תרומות – לחץ כאן

פרשת פנחס: האם מותר להוציא שיער מחוץ לכיסוי הראש

הרב יגאל גרוס

פתיחה

בפרשת השבוע פונות בנות צלפחד למשה רבינו בבקשה לנחלה, דבר שלבסוף אושר להם על ידי ה'. סופו של הסיפור המופיע בפרשה אחרת מספר, שלבסוף בנות צלפחד התחתנו עם קרובי משפחתם, כי אם היו מתחתנות עם גברים משבט שונה, כיוון שהנחלה עוברת לגבר, נחלת שבט אפרים ממנה הן באות הייתה מצטמצמת משמעותית.

אמנם, כפי שכותבת הגמרא במסכת תענית (ל ע"ב) דבר זה נהג בדור המדבר, שהקפידו שבכניסה לארץ כל שבט יישאר עם נחלתו, אבל לאחר הכניסה לארץ התירו לבנות שירשו נחלה לשאת גבר משבט אחר למרות שהנחלה תעבור לשבט אחר. כנראה שהאיסור המקורי גרם למצוקה כל כך גדולה, שלדעת שמואל כאשר ביטלו את האיסור קבעו ביום זה יום טוב, ובלשון הגמרא:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, וניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלפחד, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה."

בעקבות נישואי בנות צלפחד עם בני דודיהן, נעסוק השבוע בשאלות הסובבות סביב עניין כיסוי הראש לנשים. נראה את המחלוקת באיזה גודל צריך להיות כיסוי הראש, האם מנהג בנות ישראל יכול להשפיע על הלכה זו, האם מותר ללכת עם פאה, ולסיום, האם גם נשים רווקות חייבות לכסות את ראשן בכיסוי כל שהוא.

המקור מהתורה

באיזה גודל צריך להיות כיסוי הראש? כדי לענות על שאלה זו, יש לפתוח ראשית במקור להלכה זו, מה מחייבת התורה, ומה הוסיפו חכמים. המשנה במסכת כתובות (עב ע"א) דנה במספר איסורים שעושה אשה, המהווים עילה מספיק חמורה לגירושין ללא כתובה. למשל, אשה המאכילה את בעלה מאכלים שאינם מעושרים, עוברת על דת משה, וניתן לגרשה ללא כתובה, ובלשונה:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו (= אביו ואמו) בפניו."

כאמור בדברי המשנה, סיבה נוספת אותה היא מונה אך רק כדת יהודית (כלומר כאיסור דרבנן), היא היוצאת לשוק שראשה פרוע, כלומר ללא כיסוי ראש. על דברים אלו מקשה הגמרא, שהרי כיסוי ראש חובתו מדאורייתא, דין הנלמד מכך שבפרשת סוטה פורע הכהן את ראש האשה, משמע שעד עכשיו היה מכוסה, ואם כן מדוע המשנה כותבת שמדובר בחובה מדרבנן?

כדי ליישב את הקושיה כותבת הגמרא, שיש לחלק בין שני סוגי כיסוי ראש. הראשון אכן חובתו מדאורייתא, אך חובה זו מצומצמת ודי בכיסוי הראש הנקרא 'קלה'. חכמים הוסיפו על דין זה וכתבו, שיש לשים כיסוי נוסף, שאשה שאינה שמה אותו עוברת על איסור דרבנן וניתן לגרשה ללא כתובה. מה היא קלה שחובה לשים מהתורה, ומה הוסיפו חכמים? נחלקו בכך הראשונים:

א. אפשרות ראשונה לפרש את המושג קלה, מופיעה בדברי הערוך (ערך 'קלת'), רש"י (מהדו"ק ד"ה קלתה) ורוב הראשונים שכתבו, שקלה הוא מעין סל שיש בו חורים. סל זה מדין תורה היה מותר כיוון שהוא מכסה את הראש, אלא שמכיוון שבסל יש חורים דרכם השיער נראה, חכמים גזרו שיש לשים כיסוי נוסף, וכן הבין הב"ח (אבה"ע קטו ד"ה איזה) את דברי הרמב"ם:

"ומדברי הרמב"ם (אישות כד, יב) נראה דפירש קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות, ואפילו הכי כיוון שאין עליה רדיד, פירוש צעיף ככל הנשים, תצא בלא כתובה. וכן כתב הערוך בערך קלת, שאף על פי שבשוק בכפה של ראשה לבדה שרי (= מותר) מדאורייתא, דת יהודית אסורה בשוק עד שתתן על ראשה דבר אחר."

ב. בשו"ת באר שבע (סי' יח) כאשר דן בשאלה פאה נכרית יכולה לשמש ככיסוי ראש (שאלה שנדון בה בהמשך) חלק על הבנת הב"ח בדברי רמב"ם וכתב, שכוונת הרמב"ם שמדאורייתא יש צורך בכיסוי אחד המכסה את כל הראש, ובאו חכמים ובעקבות המנהג קבעו כחובה שיש לתת על גבי הכיסוי הראשון כיסוי נוסף, וכן הבין הרב עובדיה (יביע אומר אבה"ע ד, ג)  .

על אף שיש יתרון בפירוש זה כיוון שיותר משמע כך מלשון הרמב"ם, מכל מקום יש בו חסרונות. ראשית, לא ברור מדוע נהגו בנות ישראל להוסיף כיסוי ראש נוסף על הכיסוי שהורתה התורה, אם הכיסוי הראשון מכסה את כל הראש. שנית, לרוב פוסק הרמב"ם כדברי הגמרא ולא נוטה אחר המנהג (ובניגוד לתוספות), ואם עושה כך מציין דבר זה (חנוכה ד, ג) – מה שלא עשה כאן[1].

דברי האחרונים

אם כן כאמור, חובה לכסות את הראש. אלא שדנו האחרונים, האם הכוונה לכל הראש, או שחלק מהשיער יכול לצאת:

א. גישה ראשונה שהיא גישת רוב האחרונים סוברת, שאכן יש שיער שניתן להוציא מהראש. הרב משה פיינשטיין (אבה"ע א, נח) למד מכך שהגמרא בברכות אוסרת לקרוא קריאת שמע כנגד טפח מראש האשה, שדווקא טפח אסור לה לגלות – אבל פחות מכך מותר. הילקוט יוסף (פרק נח, הערה יט) צמצם מעט את ההיתר וכתב, שרוב טפח נאסר מדברי חכמים, אבל מיעוטו הותר.

עוד היתר הביא המהר"ם אלשאקר (שו"ת סי' לה), שכתב מותר להוציא מעט שערות מהצדדים, ושכן מוכח מהגמרא בבבא בתרא (ס ע"ב). הגמרא כותבת, שלאחר חורבן הבית גזרו שמותר לאשה לשים את כל תכשיטיה למעט 'בת הצעדא'. הערוך פירש שכוונת  הגמרא לומר, שחז"ל גזרו שאין לבסם את השיער היוצא כפאות מכיסוי הראש – מוכח שמותר להוציא שער זה.

ב. גישה מעט חולקת, היא גישת המגן אברהם (עה, ד). בעקבות הזוהר בפרשת נשא (קכו ע"א) כתב, שראוי שלא תראה אפילו שערה אחת מראש האשה הנשואה – לא רק מחוץ לבית אלא אפילו בתוכו, ובניגוד לדברי התוספות. החתם סופר (או"ח סי' לו) שכידוע נתן תוקף גדול למנהגים הוסיף וכתב, שבמקומו (ורק במקומו) שכך נהגו הנשים – הוצאת שערה היא איסור גמור, ובלשונו:

"ואמנם בשורה שער שבין אזן לפדחת ואינה מקולעת וסד בסיד במקום שנהגו אינה ערווה, אך בארצותינו שהמנהג על פי הזוהר עוקר הלכה, ובפרט דלפירוש רשב"ם אין כאן מחלוקות, אם כן איסור גמור הוא, ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הנ"ל, ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו."

ג. גישה שלישית (פחות מקובלת בפוסקים), היא גישתם של הרב משאש (ג, ריא) והרב רבינוביץ' (סי' קה). הרב רבינוביץ' הבין מדברי הרמב"ם, שבניגוד לדת משה המחייבת בכל עניין, דת יהודית תלויה במנהג. משום כך, במקרה בו הנשים היהודיות יחלו ללכת עם כיסוי ראש הכולל סרט בלבד וכדומה – אין בכך בעיה הלכתית, כיוון שאופי כיסוי הראש תלוי במנהג.

דין פאה

האם פאה יכולה לשמש ככיסוי ראש? מצד אחד, היתרון של פאה שבאמצעותה לא רואים את שיערה המקורי של האשה, וודאי לצועדים בעקבות הזוהר שראינו לעיל האוסר לראות אפילו שערה אחת. מצד שני, במקרים רבים לא ניתן להבחין שלא מדובר בשיערה המקורי של האשה וייתכן שיש בכך בעיה. למעשה נחלקו האחרונים:

א. המשנה במסכת שבת (סד ע"ב) כותבת שאשה יוצאת בפאה נכרית לחצר, ומכאן הוכיחו השלטי גיבורים (שבת כד ע"ב) והרב משה פיינשטיין (אגרות משה אבה"ע ב, יב), שאין איסור ללכת בפאה נכרית.

בטעם הדבר שאין בכך חשש של מראית עין, שיחשבו שאינה לובשת כיסוי ראש הביא הרב פיינשטיין שלושה תירוצים. ראשית, פעמים רבות שמים לב (על כל פנים הנשים) שמדובר בפאה. שנית, גם אם לא ישימו לב שמדובר בפאה, לא בכל מקום חוששים למראית עין. שלישית, כאשר מדובר בנשים כשרות, לא חוששים שאינן לובשות כיסוי ראש, ומניחים שמדובר בפאה.

ב. הרב עובדיה (יביע אומר אבה"ע ה, ה) חלק בתוקף, וסבר כמו השו"ת באר שבע (סי' יח) שיש איסור גמור ללכת עם פאה ככיסוי ראש, והביא ראייה לדבריו מדברי ספר הערוך (ערך קלפטין). כאשר הירושלמי במסכת כתובות (ז, ו) כותב, שיש איסור לצאת למבוי עם קליפטין, פירש הערוך שהכוונה לפאה נכרית, מוכח שיש בכך איסור.

את הראייה ממסכת שבת דחו, ששם מדובר בפאה נכרית ששמים עליה בד ככיסוי, ולא שהאשה יוצאת בפאה בלבד. עוד הוסיף הרב עובדיה וכתב, שגם המתירים כתבו את דבריהם רק בזמנם, שהיה ניכר לכל שמדובר בפאה נכרית, וגם באותן שלא היה ניכר, לא היה בהן חן מיוחד. בזמן הזה לעומת זאת, שפאה נכרית פעמים רבות נראית יותר יפה מהשיער מהמקורי – כולם יאסרו.

נשואות או פנויות

עד כה עסקנו בשאלה באיזה גודל צריך להיות כיסוי הראש, ראינו את הצדדים השונים להקל ולהחמיר, ודנו והאם מותר לשים פאה או שחובה דווקא מטפחת. שאלה נוספת שנדון בה לסיום היא, האם כשם שחובה על אשה נשואה לשים כיסוי ראש, כך חובה על פנויה לעשות, שאלה שדנו בה האחרונים בעקבות סתירה בפסקי השולחן ערוך:

מצד אחד, מדברי הגמרא בכתובות (טו ע"ב) עולה שאין צורך. הגמרא דנה כיצד אפשר לזהות אם אשה התחתנה רווקה או אלמנה, ומונה כסימן הכר שרווקה יוצאת כאשר ראשה פרוע. כמו כן, הגמרא בברכות (טו ע"ב) כותבת שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד שיער אשה גלוי כיוון שיש בכך ערווה, ופירש הראבי"ה שהכוונה לשיער אשה נשואה, וכן פסק השולחן ערוך (או"ח עה, ב).

מצד שני, בעקבות הספרי בפרשת נשא, פסק הרמב"ם (אסור"ב כא, יז), שאין לבנות ישראל להלך בשוק בגילוי הראש, אחת פנויה ואחת אשת איש – עולה שגם פנויה חייבת בכיסוי ראש, וכן פסק השולחן ערוך (אבה"ע כא, ב) בעקבותיו, ובניגוד לפסיקתו הקודמת.

יישוב הסתירה

א. אפשרות ראשונה ליישוב מופיעה במגן אברהם (עב, ג) שכתב, שיש לחלק בין שיער פרוע לאסוף. כאשר השולחן ערוך פסק שפנויות חייבות בכיסוי הראש, אין הכוונה שהן צריכות לשים ממש כיסוי ראש, אלא שעליהן לאסוף את שערן. משום כך, כאשר השולחן ערוך פסק שאין לקרוא קריאת שמע כנגד שיער אשה, כתב שהכוונה רק לנשואה, כי אין איסור לראות את שיער הרווקה.

גם השבות יעקב (א, קג) נקט כך להלכה, וכתב ליישב את פסק הרמב"ם עם הגמרא בכתובות. כאמור, הגמרא בכתובות כותבת שסימן ההיכר לנשואי בתולה, שיצאה פרועת ראש בחתונתה. והרי לדעת הרמב"ם פנויה אינה יוצאת פרועת ראש? אלא, שכיוון שלדעתו פנויה חייבת באיסוף שערה ולא בכיסוי ממש, במקום שיש קרובים רבים וביום חתונה, אין בכך בעיה, ובלשונו:

"והא דאמרינן בריש פרק ב' דכתובות, אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים, משמע אפילו בשוק וכן הוא מנהגינו שהולכין כך ביום חתונתם עם שערות סתורות, היינו משום שבאותו פעם הולכין עמה השושבינים והרבה קרובים ונשים ליכא למיחש מידי (= אין לחשוש לדבר), ולא תהיה עלובה כלה לזנות ביום חופתה."

ב. רוב האחרונים ובניהם הב"ח (אבה"ע כא, ב), המשנה ברורה (או"ח שם, יב) והרב עובדיה, הרבה בגלל שמנהג העולם לא כמגן אברהם, חלקו וחילקו אחרת בדברי השולחן ערוך. הם טענו, כאשר השולחן ערוך פוסק שנשים פנויות אינן יכולות ללכת בשוק בגילוי ראש, אין כוונתו לפנויות ממש, אלא לאלמנות, שבעבר נבעלו וכיום הן פנויות, אבל פנויות לגמרי – אינן חייבות כלל בשום כיסוי, ומשום כך מובן מדוע השולחן ערוך פסק שהאיסור לקרוא קריאת שמע מול שיער אשה נוהג רק באשה נשואה (ועיין הערה[2]).

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]

[1] התוספות במקומות רבים נטו אחר המנהג, ועל פיו יישבו את דברי הגמרא. למשל, הגמרא במסכת ברכות פוסקת שנשים חייבות בזימון (עיין בדף לפרשת פנחס שנה א'), אך התוספות (שם), בעקבות המנהג דחקו בדברי הגמרא. כמו כן, התוספות סברו שהשומע קדושה עליו להמשיך בתפילתו ולא לשתוק וכדעת רש"י (ועיין בדף לפרשת נשא שנה ג'), אך למעשה קיבלו את דעת רש"י בגלל המנהג, ויש עוד מקומות רבים כך.

[2] עם כל זאת, יש הבדל בין אלמנה שאינה מכסה ראשה לנשואה. בעוד שהאיסור לנשואה ללכת בכיסוי ראש מדאורייתא, הכיסוי לאלמנה רק מדרבנן. בעקבות כך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ אבה"ע נז), שבמקרה בו אשה אלמנה לא תוכל להשיג עבודה אם תלך בכיסוי ראש, היא יכולה לסמוך על הדעות הסוברות שהאיסור ללכת בלי כיסוי ראש הוא ביטול מצוות עשה, הנדחה מפני הפסד ממון מרובה (ועיין בדף לסוכות שנה ב').

 [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: [email protected]

Join the Conversation

1 Comment

  1. מספר הערות על המאמר הנחמד:

    א. המקור למצוות כיסוי הראש הוא בפרשת נשא, ולא בפרשת פנחס. הקשר לבנות צלפחד הוא קשר קלוש מאוד.

    ב. קלתה הוא סל, מטפחת, סבכה. החורים היו חורים זעירים ולא חורים גדולים (יעויין במשנה במסכת כלים פרק כ"ד). כמו כן, תחתיה היו לובשות הנשים כיפה של צמר. ראה רש"י שבת ס"ה, "למטה מן הסבכה – כגון כיפה של צמר". ועוד מקורות רבים.

    ג. בירושלמי החליפו את "קלתה" במטפחת, כי זה אותו דין, ולכן הרמב"ם לא נקט קלתה אלא כתב במפורש מטפחת. ואמנם הב"ח נדחק לומר שמדובר במטפחת שקופה, אבל הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (א, יא) הוכיח במישרין מדברי הרמב"ם שהמטפחת היתה אטומה, כדברי ה'באר שבע', ולמרות זאת מדין הדין, במקומות שנהגו, הוצרכו לשים רדיד מדין דת יהודית.

    ד. כל הפוסקים בימינו שאוסרים פאה מחמת דברי הבאר שבע, סותרים את עצמם מיניה וביה, ואוחזים את החבל בשני ראשיו. כי אם לומדים כבאר שבע שחובה שני כיסויים, מטפחת ועליה רדיד, אז גם מטפחת לא טוב, ואיך הם מתירים מטפחת, ובפרט שמתירים גילוי שתי אצבעות. ואם מתירים מטפחת מחמת שבטל מנהג הרדיד (כמו שבעצם כותב הרב עובדיה במפורש), מדוע לא נתיר פאה מחמת שבטל מנהג הרדיד, מאותה סיבה במדוייק.

    ה. הכותב מציין שלא ברור מדוע הוסיפו בנות ישראל כיסוי נוסף על הכיסוי שהורתה התורה. התירוץ לזה הוא פשוט, ומובא בספר אלה המצוות למהר"ם חאגיז (רס"ב):

    "כל ימי לא הייתי יודע מה טעם אמרו דכל זמן שאין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת היא נקראת עוברת על דת יהודית, וקנסא קנסוה שתצא שלא בכתובה וכו'. ומצאתי טעם לדבר, דהואיל שבין האומות היה נהוג צניעות כיסוי הראש לא ברדיד אלא במטפחת, א"כ בנות ישראל החמירו על עצמן דוקא במכסה קבוע, ברדיד ולא במטפחת שהוא עראי וכגלוי דמי".

    ודבר זה מפורש ברש"י סנהדרין נ"ח, שהגויות בזמנם היו מכסות את הראש. וכמו הערביות והנוצריות בימינו.

    ו. הכותב מקשה מדוע הרמב"ם פסק כמנהג נגד דברי הגמ'. אבל זה אינו נכון כלל, כי ההגדרה של דת יהודית (כמובא בשיטה מקובצת כתובות ע"ב, ועוד) היא מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות. ולכן מנהג זה משתנה לפי המקום והזמן, ובזמנו של הרמב"ם נהגו ברדיד. וזה מובא בשו"ת מנחת פרי (ח"ב סי' ע"ד), בשו"ת אור לציון (א, יא), ושו"ת יביע אומר (ד,ג), ושו"ת תבואות שמש (אה"ע, קל"ח), ובספר אוסרי לגפן (חלק ט), ועוד.

    וזה בא לידי ביטוי בהלכות רבות: שיער הרווקות, שיער שחוץ לצמתה, גילוי היד אחר המרפק, גילוי הרגל אחר הברך, גילוי הפנים, הליכה אחר האשה, דיבור עם האשה, ישיבת אנשים ונשים יחד בסעודה (ראה חלק מזה ביביע אומר ו, יג).

    ז. אין כלל נדון באחרונים אם יש חובה לכסות את כל הראש. רק מתי מזער דיברו בזה, ומתוכם – רק הגר"מ פיינשטיין והגר"ע יוסף התירו. ואין כלל מחלוקת ביניהם כפי שעשה הכותב, אלא שניהם מגדירים שתי אצבעות – דהיינו פחות משטח של טפח מרובע. דבריהם מאוד מחודשים ואין להם שום חבר באחרונים, ובפרט שטפח באשה ערוה נאמר מדרבנן לק"ש ובאשתו ואין קשר לגילוי ברה"ר שנאסר מדאורייתא.

    ח. המהר"ם אלשקר אינו קשור כלל לדיון האם מותר לגלות חלקית את הראש, למרות ששמו שורבב לנושא. היות והוא דיבר במפורש על שיער שחוץ לצמתה, דהיינו שיער היוצא חוץ לכיסוי, כאשר כל הראש מכוסה היטב. וכמו כן דיבר על שיער הצדעים. והאחרונים (ראה משא מלך, שדי חמד ועוד) כתבו בזה לשונות חריפים ביותר, על הלומדים היתר ממהר"ם אלשקר.

    ט. גם המגן אברהם והחתם סופר אינם קשורים לנדון גילוי מקצת ראש האשה ברשות הרבים, כיוון שהם דיברו על הזוהר, שהחמיר בכיסוי גם בבית, נגד דברי הבבלי. רוב ככל הראשונים פסקו כבבלי, אבל התפתח מנהג בארצות מסויימות כזוהר, והם החמירו כזוהר או המליצו להחמיר.

    י. אין לי מושג כיצד הכותב הגיע למסקנה שהגישה שדת יהודית תלויה במנהג, אינה מקובלת על הפוסקים, והיא גישתם של "הרב משאש והרב רבינוביץ'". מלבד שהרבה כתבו כן, ולדוגמא – בשו"ת מנחת פרי (ח"ב סי' ע"ד), בשו"ת אור לציון (א, יא), ושו"ת יביע אומר (ד,ג), ושו"ת תבואות שמש (אה"ע, קל"ח), ובספר אוסרי לגפן (חלק ט), הרי שלולא גישה זו, היו הנשים חייבות להתלבש ברדיד גדול כפי המנהג בזמנו של הרמב"ם, ולא היה שום היתר לסגנון הלבוש המקובל כיום, שהתפתח בדורות האחרונים. כמו כן הדבר מוכח מהרמב"ם, וגם משיטה מקובצת כתובות ע"ב, וגם מהגמ' בשבת דף פ' – שחלק מהנשים היו יוצאות רעולות וחלק לא, חלק כיסוי עין אחת וחלק גילו את שתי העיניים.

    יא. הכותב סיכם את המחלוקת בענין פאה, בכך שהגר"מ פיינשטיין מתיר, והגר"ע יוסף אסר. הכותב עוד עלול לטעות ולחשוב שמדובר במחלוקת בין אשכנזים לספרדים… ישנם מתירים רבים משני המחנות, כמעט כל חבריו של הגר"ע יוסף חלקו עליו: הגר"ש משאש, הגרב"צ אבא שאול, הגר"ע הדאיה, הגר"י קאפח, הגר"ח כסאר, הגר"א בקשי דורון, הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו, הגר"י משאש, הגר"י אבוחצירא (רבה של רמלה), הגר"ש קורח (רבה של בני ברק) ורשימה ארוכה כחול הים.

    יב. רוב הפוסקים שדיברו על מראית העין ואסרו פאה בדורות הקודמים, עשו זאת כמובן בגלל שהפאה היתה נראית ממש כמו שיער ולא היה ניתן להבחין ביניהם. וזה מפורש בדברי הפוסקים דאז, מלפני 500 שנה ועד ימינו אנו. כך שלהיפך מטענת הרב עובדיה, שהמתירים היו אוסרים כיום, כתבו פוסקים רבים שהאוסרים היו חוזרים בהם ומתירים בימינו, כי לא שייך מראית העין בדבר נפוץ ומפורסם שהוא היתר (וכך כתב הגר"ע יוסף עצמו לגבי גילוח במכונה כיום). וגם טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות, כאשר מתבוננים בדברי הפוסקים דאז ורואים שהם אסרו ממש מטעם זה, שלא ניכר – והמתירים חלקו עליהם.

    יג. הרב עובדיה לא הביא ראיה לדבריו מספר "הערוך" כי אין ערך קפליטין בערוך. זה הוא ספר "מוסף הערוך" לבנימין מוספיא, רופא ומלונאי יהודי בדורות האחרונים, שדבריו נוספו על הערוך ונדפסו יחד עמו. כך שהקורא עלול לחשוב שיש כאן ראיה מהראשונים, אבל לא כן הדבר (ומכל מקום אין ראיה כי הערוך בערך פאה דיבר על פאה המקיפה את הראש ולא מכסה, ופאה כזו אכן אסורה ברה"ר).

    יד. הסוגיה "כן פאה לא פאה" לא תלויה במסכת שבת, אלא בסברות לאסור ובדחיות להתיר. שהרי אין מקור לאסור פאה מהגמ' או מהראשונים, וכל הנדון החל לפני 500 שנה אצל ראשוני האחרונים, שרובם התירו. כך שגם אם דוחים את הראיה מהגמ' במסכת שבת ס"ד, עדיין אין שום מקום לאסור, כאשר דוחים את הסברות לאסור. כמו כן, גם שלטי הגיבורים עצמו כתב שזה רק "סמך" בעלמא ולא יותר מזה.

    טו. ענין הרווקה הפטורה מכיסוי ראש לא מובא בגמ', אדרבה הגמ' מדברת על "בנות ישראל" החייבות בכיסוי ראש ללא שום חילוק בין נשואה לרווקה, וכך דייקו הגר"א והב"ח, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע, "אחת פנויה ואחת אשת איש". אין זה בגלל ה"ספרי" (אולי גם בגללו), ומה שאומרת הגמ' שבתולה יוצאת בהינומא וראשה פרוע – הכוונה היא שראשה מכוסה (-הינומא) ורק שערותיה פזורות על כתפיה (רש"י בכתובות ט"ו, רבינו גרשום בבבא בתרא (צב:) – "שהיו שערותיה נראין מתחת הצעיף שלה הפרוש על ראשה שכך נוהגין לבתולה", פמ"ג באשל אברהם סי' ע"ה ס"ק ג': "והיינו שיער שלה הארוכים פרועים על כתפיה, וראשה מכוסה" ועוד.

    אך בעקבות דברי הראשונים שמשמע מהם בפשטות שרווקה יוצאת בראש פרוע (וכן נפסק להלכה גם בשו"ע או"ח סי' ע"ה) נדחקו האחרונים להתיר.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *