שלמה המלך ובת פרעה

[1] ז"ל הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פט"ו הל' ב): "אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת, כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות, שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה".

מקור דברי הרמב"ם, כתב האור שמח (שם), שהוא מסוגית הגמרא ביבמות (עו ע"ב) לענין איסור "מצרי", שם הקשו, היאך הותר לשלמה המלך לישא את בת פרעה, הרי אף אם גיירה קודם לכן עדיין היא אסורה עליו מדין "מצרי ראשון". ותירצו, דלא נשאה ממש אלא בא עליה בדרך זנות בעלמא. ומוכח איפוא, שבאופן זה שבא עליה שלא על ידי נישואין אינו עובר בלאו זה.

אמנם, התוס' ישנים שם מבארים, ששלמה המלך לא גייר את בת פרעה, ובאופן זה ודאי אינו עובר על לאו זה של "מצרית ראשונה" ודינה ככל נכרית דעלמא [ועיי"ש שהוסיפו, דההלכה האמורה בהבא על הנכרית שקנאים פוגעים בו אינה נוהגת אלא באופן שבא עליה בפרהסיא, ושלמה המלך לא בא עליה אלא בצינעה. ובס' קובץ הערות (סי' סד אות ו) תמה על דבריהם, שהרי בכתובות (ג ע"ב) אמרו: "שאני אסתר דפרהסיא הוי", ומוכח, שאף שלא בא עליה בפרהסיא ממש, כיון שהיה הדבר ידוע לרבים שלקחה לביתו לצורך ביאה, נחשב הדבר כפרהסיא (וע"ע מש"כ בזה בשו"ת בית שערים או"ח סי' סא ד"ה ואפילו), וצ"ע].

הגמרא (קידושין סז ע"א) דנה, "מצרי שני במה יטהר", כלומר, להצד שמצרית מותרת כמו עמונית ומואבית ודינה כישראלית, היאך יוכל מצרי שני לישא אשה ולטהר בכך את בניו. וראה תשובת הגר"ש רוזובסקי הנדפסת בסוף חידושיו ליבמות (אות ג) שהעיר, דלדעת הרמב"ן בשיטת הרמב"ם (הל' אישות פ"א הל' א, והובא בכסף משנה שם) דאין איסור להדיוט בפילגש מן התורה, יהיה מצרי שני רשאי ליקח לו אשה בתורת פילגשות דאינו עובר בכך באיסור זה. על כך שהפילגש מותרת בזמן הזה, ראה יד רמ"ה (סנהדרין כא ע"א), שו"ת רדב"ז (ח"ד סי' רכה), וראה תשובות המיוחסות לרמב"ן (סי' רפד) דאף מדרבנן שרי, אלא שאין ראוי לעשות כן לכתחילה, וכן דעת הראב"ד (הל' אישות פ"א הל' ד), ושו"ת הר"ן (סי' סח), וע"ע שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' טו) [אמנם, לגירסת ספרים דידן בדברי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד הל' ד) דוקא מלך מותר בפילגש ולא הדיוט, וכן דקדקו הפוסקים מדבריו בהל' אישות (שם) עיי"ש, וכ"כ בדעתו בשו"ת הריב"ש (סי' שצח), וכן דעת הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' שיד) והטור (סי' כו) בדעת אביו הרא"ש, וראה מש"כ בזה הרמ"א (שם סעי' א)].

בכסף משנה על דברי הרמב"ם שם כתב, דאף דאינו עובר בלאו זה כשבא עליה שלא בדרך אישות, מכל מקום לוקה משום לאו ד"לא תהיה קדשה" [דברים כג יח]. ובס' מנחת חינוך (מצוה רסו אות ב) כתב לחדש, דכיון שאיסור זה טעמו ויסודו הוא שלא תמלא הארץ זימה ולא יבואו לישא אח את אחותו וכו', אין דין זה נאמר אלא בגמר ביאה, שהיא השעה הראויה לקליטת הזרע, אבל אם בא עליה בהעראה בעלמא, אין איסור בדבר [אף שהעראה נחשבת כגמר ביאה לכל דיני התורה].