אמירת קטע מתפילה זכה בתוך ברכת "סלח"

"חז"ל נתנו לנו נוסח", זה נכון. אך לא נראה לי נכון להגיד "די בו". כל עניין התפילה זה להתפלל. כשראו חז"ל שנתמעטו הלבבות וכו' קבעו נוסח תפילה לכולם. אך נוסח זה הוא המינימום! ודאי שמותר וראוי לכל אחד להוסיף בכל ברכה. אולי יש יותר עניין בהוספה שהוא מוסיף במילים שלו, אך ודאי שאין בעיה אם משתמש באיזה נוסח ממקום אחר העוסק בעניין הברכה.
גם לא הבנתי איזה "מכשול" עלול לצאת מכך.

גם אתה הצד שהעלה השואל למה לא לעשות כן, לא בדיוק הבנתי. כלומר, אני מבין שיש כאן איזו טענה מצד הרגש. אך מבחינה הלכתית, איזה איסור יש כאן?

גם אם נקבל טענות רגשיות מסוג זה, למה זה ימעט בערכה של תפילה זכה?

אגב, גם נוסח "מה אנו מה חיינו וכו'" הנאמר בכל בקר לפני הקרבנות, מקורו בתפילת נעילה של יום כפור. לא רק שמקורו בתפילת נעילה, אלא זהו עיקר תפילת נעילה לחד מ"ד.

תודה רבה על תגובת הרב. ב"ה אני עסוק מאד בימים האחרונים בכמה חיבורים העתידים לראות אור בעז"ה (חלקם עוסקים גם בתחום עליו אנו דנים כעת).

ודאי שמי שרוצה להוסיף בתפילה, חייב לשים לב מה הוא אומר (בדיוק מאותו טעם שאני חושב שיש עניין להוסיף בתפילה). זה שחז"ל ידעו לקלוע אל המטרה, זה ברור, ואין חולק על כך. אך עם כל זה, ברור ראוי לכל אחד להוסיף כפי צחות לשונו. והעושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים (נכון, יש בגמ' שלשה פירושים. אך כולם מסתדרים בהחלט עם מה שהזכרתי כאן). ויתכםן מאד שזו הסיבה שהמשנה הביאה את דברי ר' אליעזר "העושה תתפלתו קבע וכו'" תיכף אחר דברי רבן גמליאל האומר "בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה". רבן גמליאל היה בדור בו נקבע במסמרות סדר תפילת י"ח עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע (כוונתי לעניין ותוכן הברכות. לא לנוסח).
ומזהירה המשנה שלמרות שיש נוסח קבוע, אל לנו לשכוח כי "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים".

אגב, כמובן שצריך לשים לב לא להאריך יותר מדי בכל ברכה ("אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכפורים, אומר", אך באמצע תפילתו לא). אך האמת היא שעדין לא מצאתי הגדרה ברורה עד כמה מותר להאריך.

נכון. אך בכל זאת צריך ש"יכול לחדש בה דבר". אף אם בפועל אינו מחדש (לא רק בגלל הטעם שנאמר שם "ומסתפינא דלמא מטרידנא").

לי הקטן נראה קצת משונה להוסיף בתפילה. עם כל ההתירים שהוזכרו. הייתי מאוד מסתייג מזה. מזכיר לי את מאמר חז"ל על הנזיר לא דייך מה שאסרה תורה. הלוואי ונזכה לכוון בנוסח שקבעו לנו חז"ל. ואם זה יוסיף בכוונה באותה תוספת אך יגרע בהמשך מכוונה בעיקר הברכות האחרות הרי שיצא שכרו בהפסדו.

לאחד מעיר:
לא הבנתי כוונתך (כלומר, אולי אני מצליח להבין מאיזו נקודת יסוד אתה יוצא).

אתה כותב: "לי הקטן נראה קצת משונה להוסיף בתפילה. עם כל ההתירים שהוזכרו. הייתי מאוד מסתייג מזה.

מדוע זה משונה? אם מפורש שזה מותר!!
"עם כל ההיתרים שהוזכרו". על אילו היתרים אתה מדבר? אלו לא היתרים, אדרבה זו צורת התפילה.

וממילא מה שכתבת על עניין נזיר, ממש לא שייך לכאן כלל!

כתבת: "הלוואי ונזכה לכוון בנוסח שקבעו לנו חז"ל. ואם זה יוסיף בכוונה באותה תוספת אך יגרע בהמשך מכוונה בעיקר הברכות האחרות הרי שיצא שכרו בהפסדו".

מדוע יצא שכרו בהפסדו? אני משוכנע שהתפילה שמתפלל מעצמו מתוך לבו (כן. ההוספות) רצויה לפני ה' הרבה יותר מהנוסח הקבוע.

נראה שאתה יוצא מנקודת הנחה שמצוות תפילה היא להתפלל את נוסח התפילה.

הנה, בכל מצוה יש את המצוה ויש את ההלכה (הארכתי על כך בכמה מאמרים שזכיתי לפרסם בס"ד). גם במצוות תפילה יש את המצווה ויש את ההלכה. המצוה היא: להתפלל!! נוסח התפילה נכלל ב"הלכה". כלומר, הלכה כיצד יש לקיים את המצוה. ואגב, כפי שכתבתי לעיל, הלכה זו נקבעה אחר שהתמעטו הלבבות וכבר איננו יודעים לחבר מעמצנו נוסח תפילה.

ואם נדבר על הנוסח הקבוע כיום, כלומר נוסח התפילה עצמו על תיבותיו ואותיותיו, זה כבר נכלל אפילו ב"עניינים". כלומר, הרבה מעבר להלכה.