצפה רמון.

אם נקבל את הנחת החוקרים כי תל קדש ברמות נפתלי היא עיר המקלט קדש, הרי שהמרחק בין שכם לקדש הוא בערך 100 ק"מ, ולפי השערה זו הגבול הצפוני בהנחה שהוא בערך 80 ק"מ אמור להיות באיזור העיר בירות, ובהנחה שהוא בערך 100 ק"מ הגבול הצפוני הוא דרומית מעט לעיר ג'בל בלבנון. נתון שיכול להסתדר ע"פ שיטות מסוימות בגבול הצפוני. [אך שיטה זו אינה מסתדרת עם השיטות שהגבול הצפוני הגיע עד לפרת [בחלקו הסורי] ואנטיוכיה וטורוס אמנוס [בגבול סוריה תורכיה בצפון מערב חופי הים התיכון]].

מעלה של ראיה זו על ראיות אחרות, הוא משום שראיה זו נלמדת מפסק הלכה שנפסק למעשה, בעוד שעל ראיות שנלמדו מדברי אגדה קיימת הכלל (ראה ירושלמי פ"ב ה"ד; רשב"א ח"א סי' נ; רא"ש כלל יג סי' כא) שאין למדים מדברי אגדה הלכה למעשה.

אולם יש לקחת בחשבון מספר הערות על שיטת חישוב זה, כי בעוד שאת המדידות בצענו במרחק אוירי, את המדידות בזמנם עשו ע"פ הדרכים העתיקות, ועיקולי הדרך השונים. אך מצד שני הרמב"ם (רוצח פ"ח ה"ה) פסק שהדרכים לעיר מקלט היו ישרות, וכאשר בתוואי הדרך היה גיא או נהר עשו גשר מעליו, הרי שניסו ליצור דרכים ישרות ככל שניתן מבחינה טופוגרפית אל עיר המקלט, וניתן לקבל כיוון כללי מהגבולות הללו.

ובנוסף יתכן כי חישבו רק את קצה הישוב בגבול הדרומי, ולא את המדבר שאינו ראוי לישוב.

כמובן שראיה זו אינה יכולה להראות את התוואי המלא של הגבול עד היכן מגיעה, היכן מצטמצמת לכיוון צפון, והיכן יש יציאה מהגבול לכיוון דרום.

אולם בכל אופן יש מפוסקי זמנינו שסמכו על ראיה זו כדי לקבוע שדרומית מהמרחק שבין חברון לשכם נוכל לפחות להחשיבו כספק, וחזקת ארץ ישראל הוא רק עד איזור זה.

קוי הרוחב של ארץ ישראל

הרמב"ם (קידוש החודש פי"ח הט"ז) כתב, שארץ ישראל נמצאת בין קו רוחב 30 לקו רוחב 35, ולפי זה נוכל למצוא בקלות את גבולות הארץ. והובאו דבריו לגבי גבולות ארץ ישראל בכפתור ופרח (פ"ט) ובמור קציעה (או"ח סי' שו). קו 30 עובר צפונית לישוב לוטן בערבה הדרומית, ודרומית לישובים נווה חריף ונאות סמדר שברמת הנגב. למעשה הורה הגרי"ש אלישיב כי דרומית לקו זה ניתן להחשיבו כחוץ לארץ, ובשמיטה מותר לקנות שם סחורה ללא חשש.

כמובן גם שראיה זו אינה יכולה להראות את התוואי המלא של הגבול עד היכן מגיעה, היכן מצטמצמת לכיוון צפון, והיכן יש יציאה מהגבול לכיוון דרום.

אולם מכיון שהרמב"ם כתב דבריו בהלכות קידוש החודש, ולא לגבי גבולות הארץ, וגם שם כתב הרמב"ם בדין שכתב שם שאין בו נפקא מינה למעשה, אלא כתבו להגדיל תורה ולהאדירה. [שידעו אנשים שחיים בקוי רוחב אלו כיצד ניתן לשער ראית הלבנה לגבי קידוש החודש]. ולכן יתכן שהרמב"ם לא התכוון לכתוב את דבריו בדקדוק שמעלה זו היא ארץ ישראל ומעבר למעלה זו היא חו"ל אלא בקירוב. בנוסף יש הטוענים שחשבון המעלות של הרמב"ם היה מעט שונה מהחישוב שלנו.

ומכל מקום ניתן להוכיח מכאן איזור משוער ולדון שמעבר לאיזור זה יש כאן כבר ספק, או יתירה מכך הוא כבר אינו בחזקת ארץ ישראל, ועלינו להביא ראיה שהגבול ממשיך הלאה.

כסיוע לכך יש להביא את הוראות החזון איש (כפי שנמסרה להרב קלמן כהנא) שהישוב יטבתה היא בודאי חו"ל, למעשה בזמנו הישוב היחיד בערבה היה יטבתה, כך שהחזון איש לא בא לומר שיש בעיה צפונית ליטבתה, אולם מכל מקום פוסקי זמנינו כתבו כי יטבתה בודאי מותרת שכבר הורה זקן.

מוקפת נהרות

הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א (דרך אמונה פ"א ה"ז בה"ל ד"ה מאשקלון) ניסה למצוא את גבולות הארץ בהסתמך על דברי הגמרא (ב"ב עד:) שאת ארץ ישראל מקיפים ימים ונהרות מכל הכיוונים, ביסוד דבריו שם הוכיח שיש נחל היוצא מנקודה מסוימת ונשפך לים המלח, ובמקביל יוצא מאיזור זה ונשפך לים התיכון, ולכן חיפש במפה תוואי טופוגרפי אפשרי לנחלים אלו, והוא מציין שני אפשרויות, או את התוואי של נחל צין מים המלח עד ואדי אל עריש, או תוואי לאורך נחל הערבה נחל נקרות נחל רמון ונחל ניצנה עד ואדי אל עריש. נציין שהתוואי של נחל צין די תואם את החשבון של 'ושלשת'.

ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה

בחז"ל מובא במקומות רבים שארץ ישראל היא 400 פרסה על 400 פרסה, פרסה היא 4 מיל, וכל מיל הוא בין ק"מ ל1.2 ק"מ, כך שארץ ישראל אמור להיות 1600 ק"מ על 1600 ק"מ, מרחק זה אינו מתאים לידוע לנו, ע"פ מרחק אווירי. ויש שכתבו שאלו גבולות הבטחה לעתיד לבא, אולם עדיין לכאורה המרחקים גדולים מדי.

הכפתור ופרח עמד על כך וכתב שמצפון לדרום השיעור של 400 פרסה ובתנאי שנחשב פרסה של ב' מיל. האחרונים עמדו על כך שלכאורה לא מצינו מקום שבו קיים פרסה של ב' מיל, ויש לעיין מה מקורו. מכל מקום לשיטתו שהגבול הצפוני הוא בטורוס אמנוס ואנטיוכיה שבדרום תורכיה בצפון מערב חופי הים התיכון, ולשם המרחק האוירי מקו 30 הוא מעט יותר מ720 ק"מ, ואם נוסיף שהדרך בפועל ארוך יותר מקו אוירי, ניתן בהחלט להבין שזהו אורכו של ארץ ישראל. גם לגבי רוחבו של ארץ ישראל, לפי השיטות שנחל מצרים הוא הזרוע המזרחית של הנילוס, כאשר נמתח קו ישר עד נקודה בדרום המקבילה לפרת הסורי יצא בערך 800 ק"מ, ולפי זה צריך לומר שהשיעור כולל את עבר הירדן המזרחי.

היעב"ץ (מור וקציעה או"ח סי' שו) עמד על כך שלדברי הרמב"ם שארץ ישראל היא מקו רוחב 35 עד קו רוחב 30 אינו יכול להיות 400 פרסה, והוא מחשב שם שמירושלים עד הפרת יש 150 פרסה, ולכן הוא מסיק שמירושלים עד הדרום צריך להיות 250 פרסה נוספים, אולם הוא מקשה על כך שירושלים אמור להיות במרכז הארץ, וכן מקשה שם קושיות נוספות ולמעשה נשאר בצ"ע על השיעור הנ"ל.

יש המבארים שיעור זה ע"פ דברי הגמרא (גיטין נז.) שארץ ישראל קרויה ארץ הצבי, משום שלעור הצבי יש תכונה שבעודו על בשר הצבי היא מכסה את העור, וכאשר מפשיטים אותה היא מתכווצת ויותר אין בה שטח היכול לכסות את הבשר, כך ארץ ישראל כאשר בניה עליה היא מתרחבת, וכאשר בניה גולים הארץ מצטמקת, ושיעורה קטן ביותר.

האם כל הגבול הדרומי התקדש בפועל

עד כאן דברנו לגבי גבולות ארץ ישראל, אולם עדיין עלינו לברר האם כל הגבול נכבש ע"י עולי מצרים וע"י עולי בבל, במאמר זה לא נרחיב על כך את הדיבור, אולם המקובל הוא שבעוד שבנגב המערבי אכן יש מקומות שלא התקדשו אף שהם כלולים בגבול המקורי, בנגב המזרחי כל האמור בגבול התקדש.

אמנם יש שיטה נוספת והוא דעת היעב"ץ (מור וקציעה או"ח סי' שו) הסובר שעם ישראל כבש את אדום בימי שלמה ועוזיהו והחשמונאים בבית שני וקידשו את השטח בקדושה גמורה, וכיון שהיה לאחר שכל ארץ ישראל נכבש כבר היה כיבוש רבים, ולכן הוא חייב בכל המצוות התלויות בארץ אף שאינו בגבולות של פרשת מסעי. אולם הוא מוסיף ומחדש שהכיבוש חייב להשאר בידי ישראל במשך כל התקופה עד החורבן, ובכך הוא מחלק בין הר שעיר שנתקיים בו הקללה ונהפך למדבר שממה שאינה ראויה לישוב שהיא חו"ל לכל דבר, לבין שדה אדום שהתקדשה וישבו בה ישראל עד החורבן. ולכאורה שדה אדום זהו הערבה.

במהלך דומה נוקט הגרמ"מ קארפ (משמרת שביעית קו' הגבול הדרומי) ולדבריו כל הערבה עד אילת קדושה בקדושת ארץ ישראל משום שנתקדש בימי שלמה המלך ועוד, וכן בימי החשמונאים.

אולם למעשה פוסקי זמנינו סוברים שאין לחשוש לסברא זו, ומעבר לקו 30 אין ועד כשרות האוסר להביא תוצרת בשנת השמיטה.

סיכום

למעשה יש ספק גדול על הערבה האם הוא בכלל ארץ ישראל, או שהוא בודאי חו"ל, וככל שיורדים יותר דרומה, הספק גדול יותר שהוא חו"ל, וכפי שפירטנו יש כמה נקודות שבהם יש יותר מקום להסתפק, המיקל לאכול מהערבה הצפונית מהישובים שהותרו ע"י חלק מועדי הכשרות יש לו על מה לסמוך, ומאידך המחמיר עד קו 30 תבא עליו ברכה. דרומית לקו 30 כמעט כל פוסקי זמנינו פסקו שהוא חו"ל גמור.

לגבי איסור יציאה לחו"ל, ומצוות ישוב ארץ ישראל, עדיף שלא להתיישב במקומות אלו, כיון שלכל הדעות הוא יש בכך ספק.

לגבי יום טוב שני, נחלקו הדעות האם יש חיוב יום טוב שני באילת, ויסוד המחלוקת הוא שאם נניח שישבו יהודים באילת בימי הבית, ושלוחי בית דין הגיעו לשם (כדברי היעב"ץ הנ"ל) דעת הרמב"ם (קידוש החודש פ"ה ה"ח) שלא נוהג שם יום טוב שני, ודעת הריטב"א (ר"ה יח.) שנוהג שם יום טוב שני.

שיטת המנחת שלמה (ח"ב סי' מו) שיש לנהוג שם יום אחד, וכך ניתן להבין מדברי החזון איש (או"ח סי' קלב סק"ב).

שיטת האור לציון (ח"ג פכג הערה יב) שאמנם מי שמתיישב באילת בצורה קבועה חייב לעשות יום טוב שני, אך כל עוד והמנהג באילת הוא כדעת המקילים מותר לאדם הבא בצורה זמנית לאילת לנהוג בו כיום חול אף בפהרסיה, ולא נאמרו עליו דיני המגיע לחו"ל ביום טוב שני.

שיטת הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ג סי' שלב) שיש חיוב גמור לעשות יום טוב שני באילת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *