בס"ד מאמר השבוע עוסק בשאלה האם איסור לשון הרע הוא רק לספר בגנות חברו, או שמא יש גם איסור לספר בשבחו של חברו? ומדוע שיהיה איסור כזה? ואם קיים איסור כזה כיצד מצינו את חכמי ישראל המשבחים בפומבי את חבריהם או סתם יהודים שונים, כפי שמצינו במקומות רבים בתנ"ך במשנה ובגמרא? האם יש הבדל מי הם השומעים? האם יש הבדל בין סיפור רגיל, לבין הגזמה? מתי אסור לספר לאדם המתפעל מיופי הכתב מיהו הסופר? מתי סיפור השבחים הוא מצוה גדולה וחשובה? ומתי הוא איסור חמור? מה עונש המספר בשבח חברו במקום שאסור? האם יש הבדל בין מעלה במידות האדם לבין כשרון טבעי?

האם מותר לשבח אדם בפומבי?

בסוף הפרשה התורה מספרת שמרים סיפרה לשון הרע על אחיה משה רבינו ונענשה בצרעת, התורה מצווה עלינו (דברים כד ט) 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם', כלומר שעלינו לזכור סיפור זה, משום שהוא מלמד שגם על לשון הרע הקל ביותר יש עונש חמור כל כך, וכפי שנאמר בספרי (בפרשתנו פיסקא צט): 'והרי דברים קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח [כלומר הכוונה הייתה להעביר ביקורת בונה והיא אהבה והעריכה את משה רבינו], ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות [כלומר שתכלית הלשון הרע היה כיצד לשפר את יחסי משה רבינו וציפורה], ובינה לבין עצמה [כלומר רק מרים ואהרן שידעו על המקרה והיו קרובים למשה רבינו ואהבו אותו], כך נענשה, המתכוון לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, ולמעט מפריה ורביה [פגיעה בשלום בית], ולא לרבות ובינו לבין אחרים ולא בינו לבין עצמו [דיבור בפני רבים, על אחת כמה וכמה'. במאמר השבוע נעסוק בשאלה האם האיסור לדבר גנאי על חברו, או שמא גם אסור גם לשבח את חברו בפומבי? ומדוע שיהיה איסור כזה? ואם קיים איסור כזה כיצד מצינו את חכמי ישראל המשבחים בפומבי את חבריהם או סתם יהודים שונים, כפי שמצינו במקומות רבים בתנ"ך במשנה ובגמרא?

קושיית המהר"ל כיצד מותר לשבח את משה רבינו

בפרשה מסופר (במדבר יב ה-ז) שהשם קרא לאהרן ולמרים שיפרדו ממשה רבינו, וכשהם היו לבדם הוא שיבח את משה רבינו במילים: 'שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא'. ופירש רש"י (במדבר יב ה) ע"פ הגמרא (עירובין יח:) שהטעם שהשם קרא למרים ואהרן והפרידם ממשה, משום שאין אומרים בפני האדם אלא מקצת שבחו, ואילו את כל שבחו מותר לספר רק שלא בפניו, וכיון שבמילים אלו השם תמצת את כל שבחו של משה רבינו היה צריך לספר זאת שלא בפניו. המהר"ל (חידושי אגדות ערכין טז.) מפראג מקשה על כך, כיצד ניתן לומר שמותר לספר מקצת שבחו של אדם בפניו, ואת כל שבחו שלא בפניו, והרי יש איסור בכלל לספר בשבחו של חברו. ונקדים את האיסור ומקורותיו, והקושיות על כך, ואחר כך נשוב לביאור המהר"ל והביאורים השונים, ונסכם קו כללי העולה מדברי המפרשים כיצד לנהוג למעשה.

מקור האיסור לשבח את חברו ברבים

הגמרא (ב"ב קסד:) מספרת שהגיע לפני רבי יהודה הנשיא גט עם בעיה מסוימת בכתיבתו, רבי יהודה הנשיא חשב שבנו רבי שמעון כתב את הגט, והראה פנים כעוסות, ואמר לו בנו רבי שמעון לא אני כתבתי את הגט אלא רבי יהודה חייטא הוא שכתב את הגט, וגער בו אביו רבי יהודה הנשיא הסתלק מסיפור לשון הרע! ופירש הרשב"ם שכוונתו היתה שלא היה לך לומר מי כתב את הגט, והותר לך רק לומר 'אני לא כתבתי את הגט'. בנוסף מסופר בגמרא שם כי רבי יהודה הנשיא למד בספר תהילים, ואמר 'כמה מיושר כתב זה', בנו רבי שמעון הבין שאביו בא לשבח אותו על הכתיבה היפה והישרה, והוא תיקן את אביו לא אני כתבתי את ספר התהילים, אלא רב יהודה חייטא הוא שכתב את ספר התהילים. אך גם כאן גער בו רבי יהודה הנשיא ואמר לו, הסתלק מלשון הרע! הגמרא שואלת איזה לשון הרע יש בכך שהוא סיפר שכותב התהילים המוכשר שהפיק יצירה משובחת הוא רבי יהודה חייטא, והרי אלו דברי שבח. ומשיבה הגמרא שרב דימי אחיו של רב ספרא אמר: 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו'. ומבואר שאסור לספר כלל בשבח חברו, וטעם הדבר שאם נתחיל לנתח את מעלותיו של חברו נגיע גם לספר בחסרונותיו. והגמרא אף נוקטת לשון של 'לעולם' שמשמע שבכל מקרה על האדם להזהר מכך. גם בגמרא (ערכין טז.) לדעת הלישנא השניה הגמרא מספרת אימתי נאמר דין, רב ספרא חלה ונטה למות, ורב דימי אחיו הגיע לבקרו, ורב ספרא אמר לו שיעורר בשמים את זכותו שהוא קיים כל דין שחכמים אמרו, רב דימי אחיו שאלו האם גם את הדין שאסור לספר בשבח אחרים קיימתם. רב ספרא השיב כי לא שמע על הלכה זו עד היום, אולם אילו היה שומע הלכה זו, היה מקיים אותה. הרשב"ץ (מגן אבות פ"א מי"ז) כתב, שזה כוננת הפסוק (משלי כז יד): 'מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ'. [יש בכך פירוש נוסף שאדם שמספר שחברו מכניס אורחים גדול, וגורם לרבים לבא אליו ובכך מתדלדל מנכסיו, או משבח את חברו שהוא עשיר וגורם לשלטון לקחת ממנו מיסים מרובים, וכדומה].

הקושיות על הלכה זו

האחרונים הקשו על הלכה זו ממספר רב של מקומות, וניתן לחלקם לשלשה: א. הקושיה כיצד מצינו חכמים רבים ששיבחו את חבריהם, או אף יהודים פשוטים שעשו מעשה שבח מסוים, הן בתנ"ך והן במשנה ובגמרא במקומות רבים מאד. ב. סתירה בדברי הרמב"ם שמצד אחד פסק (דעות פ"ז ה"ד) הלכה זו, ומצד שני פסק (דעות פ"ה ה"ז) שהנהגתו של תלמיד חכם הוא בין השאר 'מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל', הרי שהנהגה של תלמיד חכם הוא לספר תמיד בשבח חבריו. [וכן פסקו להלכה הים של שלמה (יבמות פ"ו סי' מו) והערוך השולחן (או"ח סי' ב סעיף ד) שהנהגת תלמיד חכם הוא לספר תמיד בשבח חברו]. ג. קושיית המהר"ל הנ"ל כיצד מבואר שמותר לומר בפני חבירו את מקצת שבחו, ואילו שלא בפניו מותר לספר לאחרים את כל שבחו, כפי שמבואר שעשה הקב"ה בפרשה שסיפר את כל שבחו של משה רבינו לאהרן ומרים, והרי יש איסור בכלל לספר את שבחו של חברו. במאמרנו נדון באיזה מקרים יש מצוה חשובה לספר בשבח חברו, ומתי הוא איסור, ותוך כדי הדברים נתייחס לשלושת הקושיות הנ"ל. ובסופו נביא את הקו המנחה כיצד להתנהג למעשה.

טעם האיסור משום אבק לשון הרע

נקדים מעט על מהות האיסור לשבח את חברו, ואחר כך נדון אימתי מותר לעשות זאת, ואימתי אסור. בתוספתא (ע"ז פ"א ה"ג) מובא איסור של אבק לשון הרע, והתוספתא מפרטת: 'לא ישא אדם ויתן בטובתו של חברו'. וכך הדבר נפסק ברמב"ם (דעות פ"ז ה"ד) רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות רכו) יראים (סי' קצא) סמ"ג (ל"ת ט) שאיסור זה בכלל אבק לשון הרע [או תולדות לשון הרע]. בזוהר הקדוש (זוהר חדש רות לג.) מפורט מה הם שבעת מדורי גיהנום, ומי נענש בכל מדור בגיהנום, ושם מובא כי במדור הראשון הקל מכולם, נענשים מי שביזה תלמיד חכם בליבו אך כיבדו בפני אחרים, מי שקילל חרש [כלומר אדם שלא שמע את הקללה, ולא נודע לו שקיללו אותו], העובר אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים ולא הצטרף לתפילה, המספר שבח חברו בפני מי ששונאים אותו, ויש גורסים גם המספר אבק לשון הרע, כל אלו והדומים להם נידונים במדור זה.

האיסור לגרום בעקיפין לגנות חברו

ויש להדגיש כי רש"י (ויקרא יט טז) מבאר כי לשון הרע נקראת 'רכיל', והתרגום הוא 'קורצין' מלשון 'קורץ בעיניו' (משלי ו יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותם, שלא יבינו שאר השומעים'. כלומר שמהות סיפור לשון הרע אינם הוצאת המילים הרעות מהפה, אלא הצורה עקיפה שבו אדם מעביר את המסר. הכלל הראשון בפרסום הוא כי פרסומת ישירות מעוררת התנגדות אצל השומע או הרואה, אולם כנגד פרסומת עקיפה שבו השומע או הרואה אינו קולט שהמטרה הוא להעביר מסר, לא נוצר התנגדות והמסר חודר היטב לתוך התת מודע של האדם, והוא משתכנע הרבה יותר שזה אמת, בלי יכולת לבדוק את הדברים האמנם יש אמת בגו. למשל כשאדם רואה פרסום שקולה הוא טעם החיים, הוא בהחלט תוהה האם אין לחייו משמעות יותר גדולה מאשר כוס משקה שחור עם קופצניים קטנים, לא בדיוק בריא, אשר זקוק ל7 כפיות סוכר כדי להמתיקו, ויתכן כי בלי הוראות היצרן 'שתו קוקה קולה' הוא לא היה יודע מה לעשות עם הדבר הזה. אולם כאשר מחדירים את הפרסומת בצורה עקיפה, לדוגמא בסרט אחר מראים כיצד האדם החוזר עייף ומותש שותה קולה ונרגע, הוא בהחלט מקבל את המסר כי זהו משקה מרענן, ולאחר שהוא משוכנע שהמשקה ירענן אותו כשהוא מנסה זאת זה עובד יותר טוב. התורה אוסרת עלינו לא רק לדבר בגנות אדם אחר, אלא בעיקר להעביר את המסר בתת מודע ובצורה עקיפה, או ברמז וקריצה, משום שאז המסר נקלט בצורה הרבה יותר טובה וחזקה. הכתב והקבלה (דברים כז כד) מבאר שלכן התורה כותבת על לשון הרע (דברים כז כד): 'אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר', משום שעיקר לשון הרע הוא כשהוא מסתיר את את כוונתו הרע, כגון באבק לשון הרע, שהוא מספר על מעשה נורא שקרה כאילו אינו יודע מי עשה זאת, בעוד שהוא מודע לכך שהשומעים יודעים היטב מי עשה זאת, או שהוא מצטדק ואומר איני רוצה לספר לכם מה ראובן עשה, משום שאני שומר על כבודו, ומשאיר לדמיון הפרוע של השומע לעבוד שעות נוספות מה עשה ראובן, או שהוא משבח את שמעון בפני שונאו של שמעון, והוא מגרה את השונא לפרט בהרחבה את טענותיו על שמעון. ובכל אלו מסכם הכתב והקבלה בסתר פירושו 'שהוא מעלים ומכסה את הגנות, וארס הגנות שורף מתחת לשונו'. כלומר שבאיסור לשון הרע התורה מקפידה במיוחד שלא יעביר את המסר הארסי בעקיפין ובצורה מתוחכמת, ובכך הנזק גדול הרבה יותר.

האיסור הוא רק בפני שונאיו

בדברי הזוהר והרמב"ם כאשר הביאו הלכה זו, כתבו שאסור לספר את הדברים בפני שונאיו של האדם שמספרים עליו. המנחת חינוך (מ' רלו) הראשון לציון הגרא"ח גאנין רבה של ירושלים (חוקי חיים דעות פ"ז ה"ד) ועבודת המלך (דעות פ"ה ה"ז) דייקו מכך שדעת הרמב"ם שרק בפני שונאיו אסור, אולם לספר בפני אדם אחר שאינו שונא את המדובר להיפך יש מצוה לספר בשבחו, וצריך לומר כי בשעה שרבי שמעון אמר לאביו רבי יהודה הנשיא כי הכותב המומחה של ספר תהילים הוא רבי יהודה חייטא היו שם גם שונא של רבי יהודה ולכן גער בו רבי. יש לציין כי הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פ"א הי"ז) כתב שהמקרה של רבי יהודה הנשיא היה במעמד גדול ויש שם גם מי ששונאו. והחיד"א (טוב עין סי' יח אות מט; ברית עולם לספר חסידים סי' סד) דייק מכך שכוונת הרמב"ם שבמעמד גדול תמיד צריך לחשוש שמא יש שם מי ששונא את המדובר ויעיר הערות בגנותו. וכן כתב היד רמה (ב"ב קסד: אות נא) שהאיסור הוא רק משום שיש לחשוש שמא יש מי ששונא אותו ויבא לדבר בגנותו. המהר"ל (חידושי אגדות ערכין טז.) תירץ שבפני תלמיד חכם או ירא שמים מופלג מותר, כיון שדרכו להרבות בשבח אדם ולא לדבר בגנותו. אך בפני סתם אדם אסור. ובכך יישב שמותר היה להשם לספר את שבחו של משה רבינו לאהרן ומרים, ואין חשש שהדבר יביא שידברו בגנותו.

להגזים בשבח חברו

רש"י (ערכין טז.) ביאר את הגמרא שהכוונה לספר שבחו יותר מדי. וכן כתב היראים (סי' קצא) כי האיסור הוא רק שלא להרבות מדי בשבח חברו, אך לשבחו בלי הגזמה מותר. ובכך הוא מבאר מדוע מצינו במשנה תנאים ששבחו את חבריהם. והדברים מובנים היטב לאור מה שכתבנו לעיל כי האיסור הוא לגרות ולגרום לאדם אחר לגנות את חברו. כאשר אדם מגזים ומרבה בשבח חברו הרי הוא מעורר את יצר ההתנגדות אצל השומעים, והם נוטים לתקן אותו, ולמעט בשבח המדובר, אך אדם המשבח את חברו במידה נכונה ללא הגזמות, אינו מעורר יצר זה, והדברים מתיישבים על לב השומעים. וכן המגן אברהם (סי' קנו) כשמנה דינים מהש"ס שנוגעים למעשה שלא נזכרו בשו"ע, מנה בין השאר הלכה זו, וציין שלדעת הרמב"ם הלכה זו אמורה רק בפני שונאיו, ואילו לדעת רש"י הלכה זו אמורה רק אם הרבה בשבח יותר מדי. אולם המהרש"א (ב"ב קסד:) והמגן אברהם העירו שקשה על תירוץ זה מדוע היה איסור לומר שרבי יהודה חייטא כתב את ספר התהילים, וראה להלן ביאורים מדוע היה חשש שיבואו לידי גנותו של רבי יהודה חייטא במקרה ההוא. להלכה כתב החיד"א (טוב עין סי' יח אות מט) ששני הפירושים אמת ולא נחלקו בכך הרמב"ם ורש"י, משום שגם לספר בפני השונא וגם להגזים בשבחים יכול לגרום לכך שיספרו בגנותו, ובכל ציור שיש חשש שיבואו לספר בגנותו הדבר אסור לכל הדעות.

על אדם צדיק אין איסור

בגמרא (מגילה כה:) נאמר שמי שיש לו שם טוב, מותר לשבח אותו, וכל המשבחו ברכות ינוחו על ראשו. וביאר המהרש"א (שם) שכוונת הגמרא שאין בכך איסור לספר שבחו של חברו. אולם הוסיף המהרש"א בתנאי שלא יגזים יותר מדי, ולא יעורר התנגדות השומעים. וכך ביאר השיטה מקובצת (ב"ב קסד:) שאם מקצת מעשיו מתוקנים ומקצת לא, אסור לספר כלל בשבחו, משום שהדבר יעורר שיספרו את חסרונותיו. והוסיף שאם רוב מעשיו מתוקנים מכל מקום לא יספר יותר מדי. וכן ביאר המהר"ל מפראג (חידושי אגדות ב"ב קסד:) שאדם הידוע כצדיק מותר לספר בשבחו, כפי שמצינו במקומות רבים, אמנם רבי יהודה חייטא היה אדם גדול [שהרי נקרא בגמרא 'רבי'] אולם בתור סופר היה מקום לגנותו, שהרי טעה בכתיבת הגט, ובנוסף כאשר מספר שהוא הסופר שכתב את התהילים יש חשש סביר שבהמשך יתגלו פגמים בכתיבה או אף טעות, ויתגנה הסופר, ולכן היה בכך משום אבק לשון הרע. בספר חסידים (סי' סד) כתב: 'ואל תשבח איש בפני שונאו, כי אינו יכול לשמוע דבר טוב ממנו, ומתוך כך יספר גנותו ממנו, ויאמר מה אתה משבח שעשה כך וכך, הלא עשה כך וכך. אל ישבח אדם עשיר בפני עשיר אחר, ולא סופר בפני סופר אחר, וכן כל איש שהוא מענינו. אם הוא ירא שמים מותר לספר ממנו בפני ירא שמים אחר, מפני שהוא שמח בדבר שהוא ירא שמים ביותר, ואינו מתקנא בו, אלא מוסיף חכמה ואומר אעשה כמעשיו'.

ביאורים על המעשה של רבי יהודה הנשיא

בדברי רבי היה ביקורת מרומזת

העיון יעקב (על העין יעקב ב"ב קסד:) תירץ, שיש הלכה שרק בספר תורה צריך להקפיד שהכתיבה תהיה מיושרת מאד, על בכתיבת הנ"ך אין צורך בכך. ולכן יתכן ולהבין את דברי רבי שיש בכך ביקורת מרומזת שהסופר השקיע יותר מדי זמן בישור הכתב, ובתהילים אין להשקיע כפי שצריך בספר תורה, ויש כאן ביטול תורה. [ולבאר את דבריו יש לומר שהגמרא מקשה שכיון שהוא משבח את חברו אין בכך לשון הרע, והגמרא משיבה שאף בדברי שבח אם יתכן שהדבר יגרום לגנות הדבר אסור].

מותר רק לשבח בדבר מצוה

החתם סופר (ח"ו סי' נט) כתב כי אכן בכל דיבור על חברו, יש בכך סיכון עצום שמא הדבר יגרום שידברו בגנותו של חברו. אולם בשעה שמספר שחברו עשה מצוה, ומספר על מעלה אמיתית של חברו, יש בכך מצוה, וזכות המצוה תגן עליו שלא יצא מכך נזק. אולם כאשר רבי שמעון שיבח את רבי יהודה חייטא בכשרון טכני שהוא נולד עם יכולת כתיבה יפה, אין כאן מעלה אמיתית של חברו, ולכן אין כאן את זכות המצוה שתגן עליו, ומשכך יש לחשוש שמא הדבר יביא לתוצאה הפוכה של לשון הרע.

המעשים היו יחד

החיד"א (רוח חיים סי' ט; ראש דוד פר' תבא) תירץ ששני המעשים היו ביחד, ולכן בכך שהזכיר כי הסופר המומחה הוא ריב יהודה חייטא, הדבר הזכיר ברמז שוב כי כותב הגט בצורה שלא כהלכה היה סופר זה, ולכן הדבר אסור. בדומה תירץ הרש"ש (ערכין טז.), כיון שרבי יהודה הנשיא הביע את כעסו על צורת כתיבת הגט, נחשב הדבר כאילו הוא שונאו.

סיכום

לסיכום ראינו כי הנהגתו של תלמיד חכם הוא לחשוב חיובי על כל אחד, ולספר תמיד בשבח כל יהודי, ולא לגנות אף אחד. [מלבד עוברי עבירה אשר יש צורך להזהיר את העם שלא ילמדו ממעשיהם]. אולם למדנו כמה מוטל על אדם להזהר בלשונו, לא רק שלא לדבר רעה על חברו, אלא גם להתבונן האם בדבריו החיובים יתכן שיצא מכך מכשול. ולכן אסור לומר דברי שבח במקום שיתכן וישנו אדם ששונא את המדובר, ובכך יגרום שהלה יגנה אותו. וכן אין לשבח אדם בפני המתחרה שלו, או אף עשיר בפני עשיר אחר, משום שהדבר מצוי שהם נוטים לחפש פגמים בדומים להם. וכן קיים איסור להגזים בשבחים בצורה שטבע הדברים לעורר התנגדות אצל השומעים, ואף לספר על אדם שהוא סופר מומחה, כאשר ידוע שהוא בעבר נכשל בכתיבתו הדבר אסור. ראינו גם שהדברים תלויים בגופו של ענין של כל מקרה ומקרה, וחובה עלינו להתבונן היטב האמנם יצא מכך שבח והערכה למדובר, או שמא נגרום בעקיפין לגנאי.