בס"ד

פרשת השבוע עוסקת ברצונם של בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, ואת הנס שהבורא עשה שהוא הפך את הקללה לברכה, ומכך אנו למדים עד כמה מועלת ברכה, ומזיקה הקללה, ולשם כך הוקדשה פרשה שלמה בתורה, מאמרנו השבוע יעסוק במעלה והחיוב לברך יהודי, ובאיסור לקלל יהודי. מהו האיסור לקלל ואת מי אסור לקלל? האם מותר לקלל נפטר? האם מותר לקלל את עצמו? האם מועיל מחילה של המקולל? כאשר אדם חושב שנעשה לו עוול בדין תורה האם מותר לו לקלל ולגנות את הדיין או הפסק? האם יש הבדל אם הדיון היה בבוררות? מה גורם לעצמו אדם המברך יהודי? ומה גורם לעצמו המקלל? האם יש כח לאדם פשוט לברך ולקלל? והאם יש כח גם לנכרי לברך ולקלל? האם ראוי לעשות קידוש בלידת בת? למי שיש מזל שברכותיו מתקיימות? למי שיש מזל שקללותיו מתקיימות? והאם אנחנו יכולים לשנות את המזל שלנו? כאשר אדם מקלל את חברו וחברו מקללו חזרה, מי עבר על איסור? ומה הדין שכשקללו חזרה בתואר רשע בן רשע בעוד אביו של הראשון הוא צדיק? מה קורה למי שמנדה את חברו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

פרשת השבוע עוסקת ברצונו של בלעם לקלל את עם ישראל, ואת העובדה שהבורא הפך את קללתו לברכה, והכריח אותו לברך את עם ישראל. במאמרנו השבוע נעסוק במעלת המברך אדם מישראל, ובאיסור לקלל יהודי.

האיסור לקלל יהודי

בתורה מצינו מספר איסורים לקלל אדם מישראל, בפרשת משפטים (שמות כב כז) נאמר: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר'. [אלוהים במקרה זה פירושו דיין]. ובפרשת קדושים נאמר (ויקרא יט יד) נאמר: 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. בגמרא (סנהדרין סו. ע"פ חידושי הר"ן שם) נלמד מכך שהפסוק מונה את האדם הנכבד ביותר בעם ישראל יחד עם החרש האומלל ביותר שאף אינו שומע את הקללה, ומכך נלמד שישנו איסור לקלל כל אדם מישראל. ועל כך מקשה הגמרא אולי רק את האנשים המשונים כלומר יוצאי דופן הנכבדים שמצווים אנו לכבדם, או האומללים שמצווים אנו לרחם עליהם ולקרבם, רק אותם אסור לקלל, אך אדם קלאסי שאינו נכבד ואינו אומלל מותר לקלל, ומשיבה הגמרא שאם כך הפסוק 'אלוהים לא תקלל' מיותר, שהרי הדיין הוא בכלל הנכבדים, ופסוק מיותר זה בא ללמד שהאיסור הוא לקלל כל אדם מישראל.

בתורת כהנים (קדושים יג ב) דורשים שכיון שהאיסור נאמר בחרש, האיסור אמור דוקא באדם חי, אך לא נאמר איסור על אדם מת, שהרי בחייו אדם נקרא חרש. [ראה להלן דין זה להלכה].

על איזה קללה לוקים

בשולחן ערוך (חו"מ סי' כז סעיף א-ב) נפסק שאדם שמקלל את חברו בשם השם, כגון האומר 'ארור אתה להשם', או 'השם יכה אותך' וכדומה, בין אם הוא מזכיר את שם השם המפורש, ובין אם מזכיר כינוי של השם בכל שפה שהיא, או כינוי שאומות העולם מכנים בו את השם, הרי הוא עובר על לאו דאורייתא ולוקה. אך אם מקלל שלא בשם השם, אין לוקים על כך, אך יש איסור לקלל גם בצורה זו.

עוד כתב השולחן ערוך (שם) שאדם שאינו מקלל בפירוש אלא ברמז, כגון שאומר 'פלוני לא יהיה ברוך להשם', אף שעובר על איסור אינו לוקה, משום שמלקות הוא רק כשאומרו בלשון קללה מפורשת.

המברך מתברך וההיפך במקלל

ענין נוסף שמצינו הוא, שהשם הבטיח לאברהם אבינו (בראשית יב ג): 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה'. בנוסף יצחק בירך את יעקב אבינו (בראשית כז כט): 'אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ', וכך גם בלעם בירך את עם ישראל (במדבר כד ט): 'מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר'. וכיון שנכתבו ברכות אלו בתורה הרי הם מתקיימות. ומכך נדע שאדם שמברך יהודי ע"י הברכה מביא על עצמו ברכה, ולהיפך אדם שמקלל יהודי הרי הוא מביא על עצמו קללה. וכפי שנאמר במדרש (תנחומא בלק סי' יב; במדבר רבה כ יט): 'מי שהוא מארר לעצמו מארר, שכך כתיב 'ומקללך אאור' ואומר 'אורריך ארור".

המהר"ל מפראג (גור אריה בראשית כז כט) מבאר שיש הבדל עקרוני בין הברכות הללו, שבעוד אצל אברהם אבינו הרי זה הבטחה שהבורא עתיד לברך את המברכים ולקלל את המקללים, אולם כשיצחק בירך את יעקב ובלעם בירך את עם ישראל הברכה הייתה שבאופן אוטומטי כל מי שמברך אותם הוא מתברך, ואילו מי שמקלל אותם הוא מביא על עצמו קללה באותו רגע.

וכך מסופר בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ח; סוכה פ"ג ה"י; מגילה פ"א ה"ט) שרבי ישמעאל הלך בדרך ופגש בגוי שבירכו, רבי ישמעאל השיבו לו שמילתך אמורה. בהמשך הדרך פגש שוב בגוי אחר שקיללו, והשיבו רבי ישמעאל שמילתך אמורה. תלמידיו תמהו כיצד ענה למברך ולמקלל באותה לשון, וביאר להם רבי ישמעאל שלמברך עניתי שאיני צריך להשיב לו ברכה, לפי שבכך שברכני הרי השם מברכו שנאמר 'וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ', ומה יוסיף ברכתי על ברכת השם, ואילו למקלל השיב שבעצם קללתך הבאת על עצמך קללה, כפי שנאמר אֹרֲרֶיךָ אָרוּר.

עוד מובא שם בשם רבי תנחומא שאם גוי בירך אותך ענה אחר ברכתו אמן, שנאמר (דברים ז) 'בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים'.

במדרש (בראשית רבה לט יב) נאמר עוד: 'אמר רבי ירמיה, החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב (שמואל א' ב ל): 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ' ע"י אחרים, ובכבודו של צדיק כתיב 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". כלומר שאדם שמקלל יהודי הרי השם בעצמו מקללו, ואילו אם הוא מבזה את השם, הרי יחול עליו קללה ע"י אחרים.

לקלל דיין ואיש ציבור

בשולחן ערוך (חו"מ סי' כז סעיף א) נפסק שאם אדם קילל דיין בשם השם, הרי הוא לוקה פעמיים, כיון שעבר על שני איסורים, גם על האיסור של לא תקלל חרש, שהוא איסור לקלל כל יהודי, וגם על האיסור אלוהים לא תקלל שהוא איסור לקלל דיין.

וכתבו הראנ"ח (ח"א סי' נח) וקצות החושן (סי' כז סק"א) שאיסור זה אמור על כל ממונה על הציבור שיש איסור נוסף לקללו.

והחיד"א (ברכי יוסף חו"מ סי' כז סק"ד) כתב שהאיסור אמור דוקא בדיין קבוע, אולם אם שנים קבעו לדון בבוררות אצל 3 אנשים [זבל"א] אין את האיסור המיוחד לקלל דיין. אולם יש להעיר כי במציאות בימינו שע"פ רוב בתי הדין אינם דנים מכח דיינים אלא בבוררות, מכל מקום במקרה ובית הדין הוא מינוי רשמי בעיר, אף שאין איסור מצד דיין, יש איסור כיון שכל מינוי רשמי על הציבור בכלל האיסור כפי שכתבו הראנ"ח וקצות החושן.

בערוך השולחן (חו"מ סי' כז סעיף א) הוסיף כי מלבד האיסור הנוסף הקיים לקלל דיין, כאשר מבזה את הדיין שדן ע"פ דין תורה, יש כאן איסור חמור מאד משום שהוא נחשב כמי שמבזה את התורה עצמו חס ושלום. ואיסור זה קיים גם בבוררות כשנעשה ע"פ דין תורה, או כשמבזה את הפסק עצמו, וצריך זהירות גדולה בנושא.

לקלל את עצמו

בגמרא (שבועות לו.) נלמד שאסור לאדם גם לקלל את עצמו, וכך נפסק ברמ"א (חו"מ סי' כז סעיף א). וראה להלן שבמקום שיש איסור גמור גם לא מועיל מחילה של האדם המקולל.

לקלל אדם שמת

הרמ"א (חו"מ סי' כז סעיף ב) כתב שאם קילל מת הוא פטור. [אמנם יש חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על מתים]. וכתב התומים (סק"ד) שגם המקלל חשב שהאדם עדיין חי, וקיללו, והתברר שבשעת הקללה הוא כבר נפטר, הוא פטור ממלקות. והחיד"א (ברכי יוסף חו"מ סי' כז סק"ט) כתב שהדין שהמקלל אדם שנידון למוות פטור, אינו רק על אדם שהתחייב מיתה בבית דין של ישראל, אלא אפילו אם הוא מוצא להורג ע"י נכרים שלא כדין, כיון שהוא כבר עומד למות אין איסור מדאורייתא על קללתו, שהרי הקללה לא יכולה להתקיים באדם שעומד למות. [ומכך נלמד שגם בחולה גוסס אין איסור].

לקלל נכרי או רשע

במדרש (תנחומא בלק סי' א; במדבר רבה כ א) נאמר שבעוד בלעם שהוא נביא של אומות העולם ביקש לאבד אומה שלמה על לא עוול בכפה, נביאי ישראל אף כמתנבאים על פורענות לאומות העולם המצירים לישראל, הם מלאים רחמים עליהם, כפי שהתנבא ישעיהו (טז יא): 'עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ'. וכן ירמיהו (מח לו): 'עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה, וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה' או כפי שנאמר ליחזקאל (כז ב): 'וְאַתָּה בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה'.

ביפה תואר (שם) הקשה שהרי נאמר (משלי י ז) 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב', ומכאן למדים שניתן לקלל רשעים, ומדוע יש להצטער על פורענות של אומות אלו. ועל כך מבאר היפה תואר שכל עוד שהם בחיים עלינו להתפלל שישובו בתשובה, אולם לאחר מותם של רשעים בלא ששבו בתשובה, ניתן לקללם.

החיד"א (ברכי יוסף חו"מ סי' כז סק"א) הביא שאין איסור לקלל עובד עבודה זרה, שהרי נאמר (משלי י ז) 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב', אולם החיד"א (כסא רחמים סוף פי"ד) כתב שע"פ הקבלה לא כדאי להוציא קללה מפיו גם על רשעים. [וראה להלן שעצם הוצאת קללה מפיו גורמת רעה למקלל. וכפי שנאמר (משלי יז כו) 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב'].

בשער המשפט (סי' כז סק"א) תמה מדוע השמיט השולחן ערוך שהאיסור לקלל נאמר דוקא באדם המתנהג ע"פ התורה, אולם אדם שאינו עושה מעשה עמך, ואינו שומר תורה ומצוות אינו נכלל באיסור. אולם בשער המשפט הרחיב שלמרות שלא נזכר בשולחן ערוך כך ההלכה שהאיסור אמור רק לקלל מי שעושה מעשה עמך.

האם המקולל יכול למחול

הרמ"א (חו"מ סי' כז סעיף ב) כתב שעל איסור זה לא מועיל מחילה, שהרי מלבד מה שהוא ציער את המקולל, הוא עבר על לאו מדאורייתא, ועל כך אין בסמכות המקולל למחול. אף שבוודאי חייב לפייסו על מה שציערו והזיקו בקללתו. אולם בנתיבות המשפט (סק"ד) כתב שזהו רק באופנים שהמקלל לוקה על קללתו שיש לאו מדאורייתא, כגון שקיללו בשם וכדומה, אך באופן שאינו לוקה אלא שיש איסור, האיסור הוא רק משום שמצער את חברו, ואם חברו מוחל לו הוא מכפר בכך על האיסור.

האם גם לאדם פשוט יש כח לברך או לקלל

בגמרא (מגילה טו.) נאמר שאל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי ארונה היבוסי בירך את דוד המלך וכן דריווש בירך את דניאל ונתקיימה ברכתם, הרי לנו שגם נכרי המברך את גדול הדור הברכה יכולה להתקיים. בנוסף לומדת הגמרא (ברכות ז.) ממה שרבי ישמעאל כהן גדול בירך אות בורא עולם שלא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, וביאר הפני יהושע שלולי שישנו כלל זה היה הדבר חוצפה לברך את הבורא, אך מכיון שהבורא הטביע בעולם כלל זה, אין בכך חוצפה שהקטן מברך את הגדול, ולכן כאשר הבורא אמר לרבי ישמעאל 'ישמעאל בני ברכני', נענה רבי ישמעאל וברכו.

אולם הנצי"ב (מרומי שדה מגילה טו.) כותב כי לאדם מישראל גם הפשוט יש כח עצום לברך, ועליו לא נאמר הכלל אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, אולם הכלל נצרך שגם נכרי יכול לעיתים לברך והברכה תתקיים.

כמו כן נאמר בגמרא (מגילה טו. כח. ב"ק צג.) גם להיפך שאל תהיה קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך אמר לשרה הנה לך כסות עינים, והקללה חלה בזרעה של שרה שיצחק בסוף ימיו אכן היה עוור.

הרשב"א (ח"א סי' תח) והריקאנטי (שמות כט א) מבארים שהטעם שהברכות והקללות מועילות הוא משום שיש ברית הכרותה לשפתים (מו"ק יח. סנהדרין קב.) ולכן לאמירה של אדם היוצא מפיו יש כח לפעול, אפילו כשמודבר באדם פשוט. והרשב"א ביאר שלכן יש כח לאדם הפותר את החלום, והכל הולך כפי הפתרון שהפותר אומר בפיו, משום שלמילים יש כח עצום. וכן ביאר המהרש"א (ברכות נה:). והחינוך (מ' רלא) כתב שזהו הטעם שאסור לקלל, משום שבכח הקללה נדבק במקולל דבר מהקללה.

הספורנו (בראשית לב א) כותב כי אדם האוהב את חברו בכל נפשו, כדוגמת אב שאוהב את בנו, הברכה חלה, אף אם הוא אדם שאינו ראוי, ולכן התורה מספרת שלבן בירך את בנותיו.

האם ראוי לעשות קידוש בלידת בת

הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ב סי' קלב) כתב בשם הסטייפלר שראוי לעשות קידוש בלידת בת, משום שבכך באים אנשים רבים ומברכים את בעל השמחה שיזכה לראות ממנה נחת, ואל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, ובפרט אם ידידיו המברכים אותו בשמחת לב, וכן אם יבואו תלמידי חכמים לשמחה ויברכוהו. אולם יזהר שלא לעשות קידוש יוקרתי מדי, המביא לקנאה ובזבוז והוא מצוה הבאה בעבירה, והוא גם גורם לעין הרע שיכול להזיק.

מזל הברכות והקללות

רבינו חיים פלטיאל (במדבר ו כד) שואל מדוע צריך את ברכת כהנים, והרי התורה כבר פירטה בפרשת בחוקותי ראה כי תבוא שבכל מקרה שאנחנו מקיימים את מצוות התורה מגיע הברכה, ולהיפך כאשר אנחנו ח"ו עוברים עליהם, ואם כן אם מקיימים את התורה מה צריך ברכת כהנים, ואם נעבור ח"ו על התורה מה יעזור ברכת כהנים. ותירץ שישנם אנשים שיש להם מזל לברך והברכות מתקיימות, ויש אנשים שונים שיש להם מזל לקלל והקללות מתקיימות בכל אופן. והוא מוסיף שגם כשהשם הבטיח לאברהם אבינו רק 'ומקלליך אאור', כלומר מי שיקלל אותך אני אקלל אותו, אך לא הבטיח לו שיבטל את הקללה, משום שזה טבע שטבע הבורא בבריאה שקללות אנשים הללו מזיק. אך כאשר האדם מתברך מקודם בברכת כהנים מזל הברכה שורה עליו, ואז הקללה אינו יכול להזיק.

אולם הפענח רזא (פר' לך לך ד"ה ומקללך) כתב שאין תרופה לאחר שחלה קללת אדם שיש לו מזל שקללותיו מתקיימות, אך השם בירך את אברהם שעוד בטרם יקלל יקולל אותו אדם, ובהיותו מקולל כבר אין לו את המזל והכח לקלל, ולפיכך הקללה לא תחול.

ואגב בעל הטורים (בראשית יב ג) כותב ש'ואברכה מברכיך'. בגימטריא 'כהנים המברכים בניך' (תנחומא לך לך ד). 'מקללך אאר'. בגימטריא 'בלעם הבא לקלל בניך'. (מדרש הגדול לך לך ג). ולכן מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד.

החיד"א (חומת אנך לך לך אות ב) והחתם סופר (חולין מט.) מבארים את הדברים, ע"פ דברי רבינו תם והרא"ש שלאדם טוב ומבורך יש כח ברכה. מצד שני אדם שמידת הדין שורה עליו יש לו יותר כח לקלל. ולכן כאשר אדם רוצה לברך את אברהם ובניו, הקב"ה משפיע עליו ברכה לפני שמברך כדי שיתקיים הברכה ביתר תוקף. ואילו כאשר אדם רוצה לקלל את אברהם וזרעו רק לאחר שהוא מקלל הקב"ה מקלקלו. אולם החיד"א כבר שהפסוק מוסיף שהקללה אינה יכולה לחול לפי שהקב"ה הקדים שאתה מבורך, וזהו שמסיים הפסוק 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'.

הנמנע מלברך יהודי

בגמרא (ברכות נה.) נלמד מכאן שאדם שנותנים כוס של ברכת המזון ואינו מברך מתקצרים ימיו, שנאמר 'ואברכה מברכיך'. וביאר רש"י (שם) שאורח מברך את בעל הבית, וכיון שאינו מוכן לברך את בעל הבית, אינו זוכה לברכה וימיו מתקצרים. ולפי זה כתבו המגן אברהם (סי' רא סק"ה) והמשנה ברורה (ס"ק יד) שהדברים אמורים רק באורח שאינו מברך, כיון שמוטל עליו לומר ברכת האורח. אולם האליה רבה (סי' רא סק"ד) כתב שבימינו שאנו נוהגים לומר הרחמן הוא יברך… אותנו, אם כן גם אדם שאינו אורח מתקצרים ימיו. וכתב המשנה ברורה שאף שמתקצרים ימיו נאמר רק על אורח וכשיש כוס יין, מכל מקום בכל מקרה שמציעים לאדם לברך אין לו לדחות את המצוה.

ובדומה נאמר בגמרא (סוטה לח:) שכהן המברך ברכת כהנים זוכה לברכה, ולהיפך כהן שנמנע מלברך ברכת כהנים אינו זוכה לברכה, שהרי נאמר 'ואברכה מברכיך'.

האם יש קללה גם על הנמנע מלברך ואינו מקלל

המשנה ברורה (סי' רא ס"ק יד) ביאר שבדוגמאות הנ"ל אף שהאורח שאינו מוכן לברך את בעל הבית [או הכהן שאינו מברך ברכת כהנים], אך אינו מקללו, מכל מקום כיון שנאמר 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ' מכלל לאו אתה שומע הן, ויודעים אנו שחלה קללה על הנמנע מלברך את ישראל. אולם האליה רבה (שם ס"ק יד), כתב שממה שנאמר שהמקלל ארור נדע לבד שהמברך מתברך, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, וממה שהתורה כפלה את 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ' נדע שמי שמברך מתברך, אך מי שנמנע מלברך מתקלל.

מי עובר על האיסור ומה עונשו

התשב"ץ (ח"ג סי' קטו) נשאל על שאלת חד גדיא מענינית, לתלמיד חכם היה בן אשר נהג שלא כשורה, ודרכו היה לריב עם יהודים אחרים ולקלל אותם ואת אבותיהם של אלו שהוא התקוטט עמהם. יהודי אשר הבן קילל אותו ואת אביו השיב חזרה בקללה או כינוי גנאי לדוגמא הינך רשע בן רשע, אדם אחר שהיה במקום הזדעזע לשמוע כיצד מכנים את התלמיד חכם בשם רשע, וסבר שיש לנדות את אותו אדם שענה למקלל הראשון, שהרי מה שכינה את המקלל רשע אין בכך בעיה, אולם כשאמר לו שהוא בן רשע, יש כאן פגיעה בכבוד התורה, שהרי אביו תלמיד חכם גדול, וכמובן אינו נוהג במנהגיו המגונים של בנו.

והשיב התשב"ץ כי הראשון בנו של התלמיד חכם אכן רשע, שהרי הוא עבר בשאט נפש על הלאו של לא תקלל חרש. ולכן מותר לשני לכנותו רשע, ולא עוד אלא שבגמרא (סנהדרין נב.) נאמר שאם יש רשע בן של צדיק, מותר לכנותו רשע בן רשע, משום שבמעשיו של הרשע הוא גורם לחלל את כבודו של האב. ואם כן השני שהשיב למחרף אותו נהג כדין, ואף שבודאי אילו היה שותק היה זוכה למעלה גדולה, מכל מקום לא עבר על איסור שמחייב נידוי. ולכן אסור לנדות אותו, ומי שינדה אותו שלא כדין הוא בכלל 'וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר'.

המהרי"ק (החד' סי' ט) כתב שחכם שמסופק אם אדם חייב נידוי, אם יש לו יראת אלוקים, בודאי יפחד לנדות מספק, שהרי אם הוא ינדה שלא כדין הוא בכלל 'וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר'. וכן כתב המהרי"ק (החד' סי' יא) על כך מהר"ם היקל בעונשו של אדם שלכאורה חייב נידוי, משום שחשש שמא יש צד לפוטרו והוא יכנס לכלל 'וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר'. וכן כתב הרדב"ז (ח"א סי' שעח) שעל אדם להזהר מאד בשעת כעסו שלא לנדות, משום שאם נידה שלא כדין ממילא הוא בכלל 'אורריך ארור'.

סיכום

למדנו על המעלה העצומה לברך יהודי, ולמדנו עד כמה היא משפיעה על המברך לטובה ומביא לו ברכה ופותחת למברך שערי שפע, כמו גם על כח הברכה להתקיים, נשתדל תמיד לברך את חברנו וידידנו, וכל יהודי באשר הוא, ובכך נשפיע שפע ברכה והצלחה לעצמנו ולכל הסביבה.

מאידך ראינו עד כמה חמורה האיסור לקלל יהודי, וביותר דיין או אדם שממונה על הציבור, ואף את עצמו אסור לו לקלל, כמו כן למדנו שאדם שמקלל יהודי גורם לעצמו קללה ומביא על עצמו את מידת הדין, נשתדל בכל כוחנו להוציא את הקללות מאוצר המילים שלנו.