תרומות – לחץ כאן

קבורה בקומות / קבורת בעל ואשה יחד בקבר זה על זו

שאלה:

האם בעל ואישה יכולים להקבר באותו הקבר. האם יש הגבלה מי מעל / מי מתחת ?

תשובה:

שלום וברכה

מעיקר הדין ככל שזה עשה הכל באדמה ולא בקבורה בבנין קומות, זה אפשרי, אבל יש בזה כמה וכמה תנאים והגבלות כפי שיפורט, ובכל מקרה זה לא לכתחילה! לכן אם זה אפשרי מבחיהה כספית, אין לעשות זאת.

שבת שלום ובשורות טובות.

מקורות:

התמהמתי מעט עם התשובה כדי לקבל את חוות דעתו המפורטת של ידידי הגאון הגדול רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א רב מערב ראשון לציון ורב החברא קדישא, העוסק רבות בבירור הלכות הקבורה ודיניה, וכך שלח לי:

בנוגע ל'מכפלה-זוגית' ישנם בעיות שלכאורה אי אפשר לפתור ויש בעיות שאפשר לפתור. ונפרט.

נתחיל עם הבעיות שניתן לפתור, ונחלקם לכמה חלקים.

הוראות בקשר לקבורה:

א.      צריך ליתן הפסק עפר ו' טפחים בין מת למת. דהיינו 60 ס"מ. בין המת העליון לתחתון, ובין מכפלה למכפלה. כך הוראת הרבנות הראשית (תשמ"ז) וזה לשונם (סעיף 1): "המרחק האופקי והאנכי בין קבר לקבר יהיה ששה טפחים לפחות (ס"מ 10 = טפח 1)"[1]. ודבריהם אמורים (גם) כשיש מחיצת בטון בין קבר לקבר[2]. וכן פסק באגרות משה שגם כשיש מחיצת בטון צריך להפסיק עם עפר, כמו אופן שאין בטון כלל, דהיינו ו' טפחים לכתחילה[3]. וכל זה כלפי הקבר שלידו, וכ"ש כלפי הקבר שמעליו[4]. אמנם עובי הבלוקים שרגילים להניח בצידי המת ועל גביו, מצטרף לשיעור זה[5].

ב.      התכנית המוצעת היא עבור מת תחתון, 40 ס"מ עד אבני גולל, אח"כ אבני גולל, 60 ס"מ עפר, עוד 40 ס"מ עד אבני גולל של מת עליון, ומעליו 30 ס"מ עפר.

 

החומר שממנו יהיו המכפלות:

קלקר – פוליסטרון מוקצף

א.      אין לעשות שימוש בחומר המכונה 'קלקר' – 'פוליסטרון מוקצף', לא עבור מכפלות, ולא עבור שום קבר או חלק מהקבר[6].

והטעמים: [א] כיון שקלקר אינו עפר כלל[7] [בשונה מבטון שלפחות עשוי מעפר], וצריך קבור את המת בתוך עפר כדכתיב 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', וכן כתיב (קהלת יב ז) 'וישוב העפר על הארץ כשהיה', ולא בתוך ארון סגור, ויש בזה חיסרון בעיקר מהות קבורה[8]. וסכנה לנפש הקבורה בארון[9]. וכן הקפידו מאוד באר"י מאות בשנים[10].

[ב] הקלקר הוא חומר שאינו מתכלה – נרקב מהר[11], ולכן המת המונח בו או סביבתו אינו נרקב במהרה, וגורם בזה צער הדין לנפטר[12].

ולכן במכפלה מקלקר – היות שהמת העליון מוקף מכל סביביו בקלקר, הרי הוא כטמון בארון סגור מקלקר. [ומה שמניחים מעט עפר תחת המת אינו מועיל לכל הבעיות הנ"ל[13]].

וגם כלפי המת התחתון, אף שרק מצדדיו יש קלקר – כי תחתיו יש עפר או בטון, [או בקבורת שדה וכדלהלן סעי' ב] – אינו כראוי, כיון שגם בצדדי המת צריך להניח חומר שנרקב מהר וכנ"ל, כמו קרשים או חומר שדינו כאדמה כמו אבנים[14].

[ג] הוא שינוי גדול ממנהג הקבורה, וכבר ביארנו לעיל את חומר השינוי ממנהג הקבורה, והסכנה בזה לחיים ולמתים רח"ל.

ב.      ולכן אין להשתמש בזה, גם לא במקום אבני גולל של קבורת שדה, כיון שצריך שגם האבנים בצדדים יהיו מחומר שהוא כקרקע או שנרקב כגון אבן או עץ, ומלבד זאת הוא שינוי גדול ממנהג הקבורה. וכן הורה הגר"ש וואזנר זצ"ל[15].

ג.       והנקבים והארובות שעושים בזה, לא מועילים כלפי כל הבעיות והחסרונות המתוארים לעיל, וכדלהלן בענין בטון אות ה' ובהערה שם.

'יריעה גיאוטכנית'

ד.      מהטעמים הנ"ל אין ליתן תחת המת העליון 'יריעה גיאוטכנית' כיון שעשוי מיריעת פלסטיק ומונע עיכול מהיר של המת.

בטון [צעמענט]:

ה.      צריך להשקיע בקבורת מכפלה שתהיה באופן שלא יצטרכו בטון כלל, דהיינו במקום לחפור קבר רגיל, לחפור קבר יותר עמוק, 2 מטר לערך, ובזה לקבור מת ע"ג מת. וכפי שנעשה בתחילת חפירת המכפלות בירושלים.

והטעמים: [1] כיון שבבטון המתים לא נרקבים מהרה וזה גורם צער לנפטר. [2] יש בזה שינוי ממנהג ישראל להשתמש בקבורה בבטון[16]. [3] כיון שיש מקומות שבנית המכפלות היא כמו בנית כוכין מבטון מעל פני האדמה וכדלהלן סעיף ב'.

וגם אם ההוצאה כספית יותר גבוהה. [הביטוח לאומי וגם המשפחה משלמת מספיק בשביל לקבל קבר יותר טוב].

ו.       יש לדון בכל בנית המכפלות שאים דינם כקבורה בתוך הקרקע אלא כקבורה מעל הקרקע והתבאר בס"ד במאמר נפרד.

ז.       במקומות שחייבים לעשות מבטון, יש להקפיד שהבטון יהיה רק בצדדים האנכיים, ולא האופקיים, דהיינו שלא יהיה משטח בטון בין מת עליון לתחתון, כדי שלא תהיה חציצה למת העליון בינו לבין הקרקע, וכדלהלן בהערה.

ח.      צריך שהבטון בין המתים, בין האופקיים ובין האנכים לא יהיו מבטון מזוין. כך הוראת הרבנות הראשית (משנת תשמז) וזה לשונם (סעיפים 2-3): 2] הקירות התומכים והמעברים יהיו מבטון מזוין ומתוכננים נגד רעידות אדמה והפצצות לפי תקן ישראלי. 3] המחיצות בין הקברים הן האנכים והן האופקים יהיו מבטון ללא זיון ברזל[17].

ט.      חיבור לעפר ע"י נקבים וארובות, אינו כמו קבורה בעפר ממש, ויש בזה כמה בעיות המתוארות בהערה[18].

הבעיות שא"א לפתור:

כל קבורה עיקר קבורת 'מכפלה-זוגית' אינה לכתחילה.

מהטעמים הבאים [ולכן, כאמור, יש ליידע את המשפחה על כך]:

א.      באופן שיש בטון, יש בזה כמה בעיות כאמור לעיל.

ב.      גם כשאין בטון כלל, כל קבורת מת ע"ג מת אינה לכתחילה, גם עם הפסק עפר ו' טפחים משום בזיון המתים[19], ויש פוסקים שהחמירו בזה מאוד[20]. וגם גדולי דורנו החמירו בזה[21].

ג.       איסור הנאה. לפי חלק מהפוסקים ישנה בעיה של איסור הנאה מכל העפר המונח על מת תחתון עד למעלה, וכמו"כ בזה שקובר מת עליון על מת התחתון הרי הוא משתמש בעפר מת התחתון. ויבואר בעז"ה במאמר נפרד.

ד.      קבורת איש ליד אשה: מאחר שנוהגים לקבור בקבר מכפלה בני זוג, ונקברים על פי סדר הפטירה, יכול להיווצר מצב בו בקבר אחד המת התחתון הוא הבעל והעליונה היא אשתו, ובקבר הסמוך להיפך, שהתחתונה היא האשה והעליון הוא הבעל, ובכך נמצא האיש בקבר א' קבור על יד האשה בקבר ב'[22].

עניינה הרוחני של המצבה שנעשית מעין 'משכן' ששורים עליו אורות המקיפים של נפש הנפטר. לפיכך כאשר קבור בקבר מכפלה אדם אחד ובונים עליו מצבה, ולאחר זמן קוברים אדם נוסף מעליו יש לחוש שהמת העליון יחצוץ בין המת התחתון למצבה[23].

ה.      תפילה על קבר המת התחתון: בקבר מכפלה מתעורר ספק כשאדם מתפלל על הקבר לשם המת התחתון, אם נחשב הדבר כמתפלל על המת התחתון[24].

ו.       עומק הקבר: יש מקובלים שהקפידו שעומק הקבר יהיה כגובה אדם 1.70 מטר [ובירושלים המנהג בח"ק פרושים לחפור 1.3-1.4 מ'] וזה לא שייך בקבורת מכפלה[25].

 

"קבורת על"

א.      אין לבצע כלל "קבורת על". 000

והטעמים:

[א] אין הפסק כראוי בין מת למת.

[ב] גזל עפר המת.

[ג] יש בעיה חמורה של עפר אסוה”נ.

[ד] אין מספיק ער מעל מת שכיון שלא תוכננה מראש, א"א לדעת בבירור כמה עפר נשאר מעל מת תחתון, ושלא פוגעים בעפר שלו שהוא לפי כמה פוסקים ג"ט [30 ס"מ][26].

[ב] יש בכל אופן קבורה זו חשש של חיטוטי שכבי[27].

[ג] אם לא יחפרו הרבה יצא שלא יהיה מעל מת עליון ג"ט עפר מעל האבני גולל. וכך שיהיה חיסרון בקבורה שלו [אא"כ יעשו תלולית עפר מעל גובה פני הקרקע].

[ד] יתכן שיש בזה 'גזל המת' שקנה את מקומו ואת כל האויר מעליו, ולכן היות שקבורה זו לא תוכננה, א"א לקבור מעליו איש[28]. ועי' הערה[29]. 000


[1] ביאור הוראה זו בקיצור: נראה שלא רצו להסתמך על השיטות שהוא ג"ט, כיון שבשו"ע נפסק ו"ט, וכל מה שיש פוסקים שסמכו על ג"ט או ו' אצבעות הוא בשעד"ח דזמנם, מה שלא שייך היום, וכי א"א לחפור עוד מעט?, ודי לנו בעיקר קבורה זו דאינה לכתחילה. ולכן גם החשיבו את הטפח כשיעור חזו"א שהוא כ- 10 ס"מ, ולא הקלו כגרא"ח נאה שהוא כ-8 ס"מ.

הרחבת הענין: שיעור הפסק העפר: בברייתא דאבל רבתי ובתשובת רב האי גאון שהעתיק הטור יו"ד סי' שסג מבואר שהשיער הוא ו"ט, והטעם מבואר בדברי רב האי גאון שם דצריך הפסק שיעור תפיסה של מת, ומבואר דשיעור תפיסה לכל קבר הוא ג"ט. ובגמ' נזיר (סה.) מבואר מהו שיעור תפוסה של מת, ולפנינו הגירסא היא ג' אצבעות, אבל הרשב"ם (ב"ב דף קא סוף ע"ב ד"ה מת) גרס בגמ' שם ג"ט, וכך כנראה גרס רה"ג ג"כ. ולכן אם פוחת מ-ו"ט ביניהם יש בזיון למת, וכן ביאר בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב קנג). ושיעור זה של ו"ט מבואר גם ברשב"ם שם דבדבריו על הגמ' בע"ב ד"ה י"מ, מבואר שתירוץ הגמ' במעמיק פירושו אמה (-דהיינו ו"ט), וכ"ה במיוחס לרבנו גרשום בגליון. אמנם ביד רמ"ה (שם ססי' פג) משמע שהטעם הוא כיון שצריך להפסיק בין כוך מעל כוך אמה, הוא משום שצריך להפסיק ביניהם כשיעור גודל הכוך עצמו, וכיון שכל כוך לקבורה הוא אמה, כן הוא גם השיעור ביניהם ועל גבם, ולכן בנפלים שהכוך עצמו יותר קטן גם שיעור ההפסק הוא יותר קטן. ולפי"ז לכאו' אם עושים את הכוך [או את הקבר בקבורת מכפלה] ברוחב של יותר מ-ו"ט, צריך להרחיק בין מת למת יותר מ-ו"ט, וצ"ע לדינא. ובשו"ע שם פסק שצריך הפסק של ו"ט. ויש מקילים ג"ט – עי' שו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' קיט), ושבו"י (ח"ב צב) הובא בפ"ת שם. וע"ע בחכמ"א (מצבת משה י), אג"מ (יו"ד ח"א רלג-רלד), שבט הלוי (ח"ה ססי' קעז, ח"י רז,ג), אבן ישראל (ח"ז נ), צי"א (חי"ג צב). מאידך מצינו שי' המחמירות יותר מ-ו"ט, בספר במסגרת השלחן (ליוורנו ת"ר, יו"ד שסב) הנ"ל אחר שהביא את העובדא הנוראה סיים: 'וטוב להחמיר אפי' בהרחקת ו"ט'. והובא סיום זה להלכה בשד"ח (אבלות אות קמב). וכן הובא בשו"ת חיבת הקודש דלהלן. וראה עוד בסמוך (על עפר תיחוח) בשמו.

בעפר תיחוח: בשו"ת חכם צבי סי' קמט דייק מרשב"ם בפי' דברי רשב"ג דלהלן, שבעפר תיחוח צריך להפסיק יותר מו"ט, וכן פסק למעשה לביה"ק באמסטרדם. וכ"כ במסגרת השלחן שם שבעפר תיחוח צריך יותר מ-ו"ט. ובשו"ת חיבת הקודש לג"ר אליהו קלצקין אב"ד לובלין (התרפ"ו, סי' כג). כתב שתלוי אם הוא מקום יבש דסגי ב-ו"ט או במקום שיש בו רטיבות (-לחות), והתבסס על תשובת רב נטרונאי גאון שהובאה בטור (שסב) ע"ש. [כל בירור סעיף זה מתוך מאמר במוריה ניסן תשעז].

[2] הנה אם יש הפסק צונמא – 'סלע' דעת רשב"ג בב"ב (קא.) בנוגע להפסק בין קבר לצד קבר, לחלק בין סלע לעפר, שבסלע שיעור ההפסק יותר קטן, ות"ק חולק. והביאו הרמב"ן בתוה"א, ומשם לב"י (יו"ד סי' שסב), אמנם הרי"ף והרמב"ם (מכירה כא) לא הביאוהו, וכדדייקו הגרעק"א בגליון שו"ע יו"ד סי' שסב, והחזו"א (אהלות כב כה). ולהלכה בשו"ת בית יצחק (שמעלקיס, יו"ד ח"ב סי' קנג) מבואר דאפשר לסמוך ולהקל כרשב"ג, אמנם בהגהות בעל התשובה מאהבה על השו"ע יו"ד שסב [נדפס בסוף שו"ע מכון י-ם] כתב שהלכה כת"ק דרשב"ג שצריך הרחקה ו"ט גם בצונמא, והביא כן מכמה ראשונים [וכך הבין גם ברמב"ן, ודלא רעק"א שם]. וציין למקילים בשעד"ח וכתב שאין להקל כשאינו שעד"ח. [וביאר מהי הגדרת שעד"ח, לא אם דואגים לעתיד, אלא רק עם כעת אין מקום ע"ש ודבריו קלורין לעיינים]. ובחזו"א נראה שאין בזה הכרעה לדינא. ולפי"ז צריך להחמיר. ובגשה"ח (ח"א פכ"ז עמ' רמה) הקל כרשב"ג ביחוד במקום הדחק, וכיום לפי הגדרת התשובה מאהבה הנ"ל, אי"ז שעד"ח. וע"ע בחכ"צ (שם), ובאג"מ (שם).

אם בטון דינו כצונמא: בגשה"ח (שם) חידש דבטון דינו כצונמא. ואינו מעיד על המנהג אלא כותב את דעתו. ולענ"ד אין ללמוד מאבן לבטון, דבטון אינו אטום לגמרי, כמו שרואים שבנין מבטון שיורד עליו גשם לפני הזיפות והאיטום ישנה מיד רטיבות, ובקברים הרי מהמתים מופרשים נוזלים ה' ירחם. מלבד מה שיתכן שעם הזמן הבטון מרקיב או מתפורר. ובהוראת הרבנות הראשית הנ"ל מבואר שלמרות שיש מחיצות בטון מכל הכיונים לא הסתמכו על זה אלא דרשו גם הפסק עפר של ו"ט, וראה להלן שכן פסקו גדולי הפוסקים.

וראה עוד להלן אם מועיל צונמא בין קבר לקבר שמעליו.

ומה שחידש המהרש"ם בדעת תורה יו"ד סי' שסב וציין לרמ"א חו"מ סי' קנה סעי' יח, והביאו בשה"ל ח"ה שם, ראשית עי' בכל התשובה היטב ותראה שכל דבריו הם בין קבר לקבר לידו, ולא בין קבר לקבר שמעליו ושיש הבדל יסודי ביניהם, ובעצם הדבר הוא חידוש עצום לדינא ואף אחד מהפוסקים לא השוו הדברים ולא הבנתי כלל את ההשוואה, ונבאר הדברים. שם הנידון הוא בהרחקת נזיקין, שהשו"ע ע"פ הרמב"ם הצריך ו"ט, והרמ"א הביא י"א שצריך גם סיד לחזק בורו, וי"א שסגי באחד מהם. וזאת מציין המהרש"ם דגם כאן יהיה מספיק בסיד. ולא הבנתי כלל חדא וכי אכן עולה על דעתו ליתן הפסק כל שהוא מסיד בין מת למת. וע"כ דלא דמי כלל. וכבר תמה על זה בשבט הלוי שם דכאן יש דין הרחקה בין מת למת. אלא דכתב דלא רוצה להחמיר. אבל לכאו' התמיהה הרבה יותר גדולה על השוואת הדברים. דע"ש בבהגר"א שם שנקודה זאת אם סגי בסיד הוא ספק בגמ', וישנה מחלוקת יסודית בין הרמב"ם לרא"ש בכל ספקות הגמ' בענינים אלו שם, שהרמב"ם מחמיר היות שהרחקת נזיקין מה"ת, והרא"ש מקל דספק ממון לקולא. והנה כאן בעניננו הסברא של ממון לא שייכת. [היא אמנם שייכת במקבל על עצמו לחפור קברים, אבל לא לענין דין ההרחקה] וכלפי הסברא של הרחקת נזיקין דאו', ג"כ לא שייכת, אמנם יש מקום לדון לענין ההרחקה דלא מצאנו שיהיה דין תורה, ומסתבר שהוא דרבנן משום בזיון המת, ועכ"פ כאמור לא מצינו בפוסקים שידמו הדברים, ולכן לענ"ד קשה לסמוך על זה בפנ"ע.

[3] אג"מ יו"ד ח"א סימן רלד הרחיב בתשובה ערוכה שלפי כל שיטות הראשונים, גם כשיש מחיצת בטון צריך הפסק עפר כראוי, לשיטות שההפסק ו"ט – גם בזה צריך ו"ט, ולשיטות שמספיק ג"ט – גם בזה צריך ג"ט, ע"ש בארוכה, וכן פסק ביבי"א ח"ט יו"ד סי' לד שגם בבטון צריך ו"ט עפר, וכן פסק הג"ר יעקב רוזנטל אב"ד חיפה במשנת יעקב פי"ד מהל' אבל הט"ז עמ' רכט-רל.

[4] בחזו"א שם כתב: ואף אם מקילין בדופן המפסיק בג"ט, מ"מ נראה דאין להקל בארון ע"ג ארון בפחות מו' טפחים, דבזה יש ללמוד מכוכין דאף אם יהי' קרקע בתולה בין כוך התחתון לעליון לא יתקיים בפחות ו' טפחים, כיון שנדחק מהעליון וכל שאין מתקיים בקרקע בתולה לא חשיב הפסק, וכבר כתבו הפוסקים להחמיר. עכ"ל. ויסוד הדבר כ"כ בשבט מיהודה סי' שסב, והביאו והסכים על ידו במסגה"ש שם. [אמנם מה שדייק כן מל' השו"ע – בחכ"צ שם שהוא עצמו ציין קודם לכן – דחה דיוק זה]. ולפי"ז לא תהיה ראיה מהפוסקים שהקלו בפחות מ-ו"ט, שיקלו גם במת ע"ג מת. וכן ראיתי לג"ר מרדכי ברנט שרב ח"ק נתניה שהאריך בכתביו שגם לפוסקים המקילים בצונמא, זה רק בין קבר לקבר שבצידו אבל לא בהפסק שבין קבר לקבר שמעליו, ע"ש באריכות.

[אמנם יש להעיר שבבית יצחק הביא מהתשב"ץ ח"ג סי' קיט סברא הפוכה דבין קבר לקבר בעי' ו"ט שלא יתערבבו, אבל בין קבר עליון לתחתון סגי בג"ט. אבל עיינתי בתשב"ץ בפנים וראיתי שסברתו היא בגלל שקבר מעל קבר – הקבר התחתון נסתם סתימה מעלייתא, משא"כ בקבר ליד קבר, לפי"ז באופן שאין הבדל בין קבר ליד קבר או קבר מעל קבר אין חילוק זה. אכן יש לידע מה כוונתו סתימה חזקה, ולדוגמא אם בבטון נחשב כן].

[5] בשו"ת שבט הלוי (ח"ה שם) כתב שיש לצרף את עובי הבלוקים שמניחים בקברים באר"י בעומק הקבר, לצדי המת [שעליהן מניחים את הבלוקים המכסים את המת]. ולכאו' ה"ה כלפי מת מעליו.

[6] ראה להלן בשם הגר"ש וואזנר שהתנגד לשימוש בקבורת שדה בבלוקים שעשויים מבטון מעורב קלקר, כשהרוב הוא קלקר, ע"ש. ולפי"ז כ"ש כשהכל קלקר, וכן כ"ש באופן שהקלקר מכל הכיוונים.

[7] ואף שעשוי מנפט שמקורו באדמה, מ"מ אין דינו כעפר, כן מבואר בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' קמב סוף אות א שכתב בנוגע לפלסטיק – שגם מקורו מנפט שבאדמה – שאין דינו כעפר ולכן כתב שאסור לקבור בארון מפלסטיק.

[8] דין קבורה בקרקע ובארון: מבואר בגמ' סנהדרין (מו:) שמצות קבורה היא לקבור את המת בתוך האדמה ולא בארון ע"ג האדמה מהפסוק 'כי קבור תקברנו'. והיה אפשר להבין שכ"ז בארון מע"ג האדמה, אבל בארון בתוך האדמה לא התפרש במפורש. אבל מצינו בירושלמי (כלאים ט ג) שרבי ציוה בצוואתו 'ותהא ארוני נקובה בארץ'. ופירשה הרמב"ן (תורת האדם, שער הסוף-ענין הקבורה): פי' שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה. והוסיף: ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל [-משום (דברים לב, מג) וכפר אדמתו עמו, עי' כתובות קיא.] אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב ואל עפר תשוב.

וסיים הרמב"ן: נמצינו למדין שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה, ובכלל מלין את מתו הוא ועובר עליו, ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, ואף על פי כן יפה הוא לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה כצוואתו דרבי ואפי' בחו"ל. עכ"ל.

ושוב הקשה: ומה שנהגו חכמי ישראל בתלמוד בארונות. ויישב: לאחר עיכול הבשר הוא כדאמרינן בירושלמי, או שהיו נוקבין ארון לארץ. ע"כ. וכוונתו ביישוב ראשון לירושלמי (מו"ק א ה): בראשונה היו קוברין אותו במהמורות (פי' בשוחות עמוקות), נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם, אותו היום היה מתאבל, למחר היה שמח, לומר שנינוחו עצמות אביו מן הדין. והובא בשו"ע (יו"ד שסג ד). אבל קבורה ראשונית אסור בארון. וביישוב שני, כוונתו לצוואת רבי לנקוב הארון, וכפי שפירשה הרמב"ן גופיה וכדלעיל, שציוה להסיר דף תחתון.

ובר"ן סנהדרין (מו:) כתב: וכן היה מנהג התלמוד בקבורת הכוכין שהיו נותנין שם את המת כשהוא מונח בארון אבל מפני שאמר הכתוב 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', ואמרו בהגדה שהעפר הוא רפואתו, טוב לקיים בו קבורת קרקע ממש שלא בהפסק וכן מנהגנו בגירונ' ובגלילותיה. עכ"ל.

והטור (יו"ד שסב) העתיק לרמב"ן, וכ"פ בשו"ע, ובבהגר"א ציין להנ"ל.

עיקר מצות קבורה בקרקע בלא ארון: ברמב"ן נראה שלקבור בקרקע עצמה בלא ארון היא מצוה 'אל עפר תשוב', ודין 'יפה', ובכלי חמדה (חיי שרה ב') העתיקו שבל"ז לא מקיים מצות קבורה בשלימות. [וכנראה הבין את הלשון 'יפה', מלשון יופי של שלימות]. ובלבוש כתב: 'ומ"מ יפה לקוברו בקרקע ממש אפילו בחו"ל, דסתם קבור בארץ ממש משמע, ועוד דנוח לו למת יותר לשכב על העפר ממש שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב'. עכ"ל. ונראה דעיקר דין קבורה שתהיה בקרקע, ולא רק מצוואת רבי.

וכ"כ להדיא בערוה"ש (שם ב): מיהו אע"ג דבכה"ג אינו עובר עליו, מ"מ עיקר מצות הקבורה שגוף האדם יושכב על הקרקע ממש כדכתיב (קהלת יב ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה, וזהו עיקר תיקון האדם. עכ"ל.

ונטעים שאף שהארון בתוך הקרקע, מ"מ יש כאן כעין חציצה בינו לבין הקרקע, ואעתיק בזה לשון חד מקמאי רבנו חיים פלטיאל עה"ת (דברים לב, מג) בהתייחסו למעלת קבורה בעפר אר"י וז"ל בתו"ד: ואי משום דטמון בעפר והרי ארון ותכריכין מפסיקין בנתים ואחר שירקבו ארון ותכריכין הרי מעורב רקבובית עם עפרירותן. עכ"ל.

ובהמשך יבוארו עוד ב' נקודות: א] שהזוה"ק החמיר מאוד להניח את המת בעפר למי שלא תיקן ברית קודש כיוסף הצדיק, והובא בפוסקים. ב] שאין לקבור בארון משום שהבשר לא נרקב במהרה, ובפרט בארון שעשוי מחומר שלא נרקב במהרה.

תמיהת הפוסקים על מנהג הכהנים והבכורים: מכח הנ"ל תמה הלבוש שם על מנהג הכהנים בזמנם לעשות ארונות שלימים, וכן תמהו הפרישה, ובתורת חיים (סנהדרין לח.), [והוסיפו גם ממנהג הבכורים]. ותירץ הש"ך: 'ולפי מש"כ בדרישה (-צ"ל פרישה סק"ח) דבזמנינו שנותנים חרסית על פיו ועיניו הוי במקום עפר דבזמנם, ניחא, עי"ל דא"א לארונות שעושין עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים ובנקב סגי כדאיתא בטור ופוסקים'. ונראית כוונתו ביישוב הא' דאין חיסרון בזה שהוא בארון עץ סגור כיון שיש חרסית שדינו כעפר על עיניו ובזה שפיר מתקיים כי עפר אתה.

ויישוביו צע"ג כפי שתמה ב'שבט יהודה' שם (לבעמח"ס מטה יהודה על או"ח שמביא המ"ב בכ"מ), על יישוב א': צ"ע דימויו לדרישה כיון דדבריו נסבו על הטור, על המנהג שנהגו בזמן הגמ' שהמת הונח בכוך שבמערה מתחת האדמה, ובכ"ז צריך להניח עליו עפר, וע"ז כתב הדרישה שבזמננו החרס הוא במקום עפר, אבל בכה"ג שהוא בארון עץ ולא מונח על האדמה מהיכ"ת דסגי בקצת חרסית על עיניו. והניח בתימה. ועוד יש להעיר דמהפרישה עצמו שתמה ע"ז ולא יישב לפי דבריו בחיבורו הדרישה, מוכח שאינו מועיל לנד"ד.

ועל יישוב הב': תמה בשבט יהודה שמש"כ הטור בשם הירושלמי שהארון תהיה נקובה משמע שהנקב למטה ולא סגי מהצד. [ועוד יש להקשות דברמב"ן ובטור פירש מילת 'נקובה' – להסיר את כל הדף התחתון, ומפורש שלא מועיל נקב], ועוד הוסיף שאין ראיה מהירושלמי כיון דאיהו מיירי לאחר עיכול הבשר, ואין ראיה לקבורת מת שהוא לפני שנתעכל.

ועל עצם מנהג הבכורים הוכיחו האחרונים שאינו מנהג קדום הוא, במנחת פתים (אריק, על השו"ע שם) הוכיח מגמ' בכורות (יב:) שאין חילוק בקבורה בין בכור לסתם אדם. ובספר 'הכנה דרבה' (לגר"מ גרינוואלד אב"ד חוסט, אות לג) הוכיח מרבי עצמו שהיה בכור (וכ"ה בירושלמי ריש ע"פ, הע' המהדיר במהדו"ב), וציוה להסיר דף תחתון, וכעי"ז ציוה הוא עצמו אף שהיה בכור.

ואכן למעשה הפוסקים לא סמכו על יישובים הללו, הן האחרונים שתמהו על המנהג וכנ"ל, הלבוש, הפרישה, והתו"ח הנ"ל, והן האחרונים אחרי הש"ך, החכמ"א (להלן), ערוה"ש (להלן), בעל יש"א ברכה (להלן), ובהכנה דרבה הנ"ל כתב שהיישובים הנ"ל שינויי דחיקי, וכן ראה בשו"ת אפרסקא דעניא (ח"א קצה). וכן רואים ממנהג חו"ל ואר"י רבות בשנים.

ארונו של יוסף: אלא שיש לתמוה מכ"ז מיוסף שנקבר בארון, כמפורש בתורה (ויחי נ כו) ויישם בארון במצרים. ועמדו ע"ז האחרונים, עי' שפתי כהן עה"ת (לגורי האריז"ל) שם, חכמ"א הנ"ל וערוה"ש שם, אבנ"ז דלהלן. ועל מש"כ הרמב"ן ר"פ חיי שרה, ע"ש בכלי חמדה. [כ"ז וכן המקורות דלהלן בענין הקלקר, מתוך מאמר 'הקבורה החדשנית במתקני קלקר', קובץ בית אהרן וישראל (ניסן תשפ, עמ' קמו ואילך), עם קצת הוספות].

[9] סכנה לנפש שקבורה בארון: בחכמ"א (קנח א) כתב: 'ויש מקומות שמניחים כהנים ובכורים בארון לחשיבות, והוא מנהג רע, דאע"ג דהאחרונים למדו זכות כיון דא"א שלא יהיה בארון נקבים מן הצד ובנקב סגי, מ"מ עדיין לא פלטו ממה שהחמיר בזהר מאוד שלא להניח שום אדם בארון אלא שיודע ששמר ברית קדש כיוסף הצדיק שנא' ויושם בארון, אלא יותר טוב לקברו בקרקע. עכ"ל.

וכוונתו לזוה"ק (ויקהל ריד:) ותוכנו בקיצור (ע"פ מתוק מדבש) הוא: בכה ר' אבא וכו', ומי שפגם את הברית קודש ונכנס בארון לאחר מיתתו וכו' אוי לו שפגם אותו במותו במה שנכנס לארון, אוי לו מאותו עונש המוכן לו וכו', אוי לאותה בושה שנוקמין ממנו נקמת עולם, ואינו נטהר מזה לעולם וכו'. עכ"ד. [והמשך דבריו יבואו בסמוך]. וכן הזהירו המקובלים, והביאם הגר"ח פלאג'י (נפש חיים אות א סי' צ"ב).   

ובערוה"ש (שם א-ג) כתב: 'התורה הקפידה שגוף האדם יהיה טמון בקרקע כדכתיב ואל עפר תשוב וכו' ואם נתנו בארון וקברו בקרקע וכו' אע"ג דבכה"ג אינו עובר עליו מ"מ עיקר מצות הקבורה שגוף האדם יושכב על הקרקע ממש כדכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה וזהו עיקר תיקון האדם וכו' והזוהר והמקובלים האריכו הרבה בזה ופשטא דקרא כן הוא וכו' ולכן אצלינו המנהג הפשוט להשכיב את הגוף על העפר ממש' וכו'. עכ"ל. וכן העיד בספר עלי תמר (נולד בפולין תרנ"ו, פסחים פ"ח ה"ח, מו"ק פ"א ה"א) שהמנהג בחו"ל להניח המת ע"ג העפר ממש ולא בארון. וכן נהגו בחו"ל כבר מאות בשנים, עי' היטב במהר"ל מפראג בגור אריה (במדבר יט טז) דכתב במפורש שנהגו בזמנו לקבור כמו שציוה רבי, להניח המת בלא ארון אלא בקבר עם כסוי מלמעלה ומהצד. וגם בלבוש ובש"ך הנ"ל מוכח כן, דרק לכהנים ולבכורים עשו ארונות משמע שלכולם לא עשו כן, וגם עליהם תמה הלבוש וכנ"ל.

[10] באר"י רבות בשנים קוברים את כל המתים בלא שום ארון, וחזי' שהקפידו לא להסתמך על הנך שינויי דחיקי, ומנהג זה 'מזמן הקדמונים', כפי שהעיד הראשל"צ בעל היש"א ברכה בספרו שמחה לאי"ש (נולד תקע"ז, יו"ד סי' א), וציינו בגשה"ח (לגרימ"ט, ח"א פט"ז אות א סק"ג). ושם בשמחה לאי"ש הביא לזהר הנ"ל לקבור בקרקע עצמה, וסיים: 'ואחר ראות דברי הזוה"ק הללו, איך לא יסתמר שערת האדם, איך יערב אל לבו ולהניח המת בארון'. ושלכן הקפידו בירושלם בזה. [וע"ש יישוב תמיהת הלבוש].

ובילקוט יוסף (אבלות מ"ה קבורה א) כתב: וכן נהגו בירושלים, שהמתים המובאים בארונות מחו"ל להקבר בירושלים, מוציאים אותם מן הארון וקוברים אותם בקרקע, ואנשי הח"ק מכינים חומר חיטוי [ליזול] להעביר את הריח אם יהיה. ומה שיש הרוצים לשנות מן המנהג לקוברו עם הארון, יש בזה משום פגיעה בכבוד המתים, שבודאי רצונם להטמן באדמת ישראל, ועוד שהוא נגד המנהג המקובל בישראל. ולכן יש לעמוד על המשמר שלא לשנות דבר מן המנהג הקודם, ולא לפרוץ בכגון אלה במנהגי ישראל הקדמונים וכו'. עכ"ל. ומקורו שם מיבי"א (ח"ז יו"ד לד,א) עפ"י הר צבי (יו"ד רסט).

ומבואר כאמור בחכמ"א דעל דברי הזהר, לא מועיל נקב, אלא צריך להניח המת על העפר ממש.

המנהג מכריע את ההלכה: מבואר שהמנהג הפשוט הוא לקבור את המת ע"ג עפר ממש ולא בתוך ארוך כלל גם לא נקוב, הן בחו"ל מאות בשנים, כעדות הר"ן סנהדרין שם על מקומו, וכעדות המהר"ל מפראג, עד התקופה האחרונה שלפני השואה, כעדות הערוה"ש, וספר עלי תמר (נולד פולין תרנ"ו), והן באר"י זה רבות בשנים כעדות הראשל"צ היש"א ברכה, והגשה"ח.

ממילא גם אם נניח דנידוננו תלוי במחלוקת הפוסקים, מ"מ מפורש בגמ' ובפוסקים בהרבה מקומות, שיש כח למנהג להכריע את ההלכה במקום מחלוקת או ספק, וא"כ יש לן מנהג ברור שמכריע נידון זה. וממילא גם הש"ך ועמיה יודו שיש להקפיד ע"ז, דהא כל מה שנדחק הוא בגלל המנהג שהביא הלבוש, ועד כמה שכבר לא נהגו כן, אלא אדרבה הקפידו להיפך, ממילא לכו"ע יש להקפיד על הדבר.

וטעם למנהג אר"י שלא מכסים המת בעפר ישירות, אלא ע"ג אבנים שטוחות (באלאטעס) הנתמכות באבנים שבצדדים [ואם אין אבנים מניחים קרשים], וכמ"ש בגשה"ח (שם אות ד), מקורו בלבוש (יו"ד שסב, ב) שמכסים המת בדף ולא להשליך על פניו ישירות עפר מפני שהוא בזיון לו [והוא עפ"י רב נטרונאי גאון המובא בטור (שם), וכן הביאו הש"ך], אמנם גם ע"ז כתב החכמ"א (שם סי' ב) וז"ל: 'ומ"מ מי שיש לו עפר ארה"ק מפזרין על גופו, והעיקר על ברית הקדש ואין בזה משום בזיון', וכ"כ בערוה"ש (שם סעי' ג): ולכן אצלינו המנהג הפשוט להשכיב את הגוף על העפר ממש וליתן עליו קרשים ועפר, ובטור כתב בשם הגאון דליתן עפר על פניו יש בזיון ולא נכון לעשות כן ולא כל המקומות שוין בדבר ע"ש ומיהו מעט עפר שנותנין כיון שלטובתו עושין אין זה גנאי דדווקא הרבה עפר יש גנאי [פרישה אות ו], ועתה נהגו ליתן מעט מעפר א"י. עכ"ל.

[11] כמתואר במחקרים על זה.

[12] הנפש מתייסרת כשהבשר לא נרקב מהר: איתא בפסוק באיוב (יד כב): 'אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל'. ודרשו חז"ל וכדלהלן שכל זמן שבשר המת קיים יש דין על הנשמה ואין לו עדיין כפרה.

כן מבואר בזוה"ק פ' שלח (ח"ג דף קע.) שכל זמן שבשר האדם קיים בקברו, יכול השטן לקטרג, משנתעכל הבשר, הגם שהעצמות קיימות, אינו יכול לקטרג, ואין עליו יותר דין. וראה עוד בסמוך בשמו.

והיא משנה מפורשת בסנהדרין (מו.) נתעכל הבשר וכו', ופירש"י: כבר נתכפר במיתתו ובבזיונו. ובגמ' (מז:) מבואר שרק אחר העיכול יש כפרה. וברמב"ם (בפיה"מ סופ"ו): 'לפי שאין מתכפרין עונותיהם אלא עד שיתאכל הבשר'. [ומה שיש מ"ד בגמ' שם דכפרה, מכי חזו צערא דקברא פורתא, עי' באג"מ דלהלן שהוא רק בהרוגי בי"ד].

וזה מש"כ בירושלמי הנ"ל: נתעכל הבשר מלקטין העצמות וכו' למחר יהיה שמח לומר שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין. ע"כ. וביאר הפרישה (יו"ד שסב יא): 'כל זמן שבשרו עליו יכאב נפשו עליו תאבל, ואם כלה הבשר שוב אין נפשו עליו תאבל'.

וכן מבואר בפוסקים, דכתב הרמ"א (יו"ד שסג ב) וז"ל: 'מותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר'. עכ"ל. ומקורו מתשובת הרשב"א ח"א סי' שסט. וביאר הט"ז (סק"ג) 'שנאמר בשרו עליו יכאב, כל זמן שבשרו עליו יכאב, אינו נוח מן הדין'. עכ"ל. וע"ש בשלחן גבוה.

ויתכן שזה הכוונה במיוחס להר"ן הנ"ל: ואמרו בהגדה שהעפר הוא רפואתו, טוב לקיים בו קבורת קרקע ממש שלא בהפסק. עכ"ל. ש'רפואתו' אולי הכוונה שכך מתעכל הבשר ומתכפר במהרה.

וביערות דבש (ח"ב דרוש יא) ביאר שזה טעם צוואת רבי להסיר דף תחתון של הארון כדי שיבלה גופו בארץ, ובזה ביאר גרסת המדרש (ב"ר ק ב) והירושלמי (סוף כתובות) שציוה כן 'מפני המבול', שהכוונה מלשון 'בלה', שכך גופו יבלה וירקב בארץ במהרה.

ומה שמצינו בחז"ל (שבת קנב:) עה"פ רקב עצמות קנאה, שמי שלא קינא לא נרקב, ומבואר שיש מעלה לא להרקב, אין הכוונה לבשר אלא לעצמות, כמבואר בפסוקים שהביאה הגמ', וכן פי' הג"ר אלעזר משה הורוויץ בב"ב (יז.) את תירוץ התוס' בב"ב שם (ד"ה שבעה) שהביא גמרא זו, ויסוד הדברים כבר כתב המהרש"א ב"ב שם, ועיקר הדבר לחלק בין עצמות לבשר מפורש בזוה"ק הנ"ל (רק דלא נתפרש שם אם בצדיק זה שונה). ורק ז' צדיקים לא שלטה בהם רימה כמבואר בגמ' ב"ב שם, וטעם הדבר שאצלם זה שונה התפרש יפה במלבי"ם פ' ויחי (בראשית נ ב) אהא דיוסף ציוה לרופאים לחנוט את אביו ובזה מנע עיכול הבשר ע"ש. [אלא דהמהרש"א כתב שתוס' לא כיון לזה, היות דבגמ' שבת שם לא משמע כן, היות וקאמר ליה ליקום מר לגויה דביתא, וכן עי' ביעב"ץ בהגהותיו ב"ב שם (מהדורת וגשל), ולכאו' יש לדחות הראיה ושהכוונה לעצמות, וכן מצאתי מפורש בספר הקדמון עבודת הקודש (לרבי מאיר גבאי, שנת ה'ש"כ, ח"ב פכ"ח), שהכוונה לעצמות, ושאין הגמ' חולקת על הזהר. ומ"מ לעניננו, בלא"ה כ"ז לא נוגע לרובא דאינשי שאינם בדרגת הנך צדיקים[12]].

לכן אין לקבור בארון [ובפרט כשאינו נרקב מהר]: ולכן כתב בזה"ק פ' ויקהל (ריד:) [בהמשך לדבריו שהבאתי לעיל], שאפי' מי שלא פגם בברית קודש וכנ"ל, ודלכן עליו לא נאמרו הדברים הנוראים הנ"ל, מ"מ אם יודע בעצמו שאינו נקי וטהור מכל פגם בעולם, יותר טוב שלא יכנס בארון, מטעם זה שכ"ז שהבשר לא מתעכל הנשמה נידונת בגיהנום ולא נכנסת למנוחתה. וכ"כ בזוהר (תרומה קנ"א:) בין על צדיק ובין על רשע, והביאו במעבר יבק (מאמר ב כז). [ועי' שמחה לאי"ש הנ"ל על חילוק הלשונות בזוה"ק בב' המקומות הנ"ל].

וכן ביאר הצל"ח בגמ' ברכות (יח:) 'איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים' וז"ל: שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה הרוח למעלה, ולכך המצוה לקבור בקרקע כמבואר בסנהדרין (מו:) כדי שירקב הגוף מהרה, ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף. וזו שנקברה במחצלת של קנים שהיתה אמה עניה ולא היה סיפוק בידה להלבישה תכריכין של בגדי פשתן, וקברה אותה בעיטוף מחצלת של קנים, וזהו אינו מתרקב כל כך בנקל, נשאר גם הגוף קיים בבשרו ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה וכו'. עכ"ל. והביאו המלבי"ם ר"פ חוקת. [עיין במאמר 'הקבורה החדשנית במתקני קלקר', קובץ בית אהרן וישראל (ניסן תשפ, עמ' קמו ואילך)].

[13] האם מועיל להניח עפר בתוך הארון: יש לברר אם בסוגי הארונות שאין לקבור בהם וכמשנ"ת, האם מועיל לפזר מעט עפר בתוך הארון – בלא לנקב את הארון. והנה מצינו את האפשרות לתת קצת עפר ברמ"א (יו"ד שסג א): יש נוהגין לתת מעפר א"י בקבר, ויש למנהג זה על מה שיסמוכו. ע"כ. אמנם אין קשר לנידוננו, דשם הוא כלפי המעלה להיקבר בעפר אר"י משום 'וכפר אדמתו עמו' כמפורש במדרש שעליו סמך הרמ"א. אבל עדיין לא שמענו מצד נידוננו. ולכאו' נראה כך: כלפי המצוה של 'ואל עפר תשוב': מסתבר שלא סגי בהכי, והראיה מדבריו בעצמו שהצריך להסיר דף תחתון של הארון ולא אמר שיניחו עפר בארונו, שזה דבר יותר קל. ובש"ך בתי' הא' לימד זכות דמהני ע"פ הדרישה, וכנ"ל שהשבט יהודה תמה שאין שייכות לדרישה. [ובלא"ה התבאר שהאחרונים לא סמכו על תירוציו להלכה]. וכלפי דעת הלבוש שצריך להיות 'קבור בקרקע ממש': פשוט שלא מהני מעט עפר זה. וכלפי מה שבארון הבשר לא נרקב במהרה, וכ"ש בארון שעשוי מחומר שלא נרקב מהרה: יש לברר המציאות, אבל סביר להניח שמעט עפר זה אינו כמו להניחו בתוך עפר ממש, וכן ראה בסמוך כמה עדויות מזמננו. וע"ע להלן בהערה בשם הגר"מ פיינשטיין (מספר י"ד משה).

[14] כ"כ להדיא בספר 'עלי תמר' על הירושלמי (נולד פולין תרנו, פסחים ח,ח) לבאר מנהג חו"ל להניח קרשים ומנהג א"י להניח אבנים מהצד, משום שדינם כקרקע. [והיה מקום להביא ראיה מהחת"ס דלעיל שכתב שלא להפסיק בין מת למת בחרס כיון שלא נרקב, ומשמע שמכל צדדיו צריך שיהיה חומר שנרקב. ולפי"ז קלקר, דכאמור אינו נרקב באדמה, גם לא טוב. אמנם הג"ר מרדכי ברנט, דחה לי שכוונת החת"ס דבכה"ג החסרון לא כלפי המת התחתון אלא כלפי העליון, שיוצא שמתחתיו ומעליו יש חרס, אבל אה"נ כלפי התחתון אם הוא מושכב ע"ג הקרקע ליכא כל חסרון. אמנם הוסיף שאין ראיה גמורה מהחת"ס, כיון דאיהו מיירי באופן שנשארו רק עצמות, כך שהוא אחר עיכול הבשר, ואין ראיה לנד"ד שקוברים מת עם בשר שצריך את העפר להתעכל. ושמעתי להוכיח ממה שנהגו בארה"ק להניח אבנים בצדדיו ועל גביו, ולכאו' אבנים לא נרקבים, וכמ"ש לעיל מהרד"ל שאין לקבור בארון אבן. ויש לדחות לדחות דס"ל דבארון אבן שרי כיון שדינו כקרקע, וכדלעיל שקברו בזמן התלמוד באבן, וביארו מפרשי הירושלמי שדינו כקרקע, ומצינו כאמור שכ"כ ב'עלי תמר' על הירושלמי (פסחים ח,ח) לבאר מנהגינו להניח אבנים מהצד, משום שדינו כקרקע, [ומכח הירושלמי תמה על הרד"ל], ולפי"ז אין ראיה לנד"ד. [ומה שנהגו בחו"ל להניח בצדדיו קרשים, אף שאינו עפר, י"ל שעכ"פ טבעו להירקב וכנ"ל, ואין ראיה לקלקר שאינו נרקב במהרה וכנ"ל].

ויש להעיר בזה דברמב"ם הנ"ל מבואר, דלמרות שהצריך שהארון יהיה מעץ, ודייקו המפרשים שלא משאר סוגים, מ"מ כתב להדיא דאפשר לכסות באבנים ועפר, וביאר בעין יצחק (יו"ד לג, ב) דדינו כעפר, וצ"ע. ונראה לבאר דגם הכיסוי צריך שיהיה מעפר ולא מחומר אחר כיון שכל המת צריך להיקבר בעפר, אכן יש דין נוסף שיתעכל, וזה סגי להתקיים בעפר שתחת המת, ואילו מעליו סגי שיהיה לו דין עפר. ודוק היטב.

ומסברא נראה דלאור האמור לעיל שטוב למת שיירקב במהרה, ממילא גם אם שוכב על עפר ומצד זה יכול להירקב, מ"מ מסתבר שכל סביבתו משפיעה, וכאן שיש קלקר מהצדדים מסתבר שבזה נרקב יותר לאט.

[15] מרן הגר"ש וואזנר נשאל האם אפשר לעשות את הבלוקים שבקבורת שדה, מקלקר מעורב עם בטון, והוא התנגד מאוד – באופן שהרוב הוא קלקר, והסכים רק אם הרוב עפר ובטון. [שמעתי מהרב נפתלי ברוך שפיצר מח"ס ברכת האהל, ששמע לפני שנים רבות מהמנכ"ל הקודם של ביה"ח סגולה בפ"ת]. וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בנידוננו שהכל עשוי מקלקר. [ויש מקומות במרכז הארץ שעשו כן בטון מעורב עם קלקר, ובאופן שישנה שכבת בטון של 2 ס"מ לערך, משני הצדדים. יש מקומות שעושים כן רק במקום הבלוקים שמעל המת ויש מקומות שעושים כן גם במקום הבלטות שבצידי המת. (כן ביררתי). ולכאו' היות שיש בטון בצד הפנימי – לצד המת, לכאו' אין חסרון במה שיש גם קלקר בצד הפנימי, אא"כ נאמר שכל זה נחשב לשינוי מנהגי המתים. וגם שיבואו אח"כ לעשות קלקר לחוד, כפי שרואים כיום].

[16] הגר"מ פיינשטיין, דנשאל על תשובתו שהקל לקבור בתוך הבטון שבתוך הקרקע, האם הוא רק בדיעבד כפי שנשאל שם שעשו כן מפני חדירת הגשמים, או גם לכתחילה, והשיב – כמובא בספר 'י"ד משה' (תשובות האג"מ לר"י דרדק) ע"י מכתב נכדו – שהוא רק בדיעבד, כיון שלכתחילה צריך לקבור בקרקע ממש, ואמר שאף שבטון נחשב כקרקע, מ"מ אינו קרקע ממש. עכ"ד. והוסיף בתשו' נוספת שם: שיש למחות על דבר זה, אף שיתכן שלא ישמעו לו. עכ"ד. [עוד אמר, דכשקוברים שם, יש ענין ליתן שם עפר, ע"ש]. וכעי"ז בס' מסורת משה – פסקי בעל האג"מ שרשם נכדו (ח"א עמ' שעד): 'ושאלתי רבנו בשביל הרב גינזבורג מאגודת הרבנים אודות ביה"ק של ישראל שעשה חוק שיהיה הבור של הקבורה או מכוסה לגמרי עם מלט או מכוסה מג' צדדים ורק רצפתו לא מכוסה, ואמר רבנו לא ידוע מהו השאלה, אבל אם אפשר למחות צריכים להגיד קודם כל, שאינו כדין שזה נגד מנהג ישראל, אבל לדינא בטון נחשב כקרקע ג"כ, ורק שאין בו המעלה שנרקב שזה מעלה לפי הנהגת ישראל וממילא אולי יש מעלה שהרצפה אינה מכוסה'. עכ"ל ספר מסורת משה. [ויש לידע אם כוונתו למחות נגד הבטון גם כשהוא רק מהצדדים ולא ברצפתו].

[17] וכוונתם שמה שבטון נחשב כעפר הוא רק בבטון העשוי מעפר ומים ואבנים לחוד, אבל בבטון מזוין [אייזען-בעטאן] שיש בו ג"כ ברזלים המחזקים אותו נחשב כמתכת כיון שהוא המעמיד. וכפי שדנו הפוסקים במקואות, ויש שהחמירו – עי' שו"ת דברי יואל (למהר"י ט"ב מסאטמר, סי' עז), שו"ת חבצלת השרון (ח"ג לג), שו"ת מנחת יצחק (ח"ב כב, ח"ד מא), שו"ת קנין תורה (ח"ב א) ועוד, אמנם הרבה הכשירוהו – עי' שו"ת דובב מישרים (ח"א צ, וח"ג פז), שו"ת חשב האפוד (ח"א קנ), טהרת יו"ט בכ"מ בשם כמה פוסקים, והביא כ"ז בפתחי מקואות (בלוי, פ"א הע' ע). ומ"מ בספר מקוואות (להאדריכל ר"י שנברגר עמ' 104) חילק בין סוגי זיון שונים.

[18] כדי לברר אם מועילים הנקבים – יש להקדים את החסרונות בארון סגור באדמה ואח"כ לבאר אם נקבים מועילים: בקבורה בתוך הקרקע בארון סגור ישנם כמה חסרונות: א] אין בו קיום מצות 'ואל עפר תשוב' (רמב"ן מובא בב"י יו"ד סי' שסב). ב] ולפי הלבוש שם אינו קבור בארץ ממש. והערוה"ש שם כתב שמבטל עיקר מצות קבורה, ועיקר תקון האדם. ג] ע"פ קבלה צריך להיות בעפר למי שלא תקן ברית קודש. (זהר שהובא בחכמ"א כלל קנח). ד] צריך להיות בעפר כדי שהבשר ירקב במהרה. (יערות דבש להגר"י אייבשיץ ח"ב דרוש יא ע"פ חז"ל, וכ"ה בזהר), וכ"ש לא להקבר בארון שלא נרקב במהרה. (צל"ח ברכות יח:).

ולכן קבורה בארון העשוי מחומר שאינו נרקב במהרה: יש בו חסרון גדול כיון שמעכב את כפרת המת וגורם לו צער דעונש הדין. ואיסור גדול לצער המתים בזה ותשובה לא מועילה לזה עד שיפייס אותם. (אג"מ יו"ד ח"ג סי' קמג). ונפ"מ למכפלה-זוגית כלפי המת העליון, כיון שהוא נמצא כולו בבטון [כשתחתיו, מעל הבטון מעט עפר תלוש]. וראה בסמוך.

וכן נפ"מ לקבורת מכפלה שלפי דרישת משרד הדתות צריך להניח בין המת העליון לתחתון יריעה אטומה שנקראת 'יריעה גיאוטכנית' (Geotextiles) שהיא יריעה העשויה מסיבי פוליפרופילן או פוליאסטר, והוא חומר שאוטם ומבודד. כך שמהצדדים יש מחיצות בטון, ותחת מת עליון יש את היריעה הזאת. [אמנם שמעתי שלמעשה אין מיישמים הוראה זו, עכ"פ בכמה ערים, ת"א חיפה ונתניה].

ואם מועיל לנקב את הארון שבקרקע מהצדדים – יש לברר לפי כל אחד מהחסרונות הנ"ל: כלפי חיסרון ראשון (ואל עפר תשוב): הש"ך (בתירוץ ב) לימד זכות שיועיל, ובשבט מיהודה תמה שבטור [וברמב"ן] מבואר שלא מועיל. כלפי חסרון שני (שלא קבור בארץ ממש): צ"ע. כלפי חסרון שלישי (הזהר): לא מועיל [חכמ"א]. וכלפי חסרון רביעי (שירקב במהרה) ובפרט בארון שלא נרקב: נראה ביערות דבש שלא מועיל, והטעם כיון שגם בזה נרקב באופן איטי. [ובנוגע לחו"ל למקומות שהרשויות דורשות ארון, ואין אפשרות להעביר את המת למקום אחר, יסירו דף תחתון של הארון ועכ"פ יעשו נקבים בתחתיתו, וכך עושים יודעי דבר בשעת הקבורה עצמה]. ונפ"מ למכפלה-זוגית מ'קלקר', כלפי המת העליון באופן שיש בה נקבים לעפר, והעפר ישאר שם בצורה קבועה.

ולעשות רוב פרוץ על המרובה, לא מצאנו פתרון זה, אלא מצינו להסיר דף תחתון ומשמע שצריך שכל המת יהיה מושכב על האדמה ממש. [ורק בעץ יוסף על המדרש (בראשית פרשה ק אות ב) נראה דסגי בנקבים רבים וצ"ע].

[19] קבורת מת ע"ג מת עם הפסק עפר: בטור יו"ד סי' שסב (ד) מבואר דשרי עם הפסק עפר ו"ט. ובסי' שסג הביא הטור את תשובת רב האי גאון [-להלן רה"ג], ובב"י העתיקה מהרמב"ן: 'ולענין ביה"ק שנתמלא ואין מקום לקבור אי ודאי ליכא דוכתא אחריתי אפי' שהיא רחוקה משם מה יעשה, א"א למשבקיה למת כדלא קביר, אבל אי אית מקום אחר אפי' בטרחא ובדוחקא ילך לשם ואל ינוול את המתים, וכמה בתי קברים שנדחקו מתים שנידונו שלא יקבר בהן אדם. אבל ודאי אם יכול להעמיק כדי שיהא קובר בעומק ובין מת למת ו"ט שפיר דמי אע"פ שזה למעלה מזה, דהתם (ב"ב קא:) מקשינן והא קא נגעי כוכין בהדי הדדי ומפרקינן במעמיק. הרי נתברר שאסור לקבור היכא דנגעי כוכין בהדי הדדי, ואם העמיק ונתן לכ"א תפיסתו אע"פ שזה למעלה מזה ש"ד'. עכ"ל. [ומפורש שכל הנידון הוא באופן שאין אפשרות אחרת לקבור כראוי, וראה בסמוך]. במשנה בב"ב שהזכיר מדובר על המוכר מקום לחברו שמיועד לחפירת מערות וכוכי קבורה ונחלקו במשנה כמה כוכין המוכר צריך לחפור עבור הקונה ובדעת ת"ק נח' הראשונים בצורת בנית הכוכין, אכן לפי כל הפירושים של הראשונים [שראיתי] אין המדובר על בנית כוכין זה תחת זה, אלא רק זה לצד זה, אלא שמקושית הגמ' 'והא קא נגע כוכין אהדדי' ותירוצה ב'מעמיק', מוכח שיש איזה מקום או אופן שמקצת הכוכין נמצאים זה מעל גבי זה. [האופן המדויק משתנה לפי פי' הראשונים השונים]. ומרה"ג שם עולה שבא להוכיח מהגמ' שם שאם מעמיק ו"ט בין כך לכוך שפיר דמי. אלא שהוכחה זאת תלויה בפי' הראשונים. ואכ"מ להיכנס לכל הפירושים, ורק אציין מה שעולה לפי חלק מהראשונים. ואקדים, שמצינו ראשונים שדעתם שלא מועיל הפסק כלל וע"כ שפירשו הגמ' באופ"א. אביא את דבריהם ואח"כ אפרש את הגמ' לפי שיטתם: א) שיטת הרמב"ם (אבל יד טז): 'אין קוברין מת ע"ג מת ולא שני מתים כאחד שבזיון הוא, דהוי בזיון למתים'. ומשמע דל"מ הפסק עפר. כן דייקוהו בשבט יהודה (יו"ד שם), ובאג"מ (יו"ד א רלד), וע"ש שזאת גם כוונת הכס"מ. וגם הרמב"ם בהל' מכירה (כא ו) שהזכיר הפסק בין מת למת [שמזה הקשו האחרונים סתירה ברמב"ם, עי' ס' המפתח (פרנקל)], אינו מזכיר הפסק רק בין מת למת שבצדדים, ולא בין מת שעג"ז. [לפי' נוספים עי' חקרי לב (נדפס בקובץ מפרשים בסוף טור המאור יו"ד שם), ושבט הלוי (ה קעז)]. ובאג"מ (שם ד"ה אבל) התקשה על שי' הרמב"ם הנ"ל מדברי הגמ' שם קא: שהקשתה 'והא קא נגעי כוכין אהדדי' והיינו שכוך אחד נפגש בכוך השני, ותירצה ב'מעמיק', ופירשב"ם דמעמיק ביניהם שיעור אמה, ומוכח דאפשר שיהיה כוך אחד על גבי חברו עם הספק ו"ט. ותירץ האג"מ: 'ומעמיק שבגמרא, משום דהוא בזווית ואינו ע"ג המת בכולו שאני'. וביאור החילוק נראה, דהיות ומבואר ברמב"ם שהטעם שאין ליתן מת ע"ג מת הוא משום בזיון א"כ כל זה כשכל הכוך הוא מעל חברו ולא רק כשמקצתו מעל חברו. ועוד יש להוסיף שכיון שהכוך קצת יותר גדול מאורך האדם, לכן יתכן שמכניסים את המת באופן שהמת עצמו שבכוך העליון לא נמצא מעל המת בכוך שתחתיו. ויש להוסיף שהמרכה"מ (מכירה כא ו ד"ה והנכון) ביאר בשי' הרמב"ם את אופן בניית הכוכין ע"ש, וביאר לפי דרכו שקושיית הגמ' הנ"ל היא ששני הכוכין – שבזוויות של ב' המערות – נוגעים זב"ז. וכעי"ז ביארו הריטב"א ותורי"ד. לפי"ז א"ש יותר שהמפגש בין ב' הכוכין הוא בתוך מעבה האדמה במקום שלא ניכר כלל, ולא ניכר מתוך המערה, ורק הבקי בבניית המערות, אורך הכוכין וכו' יודע שיש כאן איזה מפגש וא"כ יתכן דיש בזה פחות בזיון. ב) שיטת הי"מ ברשב"ם: לכאו' כשיטת הרמב"ם מוכרח לפי הי"מ שהביא הרשב"ם, עי' ברשב"ם ד"ה י"מ את השיטה שהביא ומה שהק' עליה וביאר המהרש"א שהרשב"ם הבין בי"מ שאינו רוצה לעשות כוך תחת כוך 'משום בזיון', והרשב"ם הק' עליו. אבל מ"מ שי' הי"מ – שהיא שיטת ראשונים קדומה – במקומה עומדת. ולולא דמסתפינא י"ל גם קושיא זאת על הי"מ לפי דרכו של המהרש"א, דס"ל דאסור ליתן כוך ע"ג כוך משום בזיון המתים, וכשי' הר"מ והכל בו הנ"ל, ובנוגע לכוכין בקרן זוית, הכא דבזוויות שאני וכמש"כ האג"מ, ומה שהק' הרשב"ם מהכוכין של מערה אחרת שבאים והלכים מתחת המערה, י"ל דלא אכפ"ל כיון דעניינו בזיון לכן כל שלא רואים להדיא שיש כאן כוך מעל כוך, גם אם לפי החשבון ידעי' כן, מ"מ ליכא בזיון. [ולפי"ז גם באופנים אחרים באופן שיודעים שיש מת ע"ג מת שוב הוי בזיון לשי' זאת, וכגון כשכיסו את כל הביה"ק בעפר, או בזמננו בקבורת 'מכפלה-זוגית' שהתבארה בעז"ה במאמר קודם, בחלקות שכולם הם מכפלות, ובפרט שניכר הדבר ע"י שמניחים ב' מצבות מעל כל הקברים – זה ליד זה]. אמנם מקושיית רשב"ם מוכח דלא חש לביזיון כה"ג וכמש"כ המהרש"א שם בסו"ד. [וכן ראה ברמ"ה (ססי' פג) שאם רוצה יכול להרבות כוכין מעל שורת הכוכין שצריך לחפור אם יש שיעור הרחקה]. ולדעתו יש לכאו' ראיה מהגמ', וכרה"ג. אכן הטור, הב"י, ונו"כ השו"ע לא הביאו ראיה מהגמ'. ואולי סברו כהבנת הרמב"ם לביאור מרכה"מ הנ"ל, או כהבנת הי"מ כפי' האג"מ הנ"ל דזוויות שאני. וביותר חזינן כן בבהגר"א בשו"ע שציין מקור לשו"ע בדין מת ע"ג מת שההפסק הוא ו"ט (ולא יותר), לרשב"ם בדף ק שכתב שההפסק בין הכוכין זה לצד זה הוא אמה, וה"ה מלמעלה. ותמה באג"מ (יו"ד א רלג) מדוע לא הביא את דברי הרשב"ם המפורשים הנ"ל לענין זה ע"ג זה, וע"ש מה שתירץ, ולדברינו א"ש. ג) שיטת ה'כל בו': בספר כל בו (אבל וטומאת מת, דין קיד): 'ואין קוברין מת ע"ג מת, ולא ב' מתים כאחד לפי שבזיון הוא להם'. וכיון שלא הזכיר את ההיתר של הפסק עפר נלענ"ד דכוונתו דלעולם אסור. ואף שלא הזכיר כלל כמה ליתן בין מת לצד מת דהיינו ו"ט, מ"מ מלשונו מבואר להדיא שמת ע"ג מת דינו כמו ב' מתים 'כאחד', ולא כמו מת ליד מת עם הפסק עפר. ולכאו' צ"ב שלא הזכיר את תשובת רה"ג והרמב"ן. ויל"פ כוונתו בב' אנפי: א' דס"ל כהבנת האחרונים הנ"ל בשי' הרמב"ם דלא מהני שום הפסק לסלק את הביזיון, או דס"ל דהיתר רה"ג הוא רק בשעד"ח גדול, ולא ראה צורך להזכיר זאת.

והעירוני דמצינו קברים עתיקים שנמצאים שם כוכים בתוך האדמה זעג"ז ממש ולא רק בצורה של זוויות, גם בקברים שהוכח שנקברו שם יהודים ולא גויים – ומזה לכאו' ישנה ראיה לשי' רה"ג, וכן תקשה קושיא על שי' הרמב"ם [להבנת השבט יהודה והאג"מ] הכל בו והי"מ ברשב"ם [לפי ביאורנו]. ולענ"ד קשה להקשות ממציאות של 'עתיקות' על דברי רבותינו, כיון שהמציאות אז היתה שונה, ויש להציע כמה נקודות בזה, ומסתבר שישנם עוד: א) אין ראיה לענין הקבורה הראשונה של אדם שמת. דכידוע שבזמן המשנה והגמ' לאחר שהתעכל הבשר לקטו העצמות וקברו בכוכין, אבל בתחילה קברו בקבורה רגילה, כמ"ש הרמב"ן בתוה"א 'ומה שנהגו חכמי ישראל בתלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא כדאמרינן בירו', או שהיו נוקבין ארון לארץ'. עכ"ל. והו"ד בב"י שסב. וע"ע חי' הר"ן סנהדרין (מו:). ב) עוד יש לחלק חילוק מהותי בין תקופת המשנה והגמ' לבין תקופת הגאונים והראשונים עד דורותינו, שבזמנם שנהגו כן באר"י לחפור כוכין זעג"ז [לפי חלק מהראשונים הנ"ל ולפי מציאות הכוכין העתיקים שנמצאו במערות קבורה], הרי שכולם נהגו כן באר"י והיות שכך היה המנהג המרווח אין בזה בזיון [כמובן באופן שיש שיעור הרחקה כראוי], משא"כ בדורות שאח"כ שהפסיקו לקבור כך אלא לקבור את כולם קבורת שדה כנהוג, א"כ שוב הו"ל בזיון בדיוק כמו קבורה בזמנם מת ע"ג מת בלא שיעור הרחקה. ויסוד זה ראיתי בתשובת הגאון האדיר רבי אברהם אהרן בורשטין גאב"ד ור"מ טווריג [שהופנתה להגאון רבי נחום ברוך גינזבורג, ונדפסה לראשונה בספרו של הרב השואל ('מקור ברוך' ח"א לג), ושוב נדפסה יחד עם יתר חידושי הגאון המשיב בס' נר אהרן (ת"ש, סי' ה). (קצת מושג אודותיו עי' מש"כ עליו הגאון מקור ברוך שם, ובהסכמות המופלגות לס' נר אהרן ובפרט מהגרא"ז מלצר בהפלגה עצומה)] שבסו"ד כתב: 'והמנהג שהובא באחרונים לקבור זעג"ז זה מועיל רק לסלק דין בזיון שכל שנהגו אין כאן בזיון וכו'. עכ"ל. ביאור דבריו דמה דאסור ליתן ארון ע"ג ארון הוא מטעם בזיון כמבואר ברמב"ם ובטור, ומה שנהגו לקבור זה עג"ז בהפסק כדין עפר הוא כיון דכך נהגו אין כאן בזיון. וא"כ כל שלא נהגו כן, הרי"ז לא רק שינוי מנהג הקבורה [שגם הוא בפנ"ע דבר חמור וכפי שיבואר להלן בעז"ה] אלא איסור של בזיון בדיוק כמו של ארון ע"ג ארון. וגם לחילוק זה נראה דלא יועיל אם נכשיר בית קברות שכולו מיוחד לקבורת מת ע"ג מת [כמו קבורת 'מכפלה-זוגית' הנהוגות כיום, שמתוארת במאמר הקודם], דמ"מ כיון שמאות שנים לא קברו כן, וגם כיום בשאר המקומות ובכל העולם אין קוברים כן, שוב הו"ל בזיון, בזיון מצד שהמשפחה או הח"ק קוברים מת זה בביה"ק כזה, וגם שהוא בזיון בעצם כיון שלא נהגו כן.

וברור שאין שום הבדל בקבורת מת ע"ג מת – מצד הבזיון ומצד שינוי המנהג – בין אם מכסים את הקברים בשכבת עפר וקוברים מעליהם כפי שנהגו בשעד"ח באירופה, או באופן של כוכין באדמה זה עג"ז. ואין הבדל – בין לצד ההיתר בשעד"ח ובין לצד האיסור לכתחילה. וההוכחה – לצד ההיתר: הנה רה"ג הוכיח שמהני לכסות בעפר [בשעד"ח עכ"פ], מהאופן שבגמ', ואם נחלק ביניהם מה ראיה איכא מהגמ' לאופן של שכבת עפר. ולצד האיסור: כן מוכח משי' הי"מ ברשב"ם לביאור המהרש"א שהבאתי לעיל, שיש בזיון בקבורת המתים, ושם בכוכין זעג"ז מיירי.

אכן יש להעיר להאמור דאין ראיה מפורשת מהכוכין המתוארים בזמן הגמ' וכן לא מהקברים העתיקים שנמצאו מכמה טעמים, יש לשאול דא"כ היאך רה"ג הוכיח מהמשנה והגמ', ולכאו' חזינן דלא ס"ל להני חילוקים, וי"ל דאה"נ ונחלקו בדבר ודברינו עכ"פ נכונים בשי' הב"י ונו"כ השו"ע שלא הביאו ראיה מהמשנה והגמ', ועי"ל דגם רה"ג לא הוכיח אלא רק לענין דיעבד ושעד"ח גדול שלא היה ביה"ק כלל, וכמבואר בדבריו, ומש"כ בלשונו 'שפיר דמי' כוונתו לעיקר הדין אבל שלא שהוא לכתחילה, וכן נראה שהבינו הב"ח כמש"כ בשו"ת לבושי מרדכי שאציין בסמוך [וע"ש בדעת הש"ך].

[עיין במאמר 'קבורת מת ע"ג מת – המותרת לכתחילה', מוריה (ניסן תשעז)].

[20] יש להקדים שכל הפוסקים וספרי השו"ת שדיברו על היתר השו"ע הנ"ל של ו"ט עפר בים מת למת, המדובר היה על חוסר אפשרות מוחלט או משום גזירת מלכות. כן מבואר כאמור במקור הדין בתשו' רה"ג בטור יו"ד שסג, וכן בב"ח (שסב ד) ע"ש. ובדבריו מבואר שקברו זעג"ז בהפסק עפר – במצב של חוסר ברירה מוחלט עד כדי סכנה, ובפחות מו"ט לא התיר גם במצב זה, אבל גם ו"ט הוא רק בשעד"ח גדול כפי שתיאר את המצב, כן פירשו בלבושי מרדכי דבסמוך, וברור שהבין כן מאריכות תיאור הב"ח שלא לחינם הוא אלא ודאי בא להסביר על מה עשו כן. ואמנם הש"ך (סק"ד) הביאו בנוסח אחר ולכאו' נראה מדבריו דאם א"א בענין אחר מותר אפי' בלא הפסק ו"ט, וצ"ב כיון שהעתיק ד"ז מהב"ח ושם מבואר דלעולם צריך ו"ט. ועמדו ע"ז האחרונים, עי' באר היטב למהרי"ט שהבין שהש"ך חולק על הב"ח, וע"ע בהגהות אמרי ברוך, ובכת"ס יו"ד קפד, ובשבט סופר יו"ד קג, ובפי' שבעים תמרים על צוואת ריה"ח ג (יח-ב), ובשו"ת לבושי מרדכי דבסמוך, ובבדי השלחן על הל' אבלות שם (בביאורים). [וכן ראה איך שהעתיקו בספר שבט יהודה]. אמנם גם אם נפרש שהש"ך חולק על הב"ח ולדעתו אם א"א בענין אחר אפשר להקל גם בפחות מ-ו"ט, מ"מ לענ"ד אין ראיה ש-ו"ט הוא לכתחילה אלא יתכן דאכתי הוא בדיעבד במקום דחק.

וכן המובא בספרי השו"ת על הוראות למעשה בזה מדובר על קהילות בודדות ובשעד"ח וחוסר ברירה מוחלטת [כפי שהתפרש אצל חלקם להדיא, וילמד סתום מן המפורש]: עי' תשב"ץ (ח"ג סי' קיט), רמ"ע מפאנו (נו, בדברי השואל), שבו"י (ב צה) המצוין בפ"ת (שסג), שאגת אריה החדשות (יז) בדברי השואל, שו"ת חיבת הקדש להג"ר אליהו קלצקין גאב"ד לובלין ובסוף ימיו מגדולי ירושלים (תרפ"ו, כג) בדברי הרבנים השואלים, בית יצחק (יו"ד ב קנג) בדברי השואל על פריז. מקורות נוספים יובאו בהמשך הדברים.

ומצינו בכמה מספרי השו"ת שדנו בזה להדיא וצידדו, שאופן קבורה זאת היא רק בדיעבד: א) בשו"ת לבושי מרדכי (להגרמ"ל וינקלר מגדולי רבני הונגריה, יו"ד קמא רטז, תשובה משנת תרנח) [שגם דן בכוונת הש"ך הנ"ל] ע"ש. והעולה מדבריו, דנראה לו פשוט שאופן זה הוא רק בדיעבד כשא"א בענין אחר וכך הבין מהב"ח, ולכן נשאר בצ"ע להתיר במקום שיש מספיק מקום, אלא שאח"ז הביא דברי הש"ך שלדבריו אין ראיה זאת. [ותלוי הדבר בכוונת הש"ך וכבר ציינתי לעיל שהרבה אחרונים דנו בזה]. וראה בסוף תשובתו שם שדן על איזה פקפוק בקבורה זאת [ואציינו להלן], ששם סיים שאם לא יתברר איך אפשר לסדר את הפקפוק ההוא, אין לקבור כך, וסיים שבפרט במקום שיש רישיון מהממשלה לקבור בקבורה רגילה. ומכ"ז נראה שמסקנתו שא"א להתיר לכתחילה קבורה זאת. [ומה שסיים שהאחרונים אחזו שער היתר ו"ט כוונתו, כלפי ההיתר של השבו"י להקל במקום הדחק בפחות מ-ו"ט, שמכל האחרונים מוכח לא כן, אבל לא על הנידון של לכתחילה או בדיעבד, וכן מוכח מהמקורות שציין ע"ש]. ואח"ז ראיתי בשו"ת הריב"ד (לג"ר ליב פרידמן אב"ד פרעשבורג, תרפ"ב, יו"ד סי' לד) שבתחילה רצה להתיר בהפסק ו"ט, אלא דאח"כ מביא את הלבושי מרדכי הנ"ל שלא רצה להתיר לכתחילה, ושסיים שם לשואל שיברר מ"ט עשו כן בפרשבורג, וכתב עלה הרב הנ"ל שהיה אב"ד בפרשבורג שהוא לא שמע ע"ז טעם, ולכן החמיר בנידון שאלתו למרות שהיה צורך בדבר [השאלה היתה על אשה שרצתה להיקבר ליד בעלה אלא שנפטר בנה הקטן ורצתה שיקבר עמה באותו קבר בהפסק כדין ולא רצה להתיר]. עכ"ד. ושמחתי שהבין כוותי. ב) בשו"ת שארית הצאן (לגר"י בן נאיים, מרבני מרוקו, ח"ד שנד על יו"ד שעב, נדפס בכתי"ק בתשס"ח, תשובה מתשי"ב) אודות ביה"ק בעיר פאס במרוקו שקברו שם חמשת אלפי מתים שמתו במגיפה, ובגלל דוחק המצב לא הספיקו לציין מצבות אלא כיסו את קבריהם בשכבת אבנים סיד ועפר, אם מותר כעת לקבור מעל גביהם ילדים [של"צ להעמיק קבריהם כ"כ] עם הפסק כדין והקדים בשאלה: 'ואנשים חרדים רעדה אחזתם ובשרם נעשה חידודין ע"ז איך יעשו האשמה הזאת לקבור זעג"ז ולא יכלו להבליג ע"ז, ובית החורש רחבת ידים שעדיין יש קרקע בתולה הרבה…'. ואחר שהאריך בתשובתו [חלק מדבריו אביא לקמן] הסיק וז"ל: זאת תורת העולה שכולה כליל. איסור כולל משפטי ה' אמת. שאין שום צד היתר לקבור מת ע"ג מת, ובפרט כשיש מקום פנוי לקבורת פגרים מתים, ואין אנו אחראין לדורות הבאין אחרינו להניח להם מקום פנוי לקבורה להאי שופרא וכו'. עכ"ל.

וכן מבואר בעוד מספרי השו"ת, ונפרט: בשו"ת חיבת הקודש לגר"א קלצקין אבדק"ק לובלין הנ"ל, בדברי הרבנים השואלים אחר שתיארו את המצב הקשה [והעתקתים לעיל] כתבו בתו"ד: 'ואם כי ע"פ דין יש להתיר בכזה אם ישאר בין קבר לקבר ו"ט, אך עכ"ז הוא למורת רוחנו ולא נוכל לקחת אחריות ע"ע לפרוץ חדשות כזה בדבר שנוגע לכבוד המתים והחיים, לכן הוחלט בדעתנו לשאול מאת כבוד הגאון…', והוא השיבם והזכיר בדבריו כמה נקודות חשובות בקיצור ואביאם: א) הביא את המסגה"ש שהובא בשד"ח [שהבאתי בראש המאמר] להחמיר גם ביתר מ-ו"ט. ב) שהפסק ו"ט אינו בכל מקום, אלא תלוי הדבר לפי היובש או הרטיבות, והסתמך בזה על תשו' רב נטרונאי גאון שהובאה בטור סי' שסב ע"ש, ולפי"ז סיים שיש מקומות שהרבה יותר מאמה עפר זכו בו המתים. ג) דע"י כיסוי העפר ימנעו מלבוא להתפלל על קבריהם. ד) שהמתים זכו באויר שמעליהם לבל יקברו שם כיון שכך נהגו מעולם. [לשונו בזה עם מו"מ הבאתי במאמרי 'הקבורה בכוכי מנהרות הר המנוחות' (פ"ב)]. ה) והוסיף שאין להתיר משום דוחק הציבור [דהיינו שיגרום הוצאה כבידה לציבור לקנות שטח ביה"ק חדש] כיון דגמירי דציבור לא נהיה עני. אלא שבסו"ד סיים: 'וגם אם ח"ו יהיה הכרח יש לעשות באופן שיהיה רק לפי שעה ושלא יהיה מעוות לא יוכל לתקן'. עכ"ד תשובתו. ובמסגה"ש [המובא בסוף ההקדמה] אחר הביאו את העובדה הנוראה ששמע עליה, פסק דאין לקבור זע"ז גם לא בהפסק ו"ט, וחזר ע"ז שוב שם בהמשך דבריו וז"ל: 'וטוב להחמיר אפי' בהרחקת ו"ט. עכ"ל. והעתיקו השד"ח (מע' אבלות קמב). וצוין בשו"ת חיבת הקודש הנ"ל. ובשו"ת עין יצחק (יו"ד לד א ז): 'וכן עושין בכמה קהלות קדושות ששופכין עפר על בה"ק הישן לקבור המתים שמה אם אין להם מקום בה"ק כנכון'. עכ"ל. ובאחיעזר (ח"ג עט, ד) שכתב בקיצור בתו"ד: '…אבל אם יש בית עולם אחר למה להם לדחוק לקבור קבר על גבי קבר'. עכ"ל ע"ש.

ורבים ראו – את דברי רבותינו האחרונים הללו – וגם תמהו, דהא לכאו' נראה בשו"ע דשרי לכתחילה מדלא מוזכר חילוק בין שעד"ח לכתחילה. והנה כאמור ישנם ב' מקורות לשו"ע, א' הטור [מ'אבל רבתי'], ב' תשו' רה"ג. והנה כלפי הטור מצינו שעמד ע"ז בשו"ת שארית הצאן הנ"ל: 'ומש"כ מרן בקציר ואם יש ביניהם ו"ט מותר, אין לפרש אותה חלוקה בפנ"ע ולכתחילה שרי לעשות אם יש ביניהם ו"ט. זה אינו, כי דברי הב"י לקוחים מדברי הטור, והטור כתב [אין נותנין שתי ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה שאין נוהגים בזיון במתים ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר], א"כ דבריו [ודוקא שאין ביניהם וכו'] חוזרים על חלוקת ראשונה דאין נותנין וכו', וכופין העליון שיפנה, אבל אם יש ביניהם ו"ט מותר, כוונתו, אין כופין אותו שיפנה דמאי דעבד עבד, אבל לכתחילה וודאי שאין קוברין זעג"ז'. עכ"ל. עי"ל בהקדם יסוד גדול בהל' אלו. לגבי הלכה אחרת בהל' קבורה שמקורה ב'אבל רבתי' ונפסקה בטשו"ע ומ"מ כתב הב"ח (יו"ד שנ) דהיות שהמנהג לא כך 'מעכבין על המנהג', ונפסקו דבריו בש"ך ובכל ספרי הפוסקים שאחריהם. וה"ה בנד"ד היות ורבות בשנים הקפידו על קבורה רגילה ולא באופן של זה עג"ז, כך המנהג ואין לשנותו, גם אם מבואר בטושו"ע שמותר עפ"י דין. ויסוד זה הביא בשו"ת בית אב"י (ח"ג יו"ד קי) בנוגע לקבורת כוכין (מוזוליאום) שבתוך צלע הר, דהיינו שהקברים היו בקרקע עצמה. וכלפי תשו' רה"ג, כאמור דשם מדובר על מצב של חוסר אפשרות מוחלט. וכעי"ז מיירי בכל הפוסקים וספרי השו"ת הנ"ל כשדיברו על היתר השו"ע. וא"ת דבשו"ע לא כתב שהוא היתר רק לשעד"ח – י"ל דהיות דבטור ובב"י העתיקו לתשו' רה"ג ושם מבואר שהוא רק בשעד"ח, א"כ כך מתפרשים דבריו השו"ע, וידועים דברי השו"ע בהקדמתו שהעיקר הוא ספרו הארוך – הבית יוסף ששם ביאר טעמו לכל דין, והשו"ע הוא רק קיצור [וגם בשו"ע כתב את עיקר הדין ולא כתב להדיא שהוא היתר מרווח לכתחילה]. וכן מבואר כאמור בב"ח הנ"ל [וכהבנת הלבושי מרדכי] שהוא היתר רק לשעד"ח. [ובלבושי מרדכי, אחר שדייק בב"ח שהוא רק בדיעבד, כתב שלהש"ך אין ראיה זאת, ולא עלה על דעתו לדייק מהשו"ע שהוא לכתחילה]. וממילא נקטו האחרונים שכיון שאינו לכתחילה, יש כבר בעיה של שינוי מנהג.

וברור שאין שום הבדל בקבורת מת ע"ג מת – מצד הבזיון ומצד שינוי המנהג – בין אם מכסים את הקברים בשכבת עפר וקוברים מעליהם כפי שנהגו בשעד"ח באירופה, או באופן של כוכין באדמה זה עג"ז.

[אמנם יל"ע בדברי הרב השואל בשו"ת שאג"א החדשות (סי' יז), שהוא בעל ה'יד דוד' עמ"ס הש"ס].

[כעיין במאמר 'קבורת מת ע"ג מת – המותרת לכתחילה', מוריה (ניסן תשעז)].

[21] הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ב סד) כתב: 'ואף שנהגו בחו"ל לקבור זה עג"ז, ודאי אין דנין מאי אפשר לאפשר, ושם ניתן ליהודים מטעם המלכות רק שטח מצומצם לקבורה, לכן היו נאלצים לקבור מתים ע"ג מתים, אבל במקרה דיש אפשרות, וודאי דאין לשנות מנהג קבורה שהיו נוהגים משנות דור ודור גם אם יהיה צורך להרחיק את ביה"ק מן העיר. חושבני שבארה"ק עדיין יש מקומות קבורה כאלה, לכן איני רואה צורך לדון בתכנית זו'. עכ"ל. לפי"ז מובנת התנגדותו הנחרצת במקרה הבא. הגרי"ש אלישיב נשאל ע"י תלמידו הגרב"צ קוק: ברחובות ישנו אב שבתו הצעירה נפטרה וכיון שאין מקום קבורה על ידה מבקש הוא שיאשרו לו להיקבר מעליה. יום יום הוא בא ומתחנן על כך, ולא מוצא מנוחה לנפשו. הוא פוחד למות שמא לא יקברוהו איתה. תשובת רבינו: אדרבה שלא ימות. חזרתי ושאלתי: נפשו קשורה בה וזה ממש עולה לו בחייו. תשובת רבינו: א"א לשנות את הסדר! זו פגיעה בשאר הקברים. ע"כ.

הג"ר משה שטרנבוך שליט"א, אמר שברור פשוט שאין להתיר לקבור מת ע"ג מת לכתחילה, אלא רק במקום דיעבד ושעד"ח, ואין המצב בזמננו מתיר זאת, וגם בנוגע לירושלים אמר לראשי הח"ק – שטענו לו שאין בהר המנוחות מקום – וכי מחוץ לעיר גם אין מקומות, וכי אדם צריך להקבר ליד ביתו?! עכ"ד.

והגאון רבי יוסף ליברמן שליט"א ראש כוללי שומרי החומות בירושלים בעל המשנת יוסף כתב במכתב (כת"י מחודש אייר ה'תשע"ו): "… לא לעשות חדשות באחד מעיקרי הדת הנהוג בישראל, והוא קבורת נפטרים ל"ע שלא להכניסם בכוכים זעג"ז כמו מדפים שבארון אלא כנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל ובכל בתי העלמין שבעולם שקוברים בקרקע עולם בשכבה העליונה, והאמנם כבר מצאנו כזאת בתקפות קדומות כמו בק"ק פרעשבורג (עיר מולדתי) שהיתה קהילה עתיקה מאוד ואחרי שנתמלא בית העלמין לגמרי הורו אז רבני העיר לפני מאות שנים למלאות את כל בית העלמין בעפר שהובא מבחוץ בגובה י' טפחים ולעשות שכבה שניה של קברים ע"ג השכבה התחתונה וכו', כי היו אז בתקופת הגלות הקשה בין הגוים שחיו היהודים בין גיטאות צרים והגויים הקציבו להם שטח קטן בבית העלמין מבלי אפשרות להרחיב וא"א היה להשיג מקום להרחיבו [ורק אח"כ נתוסף השטח האחורי למעלה, ששם נטמנו הכת"ס זי"ע והגאונים שמשם ואילך], ואז בלית ברירה מילאו את כל הבית עלמין בעפר וכו'. משא"כ בזמננו שיש ב"ה מקום להתרחב לצדדים, וא"כ בודאי יהיו דבריכם נשמעים לכל מי שסופו של אדם ידוע לו יש לשמור על מסורת אבותינו ולהמשיך לנהוג כפי הנהוג כעת בארה"ק ובכל העולם כולו להכין קברים בשכבה אחת זה על יד זה, ואכמ"ל בזה וכו' ". עכ"ל.

[22] וכבר העיר בזה בשו"ת משנת יוסף (לגר"י ליברמן, ח"י סי' קסב אות ח), וראה במאמר 'הקבורה במכפלה-זוגית' בקובץ מוריה (שבט תשעז) הרחבה על המנהגים השונים בקבורת אנשים ונשים.

[23] המצבה: בקבורת המכפלה אופן העמדת המצבה הוא שמכינים מצבה כפולה [דהיינו על פלטת האבן המלבנית הנהוגה בכל המצבות משכיבים ב' מצבות 'שיש' קטנות בגודל ריבוע כל אחת, או שמעמידים ב' מצבות 'שיש' העומדות בצדדי פלטת האבן]. ומניחים את פלטת האבן (עם כיתוב על אבן שיש אחת) אחר קבורת המת הראשון, ואח"כ כשמת האדם השני מסירים את פלטת האבן ואחר הטמנתו מחזירים אותה למעלה עם כיתוב על האבן השניה.

והנה כידוע שענין המצבה אינו רק לציון בעלמא על הימצאותו של קבר, אלא שיש ענין גדול עפ"י קבלה וכמבואר בדברי האריז"ל (שער המצוות פ' ויחי דף י-א) [בהמשך לדבריו על ענין ז' ימי האבלות]: 'ולכן מנהג בני אשכנז שלא לבנות ציון על הקבר עד אחר ז' ימי האבלות, לפי שטעם בנין הציון הוא כעין כסא ומושב לשרות עליו ה'אורות המקיפים את הנפש', ועדיין לא נשלם המקיף לחנות שם עד סוף ז' ימי אבלות, ואם יבנוהו טרם בוא המקיפים שמה, אז וכו'. ולכן צריך להמתין מלבנותו עד תשלום ז' ימי האבלות ואז אדרבה מצוה לבנות ציון על הקבר תיכף אחר האבלות להכין כסא ומושב אל האור המקיף. עכ"ד. וענין זה אינו רק מיד אחר ז' ימי האבלות, אלא כל זמן המצאות המת בקבר, משכן הנפש היא על הציון – המצבה, וכמבואר בשם האריז"ל לבאר מש"כ במשנה (שקלים סופ"ב ועוד) שהמצבה נקראת 'נפש'. ולא התבאר שם הטעם. ובס' צמח צדיק לתלמידו מהר"י צמח ב'צמח צדיק' (דרוש אליהו ואלישע, כ-א, בהערה): 'וכפי זה מה שאמר הרב זלה"ה בייחודים ששורה על הקבר תמיד לעולם ועד, חוזר אל הנפש לבד שהיא שורה על הקבר כי זה סוד הנזכר במשנה בונים לו נפש על קברו'. ובמלאכת שלמה על המשנה שם כתב: 'ופירשו ז"ל וכו' על שם שהוא משכן הנפש ששורה עליו'. ובשו"ת תורה לשמה (סי' תקכ) בענין הדלקת נר נשמה: 'וכן בכל שנה ביום היארצייט וכו' יגיע הנאה לנפש האדם אפי' מרחוק, וכ"ש אם מדליק על המצבה, ששם משכן חלק מחלקי הנפש'.

והנה בענייננו, כשקוברים את המת התחתון ואח"כ מניחים את המצבה למעלה הרי"ז כמצבה על קבר רגיל, ואח"כ כשקוברים את המת העליון ואת המצבה מעליו הרי שכלפי העליון יש לו מצבה רגילה, אבל כלפי התחתון יל"ע אם המת העליון חוצץ בינו לבין המצבה שעליו ששם צריך להיות משכן לנפש שלו. ובנוסח אחר יל"ע דלכאו' הנפש נמצאת סמוך למת וכשיש שם מצבה היא שוכנת שם אבל אם מעל המת אין מצבה אלא מת אחר, לכאו' אין סיבה שהיא תשכון למעלה מכל המתים. [וכמובן שהנפש נמצאת מעל הקבר גם כשאין מצבה, וכדחזי' בשער הגלגולים (דף לז-א) שמהרח"ו מתאר איך שהאריז"ל דיבר עם הנפשות שהיו על קברי התנאים והאמוראים, אף שבזמנם לא היה מצבה כלל ורק אבן גולל עפ"י מערת קבורתם, אלא דמ"מ חזי' בדברי האריז"ל הנ"ל שיש ענין מיוחד במצבה שהיא מהוה משכן לנפש וע"ז נידוננו]. ושאלתי לת"ח בנגלה ונסתר, והשיב, שהדברים מסתברים אלא שקשה להכריע בזה. [עיין במאמר 'הקבורה במכפלה-זוגית' בקובץ מוריה (שבט תשעז)].

[24] ידוע הענין הגדול מדברי חז"ל בש"ס ובזוה"ק ובדברי האריז"ל ללכת להתפלל על קברי המתים, הן לתועלת החיים והן לתועלת המתים. ויש לברר האם כשקוברים מת מכסים אותו בעפר ומעליו קוברים מת נוסף האם עדיין יש את האפשרות להתפלל על קבר המת התחתון בשעה שנמצאים מעל וסמוך למת העליון. ולכאו' יש להוכיח משו"ת חיבת הקודש להגר"א קלצקין אב"ד לובלין ומשו"ת עין יצחק להג"ר יצחק אלחנן וכדלהלן, שלא מועיל. דבחיבת הקודש סי' כג נשאל על אפשרות לכסות עפר קברי ילדים, ואחד מהטעמים להתנגדותו השיב ע"פ הוכחה מהגמ' תענית טז. שהולכים לבקש רחמים על קברי ילדים, [מדלא קאמר שם איכא בינייהו קברי ילדים]. וכוונתו שאם יכסו קבריהם לא יוכל לבקש רחמים. ובעין יצחק [יו"ד סי' לד (הראשון) סק"ז] כתב ששמע שבק"ק קאליש כיסו את כל ביה"ק בעפר מלבד קבריהם של בעל המג"א והאלי' רבא כדי שיוכלו ללכת על קבריהם. ולכאו' למה לא עשו כפי שעשו בפרשבורג [וכנזכר בדברי שו"ת לבושי מרדכי יו"ד קמא סי' רטז], שהורידו את המצבות וכיסו את כל ביה"ק בעפר ואח"כ העמידו את המצבות, ועי"ז ידעו היכן מקום מנוחת המת למטה, ויוכלו שפיר ללכת על קבריהם. וע"כ צ"ל שסברו דכיון שלא הולכים על הקבר ממש ורק המת טמון למטה ממתים אחרים כבר לא נחשב שהולכים על קבר מת זה. ויתכן לבאר זאת עפ"י המבואר בספה"ק שהתועלת בהליכה לקברים היא בגלל חלק הנפש הנמצא מעל הקבר וכדלעיל באות ב' בענין מצבה שהנפש של המת נמצא מעל הקבר, א"כ להאמור שם דיתכן שהנפש לא עולה עד למעלה מכל המתים אלא רק כל נפש נמצאת מעל המת ששייכת אליו, א"כ שוב לא יועיל שידעו שכאן למטה טמון מת כיון שהנפש לא נמצאת למעלה היכן שהאנשים יבואו להתפלל. ושאלתי לת"ח הבקי בנגלה ובנסתר והשיב שהדברים מסתברים אלא שקשה להכריע בזה. [וראה במאמר 'הקבורה במכפלה-זוגית' בקובץ מוריה (שבט תשעז)]. יצוין שדיון זה קשור לנאמר לעיל לגבי אורות המקיפים של הנפש העולים למצבה.

[25] אף שעפ"י דין כנראה שמספיק כך [אם מניחים מעל המת העליון לכה"פ ג"ט, כ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"א רלג) שכן דעת רוב הפוסקים ע"ש, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז קד), ובשו"ת טעם ברוך (לגר"ב לייזרובסקי יו"ד סא)], מ"מ אינו לפי המנהג הקדום, ולא מנהג ירושלים, ולא לפי הקבלה. ונביא הדברים בקיצור, כתבו תוס' (מו"ק ה:) בתו"ד: ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כי השתא בזמן הזה. עכ"ל. ולא פירשו כמה מעמיקים בזמנם, וכן לא פירשו למה החלו להעמיק יותר. והגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (פ' חיי שרה שאילתא יד, ו) כתב 'שנהגו להעמיק הקבר יותר מי' טפחים', משא"כ בזמן הש"ס, והסמיך זאת לדברי התוס' הנ"ל. ע"ש עוד. [והביאו השד"ח מערכת אבלות (כרך ד) אות קטו]. אכן גם לדבריו לא התבאר למה החלו להעמיק כן דלא מסתבר שהיה זה כדי להתיר את זאת גופא – לועג לרש. ובגשר החיים (ח"א פט"ז סעי' ד) כתב: 'עומק הקבר עושין מטר ורבע [והביא דברי העמק שאלה הנ"ל, והמשיך:] ופעה"ק נוהגין לחפור בעומק 1.30-1.40 מטר'. והוסיף: 'והיה פה ארה"ק מבעלי המקובלים (בתוכם רב גדול ראשל"צ ידוע בירושלים) שצוו להעמיק את קברם בגובה איש (ערך 1.70 מטר) עפ"י טעם קבלה'. עכ"ל. ולא פירש המקור והטעם. [והועתק בס' מנהגי אר"י (גליס, עמ' שי)]. ואף שאין לי עסק בנסתרות מ"מ כנראה שטעמם עפ"ד קדוש ה' האריז"ל (שער מאמרי רז"ל, ליקוטי מהרח"ו דף יז-ג): 'אחרי מיתת האדם ונקבר גופו בארץ אז תיכף באים ד' מלאכים ומשפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו עד כדי גובה קומת האדם ואז מחזירים נשמתו של אדם בתוך גופו כדרך שהיה בחיים חייתו. ואז אותם הד' מלאכים אוחזים בו באדם בד' קווצותיו ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל וכו' עד שנפרדת אותה הקליפה מעליו מעט מעט עד שנפרדת ונעקרת לגמרי'. [וע"ש בהמשך הדברים שיש חילוק בין צדיקים לרשעים כמה 'חבוט' צריכים] והמשיך: 'ולכן צריך להעמיק הקבר מאד מאד כי כל מה שהוא עמוק מאד הוא יותר טוב כדי שיהיה מקום מרווח לחובטו ולנערו שם, ולכן ענין הזה נקרא 'חבוט הקבר' ר"ל חבוט בקבר לנער את הקליפה מעל האדם'. ע"כ. ובפשטות משמע שעדיף לחפור קבר עמוק בשיעור גובה אדם, וצ"ב היות שנתבאר קודם לכן דבלא"ה המלאכים מעמיקים את הקבר אחרי פטירתו, א"כ למה צריך שהאנשים יכינו את הקבר עמוק יותר, ועמד בזה בהגהות 'שמן ששון' (לרבי ששון פרסייאדו, תרכ"ט, סוף שער מאמרי רז"ל) וכתב: 'ואפשר דמשמע בשר ודם עדיף דאין בו צער כ"כ למת כמו שהמלאכים מעמיקים. עי"ל דע"י האדם המעמיק מאד מאד יותר טוב ואין לו למת כ"כ צער לא כן המלאכים אינם מרוויחים ומעמיקים מאד ויש צער למת בר מינן'. עכ"ד. וזאת כנראה מקור וטעם המקובלים בירושלים. אלא שביררתי אצל ראשי הח"ק בירושלים ונמסר לי שכיום רוב הקברים עמוקים בעומק 1.30 מ' לערך, ויש קברים שעמוקים 1.70 מ', וצריך לברר בשאר המקומות, כי בירושלים במיוחד קשה להעמיק בגלל שהאדמה סלעית. לעניננו בקבורת 'מכפלה-זוגית' הנהוגה כיום, כלפי המת התחתון שפיר מעמיקים וא"כ הענין הזה מתקיים, אבל כלפי המת העליון, כאמור שמעמיקים פחות מעומק מטר אחד. וכמובן שהיו יכולים לפתור זאת ע"י שיעמיקו יותר כגון 4 מטר אלא שלמעשה לא עושים כן, ועל המציאות העכשווית באתי לעורר. וגם אם להאמור גם בקבורה רגילה אין בירושלים ברוב המקומות, עומק גובה אדם, מ"מ כאמור יש עומק של יותר ממה שנעשה במכפלה, וכאמור בדברי האריז"ל שככל שמעמיקם יותר הוא יותר טוב. [וזה שהקבר היה חפור בעומק גובה אדם – לכאו' לא מהני למת עליון, כיון דאחר שנקבר התחתון וכוסה עפר כבר לא יכול להיחשב כקבר של העליון. ומה"ט נראה דיש מקרים שיש בזה חסרון גם למת תחתון, והוא באופן שרח"ל נקברים ב' בנ"א יחד, א"כ לכאו' גם למת התחתון הענין הזה לא יכול להתקיים כיון שהמת העליון עליו, הרי"ז נכנס בגבול הקבר של העליון ואינו חלק מקברו, ושאלתי לת"ח בנגלה ובנסתר והשיב שהדברים מסתברים אלא שקשה להכריע בזה]. אמנם יצויין שהפירוש הנ"ל בדברי האריז"ל אינו מוסכם לכו"ע, דבספר בני אהרן (לרבי שמעון אהרן אגסי, שער הגלגולים הקדמה כג אות טז) הביאו ונחלק עליו שכוונת האריז"ל שהמלאכים צריכים להעמיק את הקבר, והכריח כן דאם הכוונה על האנשים המעמיקים את הקבר תמה דמה תועלת בזה כיון שאח"כ בין כך ממלאים את הקבר בעפר ואין מקום פנוי. עכ"ד. [וראה במאמר 'הקבורה במכפלה-זוגית' בקובץ מוריה (שבט תשעז)].

[26] ראה בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"א רלג) שכן דעת רוה"פ וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז קד), ובשו"ת טעם ברוך (לגר"ב לייזרובסקי יו"ד סא).

[27] כן חשש הגאון המקובל רבי שריה דבליצקי זצ"ל [כמצוטט במכתב בנו הג"ר דוד שליט"א הנדפס בריש קונטרס הקבורה בקומות מכפלות ומנהרות (י-ם תשעט)].

[28] איתא בגמ' (ב"ק פ:-פא.) י' תנאים התנה יהושע (כשהנחיל ליהושע את הארץ) וא' מהם שמת מצוה קונה את מקומו. ופירש"י: 'מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו'. ויש לדון האם כוונת הגמ' לענין בעלות ממונית או רק לענין שלא לפנותו וכה"ג. ובשלטה"ג (סנהדרין מז:) כתב: 'דבסתמא כל אדם הנקבר זוכה בקרקע שנקבר בו, מלבד כי המנהג הוא בגליל זה שכל אחד קונה מקום קבורתו, וא"כ מקום קבורתו מאן מחיל מאן שביק, וצ"ע בדבר לענין מעשה'. והביאוהו הפוסקים [שכנה"ג יו"ד שסד הגה"ט ה, שו"ת רמ"ע מפאנו סי' נו, מלמד להועיל ח"ב (יו"ד) קכד, דובב מישרים ח"ג עח, ועוד]. ולכאו' כבר מצינו כדבריו בתשו' הרשב"א (ח"א סי' שעה): 'מי שאמר לחברו זכה במעות אלו לקנות מצבה על קבורת פלוני שמת. וזכה הלה ואחר כך חזר בו המזכה ואומר שהמת לא זכה לפי שאינו בעולם. והרי הוא כמזכה לחמור דלא קנה. והלה טוען שהמת זוכה בכל מה שהוא לכבודו וכו'. תשובה הדין עם מי שנתן על ידו'. עכ"ל. והביא ראיה לזה ע"ש. ונפסק להלכה ברמ"א בחו"מ (סוסי' רי) דהמקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה. ובמחנ"א (הל' זכיה סי' לא) תמה על ראייתו והביא שרוב הראשונים כתבו שבעלמא אין זכיה למת ודכ"כ הרשב"א גופיה במקו"א, ולכן נדחק שכוונת הרשב"א בתשו' לענין מצוה. ובמהרש"ם (ח"א סי' סב) תמה על דברי השלטה"ג מכח דברי המחנ"א הללו. [ועוד ציין בהאי ענינא לשו"ת מהר"ח או"ז (סי' קס) שהביא ראיות שאין למת זכיה]. וכן בשו"ת תשורת שי (מהדו"ת קטו) תמה על השלטה"ג, דאיזה קנין יש למת הרי אפי' עזבונותיו אינם שלו, ואת דברי הגמ' בב"ק שם פי' לענין כבוד המת שלא לפנותו ולענין אסו"נ בקבר בנין וכו'. אמנם בקובץ שיעורים לג"ר אלחנן וסרמן (כתובות אות שיד) העיר על המחנ"א [ושאר אחרונים הנ"ל] שלא ראו את דברי הרשב"א המפורשים שהובאו בשיטמ"ק ב"ב (ח:) – וכיום זכינו גם לחידושיו הנדפסים – וז"ל בתו"ד: ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו ואע"פ שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשיו ואפי' הם עשירים אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו, וא"כ היאך ישנו אותו לדברים אחרים ואפילו הפרנסין והרי הן גוזלין את החיים ואת המתים. עכ"ל. ומפורש שיש למת זכיה של ממש עד כדי שיכול להורישה לבניו. [וכן עי' במהדיר לחי' הרשב"א (מוה"ק הע' 45) שדייק מדנפשי' ברשב"א דלא כפי' המחנ"א הנ"ל, ויישב את שאר קושיות המחנ"א על הרשב"א]. וכ"נ בדובב מישרים שם, שפי' לרשב"א כפשוטו, דיש למת זכיה ממש (אף דציין שם למחנ"א).

ואת גדר הדבר ביאר בקוב"ש שם דמה דקי"ל דאין קנין למת היינו בדבר שאין לו צורך בו, אבל מה שהוא צורך למת (כגון לצורך קבורתו) יש זכיה. [ע"ש עוד]. וממילא יש גם איסור גזל לגביה. וכן ביאר את כוונת הרשב"א, בשו"ת מקור ברוך ח"ב סי' כז והביא שכ"כ הגרי"ל בלוך בעל שיעורי הלכה. וכך יש לבאר את דברי השלטה"ג.

וביאור החילוק בין צרכי קבורה לשאר דברים, ראיתי לבאר עפ"ד תוס' (כתובות ל) דחיוב מעילה הוא משום גזל וכן בגמ' ב"ב (פח) קרי למעילה גזל גבוה, ולפי"ז י"ל דאה"נ במת ומשמשיו דילפינן מע"ע דכתיב בה כפרה כקדשים הוא ג"כ מטעם גזל המת, ומתוך זה למדנו דאע"ג דבעלמא אין קנין למת מ"מ מה שהוא לצורך קבורתו קנייה מיתנא וזכה בו כמ"ש הרשב"א, דהא ילפינן מקרא דותקבר שם גז"ש דשם שם מע"ע, וכיון דגלי קרא דקבר ותכריכין אסורין בהנאה כהקדש דהם קנין המת ויש בהם משום גזל המת, שמעינן מינה דיש קנין וזכייה למת בכל דבר שהוא לצורך קבורתו וכבודו.

השתא דאתינן להכי דיש למת קנין בקבר, יש לברר אם גם קנוי לו עומקא עד התהום ורומא עד לרקיע, דלענין מו"מ במוכר מצינו בזה סוגיא ערוכה בב"ב (סג:) ובשו"ע חו"מ (סי' ריד סעי' ג-ד) ע"ש כל הפרטים, ויש לברר מהו בעניננו, דלכאו' יש לחלק בין הנדונים. והנה מצינו מפורשות בשו"ת הרמ"ע מפאנו הנ"ל דלמד דה"ה דהמת קונה עד לרקיע, אלא שכתב שאינו בכל גווני וכדלהלן. וכן מצאתי בשו"ת חיבת הקדש לג"ר אליהו קלצקין גאב"ד לובלין (תרפ"ו, סי' כג) שנשאל אם אפשר לכסות קברי ילדים בשכבת עפר מפני הדחק וחוסר המקום, ובאחד מטעמיו להתנגדותו כתב: 'וגם כדנימא דלא דמי למש"כ תוס' בגיטין מז: ד"ה ולביתך שע"י המנהג נעשה קנין מה"ת, דלא שייך לומר שע"י המנהג זכו הקבורים בהאויר שלמעלה, אכתי שאני היכא שהיה עומד מעולם לכך, ועי' מש"כ בספרי מלואי אבן (סי' ח) בענין מה שנוהגין לישב על המצבות דכיון שנהגו בכך הוי כמו שהתנו ע"ז ועי' פרש"י קדושין דף נד משא"כ לחדש מה שלא נהגו מעולם'. ולמעיין היטב בדבריו אלו מבואר שבאופן שלא נהגו מעיקרא לקבור עליהם, המתים זכו ממונית באויר שמעליהם, לבל יקברו שם. [ובסו"ד כתב להתיר רק באופן שיהיה רק לפי שעה ושלא יהיה מעוות לא יוכל לתקון]. וכ"כ הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' רכו ד"ה וכן) שקרקע שקנהו המת, הקרקע שלו לגמרי מתהום ארעא עד לרקיע, ולכן אסור לבנות מעליו כבישים או בתי מגורים, והוסיף: 'וממש"כ השו"ע שסב שמותר לקבור ב' ארונות מתים זע"ז אם יש ביניהם עפר ו"ט, אין מכאן שום ראיה שאין מקום הקבר פנוי למת עד לרקיע, דשפיר י"ל דמיירי שאי"ז קרקע שקנוהו עבור אחד מהם ולכן מותר לנו לקבור שם ב' מתים בהפסק, אבל קרקע שקנהו המת הקרקע שלו לגמרי מתהום ארעא עד לרקיע ואסור לקבור בה שום מת אחר אפי' בהפסק'. ומה שנהגו בכמה קהלות באירופה בשעד"ח לקבור ע"ג בהפסק עפר, ביאר שם ואביאו בסמוך. ולפי"ז כמו שזכו לענין האויר שמעליהם, ה"ה בנוגע לקרקע שתחתיהם שאין לחפור קברים אחרים מתחת הקברים הקיימים, וכ"ש שלא לחפור מנהרות שיעברו שם רכבים ובנ"א וכדומה. אלא דיש לשאול על המבואר במאמרי 'קבורת מת ע"ג מת – האם מותרת לכתחילה' מוריה ניסן תשע"ז, שבשעת הדחק גדול שהתמלאו בתי הקברות כיסום בשכבת עפר וקברו מעליהם מתים נוספים, ואיך לא חשו לבעיה הממונית שבזה. והנה, בחיבת הקודש הנ"ל אכן מבואר דאכן אין לעשות כן מה"ט, ורק לפי שעה התיר, אלא שעל דבריו יקשה מהנ"ל שבכמה ק"ק עשו כן כעדות הב"ח ועוד, והיה מקום לומר שכיון שהיתה כזאת מציאות שבקהלות שהתמלאו הביה"ק ולא היה מקום, עשו כן, א"כ חשיב כנהגו כן מעיקרא וממילא אין למת זכות בזה, אלא דאכתי יש להעיר מדברי רה"ג שהבאתי שם שהתיר כן בשעד"ח ונראה שם שהוא חידש זאת ולא שהיתה כזאת רגילות לפניו. ואולי שכיון שלא היתה כל ברירה ואם רה"ג לא היה מתיר זאת, היו צריכים לפנות את כל הביה"ק או להשאיר את המתים ללא קבורה וכמפורש בדבריו שהבאתי שם, לכן התיר בשעד"ח גדול אבל באמת באל"ה אין שום היתר, או דס"ל דגם שם כל היתרו היה לפי שעה ואח"כ שהכשירו ביה"ק אחר היו מעבירים המתים, וצ"ע. אכן כבר עמד ע"ז בשו"ת הרמ"ע מפאנו שם, שאחר שהביא לשלטה"ג כתב בתו"ד: 'שהרי כל מה שזכה המת באויר הקבר מחול הוא לרבים עם העפר שהגביהו עליו'. עכ"ל. אכן גם לפי"ד כ"ז באופן שהרבים צריכים לזה והיינו שבאמת אין מקום לפי הגדרים שהתבארו במאמרי הנ"ל, ולא אם הח"ק רוצים לשווק עוד מקומות קבורה, וכן סברא זאת ל"ש ב'קבורת על' שמכינים קבר נוסף מעל קבר בודד לצורך אדם אחד. ובתשובות והנהגות שם כתב (בהמשך לדבריו הנ"ל): 'מיהו יש מקומות בחו"ל שכשנתמלא הביה"ק שפכו עליו הרבה עפר וקברו מתים באותו עפר, ולא חששו שכיון שקבורים כאן מתים שקנו קברם הרי מקום הקבר קנוי למת עד לרקיע וא"א לקבור עליו עוד מתים, וצ"ל דס"ל שאף שהקרקע קנוי למת עד לרקיע מ"מ אין מת מקפיד שלא ישפכו עליו ויקברו בו שאי"ז פגיעה בכבודו שקבור מעליו מת אחר ואמרי' דבכה"ג שמשתמש בקרקעו של מת לדבר דאין המת מקפיד, ע"כ אין ע"ז איסור גזל, אבל לבנות כבישים או בניני מגורים בודאי זה פגיעה בכבוד המת והמת מקפיד ע"כ'. עכ"ל. ולפי"ז כ"ז יש לדון גם לענין קבורת מת בקבורת 'על' – מעל הקבר הקודם, היות שהקבורה שלא תוכננה מראש. דהנה לפי סברת הרמ"ע מפאנו לכאו' ה"ה בנד"ד, א"א נאמר דכוונתו רק לענין לכסות הביה"ק בשכבת עפר שזאת נהגו מעולם בשעד"ח, ולא לענין קבורת על שלא נהגוה מעולם. ולפי"ד הגר"מ שטרנבוך לכאו' ה"ה בזה י"ל דהמת לא מקפיד, אא"כ נאמר גם לפי"ד שכ"ז כשיש צורך אמיתי ויש מצוקה אמיתית ושאין קברים גם לא בריחוק מקום. אלא דמאידך הג"ר משה שטרנבוך אמר בישיבת הבד"צ, בנוגע למנהרות הר המנוחות, שנחפרו תחת קברים קיימים, שיש לצדד שיש בזה בעיה של גזל המתים בגלל שהמת קנה את קברו ואת כל הקרקע שתחתיו. וה"ה לענין נד"ד.

[ומה שיש שרצו להביא ראיה ממערת אדמור"י בית גור בשיפולי הר הזיתים, שקברו בה מתים בקבורת שדה רגילה, למרות שיש מעליה קברים. ראשית יש לברר מה קדם למה, האם הקברים במערה או הקברים מעליהם, ושאלתי לא' מראשי הח"ק, ולא ידע להשיב. וגם אם התברר שהקברים למעלה קדמו, מ"מ קשה להוכיח מסיפור בודד כנגד מאות אלפי הקברים בהר הזיתים שלא עשו כן למרות שודאי שהיו עוד אפשרויות כאלו בהר הזיתים, ובעיקר צריך לברר ע"פ מי נעשה הדבר בזמנו. ואחר שנדפסו דברים אלו בקובץ בית אהרן וישראל שבט תשעח, הגיב הג"ר שאול אלתר ר"י שפת אמת גור, בגליון שאחריו ניסן תשעח, בדברים נוכחים, ע"ש, והעולה מדברי שהסכים עם הבעיה, ורק התייחס למערה הנ"ל שבה אין בעיה זו, ע"ש].

תיקון לנפטר: דבר נוסף הביא הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד עמ' שט): 'תיקון גדול לנפטר וכו' שהמקום קנוי לו לכל דבר מהתהום עד הרקיע'. ובהערה כתב שבזה: 'מקובל שיש משחיתים שלא יוכלו אז ליכנס'. עכ"ל. וכ"כ בתשובה אחרת (ח"ו סי' רכג סוד"ה אמנם) בשם הספה"ק, והוסיף שם שלפי"ז שבכל קבורת מת ע"ג מת, אין למת 'תקון גדול' זה. [עיין במאמר הקבורה בכוכי מנהרות הר המנוחות שבט תשעח פרק ב].

[29] אמנם יש שהעיר שבמקום שהעירייה לא נותנת את הקרקע לח"ק ע"מ שימכרו את מקומות הקבורה, אלא רק שיתנו אפשרות להקבר אבל הקרקע נשארת של העירייה, א"כ בזה לכאו' לא שייך 'גזל המת' כיון שאינו שלו כלל. אמנם יתכן בהקדם המתבאר בהערות קודמות בגדר 'גזל המת' המדובר, שאינו דין ממוני רגיל שהרי אין זכיה למת, אלא שבגלל שקנה את מקומו, מה שנוגע לקבורתו וכבודו קונה וכמשנ"ת, ולפי"ז יתכן שהיות שניתנה לו אפשרות להקבר, כבר קונה ע"פ דין את כל מה ששייך לזה, גם אם העירייה לא מכרה לו זאת מראש, וצ"ע.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל