שאלה:
הסתפקתי בכל הנושא של חילול השם. הא ניחא לפני אלפיים שנה בקירוב. כאשר יצא העם בגולה ואז אכן הגוי הממוצע היה אומר "עם ה' אלה ומארצו יצאו" אך כעת, קרוב לאלפיים שנה לאחר מכן, איזה גוי יראה אותי עם פאות וזקן וכיפה וציצית ויצפה להתנהגות שונה, מרוממת יותר? שלא אעקוף בכביש ושלא אדלג על התור? אכן בארץ יש את המושג של "החרדי עשה" אך בחו"ל? בעיני הכושי הממוצע "ככל הגויים בית ישראל"! אז איפה יש בזה קידוש-השם להתנהג בצורה אחת וחילול השם להתנהג בצורה אחרת?
תשובה:
אני חושב שבכל העולם, מצפים מאדם שמייצג את אלוקים למשהו אחר. גם אם הם לא מאמינים בתורה, הם אומרים: אתה הרי מתיימר לייצג כאן משהו רוחני וכך אתה מתנהג? נראה לי שהדבר הזה חוצה גבולות ומגזרים.
שנזכה לעשות רק טוב.
מקורות:
אכן דבריך מן הפסוק ביחזקאל מכוונים למה שכתב רש"י במסכת יומא בדף פו עמוד א, וז"ל, באמור להם עם ה' אלה – את זו קרא הכתוב חילול השם, כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו, והכל אומרים: מה הועילו לו, ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם, שנאמר ויחללו את שם קדשי ובמה חללוהו באמור עליהם הנכרים שגלו ביניהן ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו, נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט, עכ"ל.
והנה עיקר הדין של קידוש ה' מפורש ברמב"ם בהלכות יסודי תורה פרק ה', וכך הוא כותב: כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עד כאן דבריו. ונמצא שעיקר החובה הבאה לאדם מצד קידוש ה' היא אכן לשמור בכל מחיר את כל המצוות ובכל מצב וכמו שהאריך שם הרמב"ם בכל ההלכות על החובה לקדש שם שמים ועל האופנים שבהם חייב אדם למסור את נפשו בכדי שלא לחלל שם שמים.
ואמנם בגמ' שם במסכת יומא מפורש שיש חובה גם של קידוש ה' בעיני האחרים, וכך כתוב בגמ': היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אמר אביי: לא שנו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי – לית לן בה. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי, ועביד חושבנא. רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם) +מסורת הש"ס: [היכי דמי]+ אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא. אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. עד כאן דברי הגמ' ומכאן עולה החיוב המדובר שאכן רואים שמי שלמד תורה צריך לנהוג כראוי.
והדברים נפסקו להלכה גם ברמב"ם שם: ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ע"כ. ונראה לומר שבכל מקום שאדם שיש לו מעלה רוחנית כל שהיא על שאר האדם יש מקום לזה שיראה להם שמעשיו מתוקנים, ולכן יהודי בכל מקום שמייצג מעלה רוחנית צריך לנהוג באופן מתוקן וראוי, כמבואר בגמ' וברמב"ם.
