שאלה:
בס"ד
א' המצוה לכתחילה להציע לבע"ד לעשות פשרה, האם זה רק בדבר שיש בו צדדים לכאן ולכאן, או גם בדבר שברור שאחד משני הצדדים שקרן לגמרי רק שאנו צריכים לברר מי השקרן, כגון שאחד אומר הלויתי לך אלף זוז והשני טוען שאינו מכירו כלל, דברור לנו שאחד מהם שקרן נוכל ורמאי, האם גם בכה"ג ראוי ונכון להציע לעשות פשרה.
ב' דיין שהבע"ד אמרו לו שהם רוצים לעשות פשרה והדין לאחר ששמע את הטענות מבין שאחד מהם צודק לגמרי והשני לגמרי לא, האם גם בכה"ג יעשה ביניהם פשרה ויתן קצת לצד השני או שיתן הכל לצד הצודק.
ג' כשדיין עושה פשרה, האם נכון לשקול כגם מה קשה לכל צד לעכל את ההפסד [כמו מצב כלכלי נפשי וכו'] או שהוא צריך רק לבחון כ עד כמה האמת נוטה לכל צד ולפי זה לעשות את הפשרה.
ד' מה מקור וביאור המילה "פשרה" האם זה מלשון פתרון [כמו שהאונקלוס מתרגם בחלומות שר המשקים וכו' כאשר פתר כאשר "פשר"] או שפירושו מלשון נמס [כמו שהאונקלוס מתרגם שמות ט"ז כ"א] וחם השמש "ונמס" ופשר. או שזה מלשון לעשות באמצע כמו ביצוע?
תשובה:
שלום וברכה,
1. מסתבר שאם הדיין רואה שאחד מהצדדים ודאי רמאי אסור לו לעשות פשרה. ויש להוכיח מהשו"ע (יב, ו) שאם אחד יודע שחייב אסור לו לבקש צדדים כדי שהשני יתפשר, מבואר בזה שפשרה לא קיימת באדם שיודע בעצמו שודאי חייב. פשרה קיימת כאשר כל צד חושב שהצדק איתו, וע"ז נאמר שהדיין למרות שיודע להיכן הדין נוטה מצווה עליו לפשר.
2. פשרה נאמרה שאם יודע להיכן הדין נוטה ולא נגמר הדין מותר לו לפשר ולחלק לשני הצדדים כדי לעשות שלום, ולמרות שיודע שיש צד אחד צודק מצווה עליו לפשר למען השלום. וראה בש" ס"ק ו שהביא שגם אחרי שנגמר הדין שאסור לדיין לפשר מותר לו לשכנע את המדדים להתפשר.
3. הסיבה שמצווה לפשר כדי לעשות שלום, וכמבואר בגמרא סנהדרין ו, ב וכל מה שהטוב לשני הצדדים נכלל בשלום, מצב נפשי, מריבות, עוני, הכל נכלל בכלל השלום.
בהצלחה.
