שאלה:
כבוד הרב,
על הענין הזה נצטערתי הרבה, וכשהגעתי לכולו הפך לבן, הבנתי שיש בעיה וירדתי לברר מהו גדר ההלכה בזה.
שהרי הגמ' אומרת ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית לא ישמע על פיך שלא כו' ולא יגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשמו. אבל לא מצאתי גדר ברור עד היכן זה נקרא "ולא יגרום".
שתי דוגמאות, שמסתבר שזה גוזמא, אבל אשמח אם יש מקור להיתר… יש כמה המצאות, חכמות וכו', שכלול בהיסטוריה שלהן מישהו שנקרא על שם הנוצרי ימ"ש. אין ה כוונה על ישו, שידוע ההיתר משום שאין זה שם חשיבות
אלא על שמות על שם הדומה לקרס, שאולי אסור משום שזה תרגום של משיח (אע"פ שהמלה הזאת כבר היתה מקודם שבחרו בה לתואר של אותו הארור …)
עכשיו, האם להשתמש בהמצאה הזאת לא כלול ב"ולא יגרום"? לו יצוייר, חברה המוכרת מכוניות, שנוסדה ע"י אחד שיש לו שם על שם קרס… אז, אם פתאום אין אף אחד שקונה מהם, החברה הזאת מהר תפשוט רגל, וישתקע הדבר. אבל, ע"י שאנשים משתמשים, זה ממשיך את חיותה של החברה, ואולי עי"ז מישהו יאמר את שמו של המייסד . וגם בחברה שיש לה מיליוני לקוחות, נכון שעל כל אחד בנפרד אפשר לומר, גם אם ימנע ממנה החברה מתקיימת ע"י כל האחרים ומה כח השפעתו בדבר שיצא בכל העולם; אבל שוב פעם, מכיון שאילו 'כולם' מפסיקים, החברה יורדת, האם אין הוא נחשב ל"גורם" לענין ה"ולא יגרום"?
או, לפני 500 שנה, האם היה מותר ללכת לגור או לסחור וכו' עם הארץ אמריקה? שהרי, לו יצוייר כל האירופאים היו מחליטים שלא מעניין וכו', לא היו מדברים על אותה ארץ, ועל הסיפור איך אותו ספרדי קולומבוס אשר שמו הפרטי על שם הארור, גילה אותה. אז האם אין כל אחד העוסק עם אותה ארץ חדשה, מחזק, ולו קצת מן הקצת, קיומו של זכר של שם הקולומבוס (ובעקיפין, שם ע"ז)?
אבל פוק חזי שאין אנשים חוששים לזה. אז בהתחלה חשבתי, אולי כל האיסור אינו אלא לגרום "שידרו ויקיימו", ולא הזכרה גרידא. ואולי מדוייק השנוי בין רישא לסיפא (אם לא שאצטריך לרבות איסור שבועה גם על עבודה זרה הכתובה בתורה).
גם אולי כל האיסור אולי אינו אלא לגרום ממש, עד שיקרא שזה "על פיו" של הישראל, דהיינו שמשביעו, כאילו מבקש מהנכרי שיפרש את שם ע"ז.
אבל מצאתי שיטת רש"י ריש מס' ע"ז, שמפרש האיסור של לפני אידיהן , משום דאזיל ומודה, ועובר משום לא ישמע על פיך. וגם אם נגיד שאזיל ומודה שאני דהוי חשיבות טובא כמו שבועה, אבל הרי כאן הישראלי ודאי לא בקש זאת ממנו להזכיר אותו שם. ובכל זאת, חכמים אסרו וקראו לזה עובר משום לא ישמע.
אז, לפרש"י, עד היכן חייבים לחשוש ?
למשל, דוגמא שלישית, האם נאסור בחו"ל לצאת לעבודה בכל חודש דצמבר, משום שע"י שפוגש נכרים העוזבים לחופשה, יאמרו לו חג הארור שמח, שבאנגלית, שם אידם זה נקרא שוב פעם על שם הדומה לקרס…יהי רצון שיקרס במהרה
(פעם בעבודה שלי רצו לשלוח אותי למלאכת כמה חדשים באיזה מקום. אבל כשנודע לי על שמו של הראש שמה, כ"כ נגעלתי… אולי משום זה בסוף אמר שלא צריך אותי…
קרה פעם או שתים כזה ובסוף ה' המציא לי יותר טוב. אבל הרי לאו כל יומא מתרחיש ניסא. ובכלל לא שמעתי נזהרים לבדוק שמות הנכרים המעורבים בחברה, קודם שישקלו האם להתקבל שמה.)
סליחה על האריכות, אבל השאלות האלו, ובפרט הדוגמא הראשונה, מאד הטרידו אותי. וגם הפריעו לי ללמוד, כשנמנעתי מלהשתמש בזה או בזה…
לאנשים שלא יודעים משורש טקניקאות, המצאות וכו', לא מפריע. אבל מי שיוסיף דעת מי ומי אשר פעלו בדבר זה או זה…
ואכן מי שירצה לחשוש ל"גורם" גם בזה, יקשה מאד, עד שאיך אפשר
לחיות, ובפרט בחו"ל.
מאידך, מכמה תשובות פה, על, למשל, היתר השתמשות במדליה עם צלב, מכיון שלא נעשה לעבוד אלא לזכרון בעלמא…אבל זכרון מיהא הוי! ובכל זאת יש את ההיתר, ולא שעי"ז מקיים, ולו באחוז מזעיר, את זכרון התפלות, עד שברבות הימים יצא שעוד מישהו זכר את שמו…
גם מה שמותר להזכיר שם חגים שעל שם "הקדושים" שלהם, אבל גם אם לא מזכיר דרך שבח, הרי נזכרים תלמידיו של הנוצרי, ולא אומרים שמוסיף עוד זכרון בעולם וגרמא מזעירה של הזכרת השם.
אבל בכל זאת לבי היה מהסס בזה.
לכן אשמח מאד למקורות שינוחו את דעתי, מה הם גדרי ההלכה בזה, ובפרט לפרש"י, עד היכן הוא נקרא עובר ועד היכן לא חוששים לזה.
תשובה:
נראה בעיני פשוט שהאיסור הוא כאשר הוא מזכיר או גורם להזכיר את הדבר עצמו, ולא שעל ידי השם שלו שניתן לדבר אחר לגמרי, יתכן שיזכר גם העבודה זרה. ניתן לזה דוגמא מצד הקדושה: השם א-ל הוא אחד מן השמות שאינן נמחקים שאסור לאומרם. אבל אדם שרוצה להזכיר את שם הישוב בית אל הסמוך לירושלים, מותר לאומרו, כיון שאינו מתכוון לשם ה'. כך גם כאן, לומר עמוד בצד עבודה זרה פלונית זה איזכור של העבודה זרה עצמה, אבל להזכיר אדם ששמו כשם עבודה זרה כשהכוונה לאיש ולא לעבודה זרה, אינו בכלל האיסור.
