פדיון כפרות עכשיו

האם מותר לקרוא לחבר בשם כינוי?

בס"ד

בפרשה נאמר שישנו איסור של אונאת דברים, אחד מהדוגמאות לכך הוא המכנה שם לחברו. במאמרנו השבוע נעסוק באיסור זה, האם מותר לכנות חבר בכינוי שכולם מכנים אותו כך? ומה הדין כשהחבר כבר אינו מקפיד על כך? מה הדין כאשר הכינוי אינו גנאי? האם מותר לכנות אדם בשם משפחה? או שיש חובה או עדיפות לכנותו בשם פרטי? האם יש בעיה לקרוא לאדם בן עמרם או בן ישי, או אבא של דוד וכדומה? האם יש הבדל בין כינוי המגנה את האדם עצמו, לבין כינוי המגנה את משפחתו או מוצאו של האדם? כאשר אדם אינו מכיר את שמו אלא רק את כינוי הגנאי שכולם מכנים אותו, כיצד יקרא לו? במקרה וכולם קוראים לאדם רק בכינוי של גנאי, כיצד יכתבו זאת בגט שיש חובה לפרט כל כינוי שכולם מכנים אותו כך? האם ניתן להוכיח אדם ולומר לו שהינך גנב? ואם לא כיצד ניתן להוכיח אותו בשעת הצורך? האם ניתן לפטר מורה שמכנה את תלמידיו בכינוי גנאי לצורך העברת ביקורת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרינו השבוע.

 

האם מותר לקרוא לחבר בשם כינוי?

בפרשה (ויקרא כה יז) נאמר: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. הגמרא (ב"מ נח:) כותבת שבפסוק הקודם כבר נזכר האיסור שאדם ירמה את חבירו – אונאת ממון, ופסוק זה בא להזהיר שאסור לאדם אף לפגוע בדבריו בחברו – אונאת דברים. הגמרא מביאה דוגמאות שונות מה כלול בכלל אונאת דברים, אחד הדוגמאות הוא המכנה שם לחברו, במאמרנו השבוע נעסוק בהלכה זו, איזה שם אסור לנו לכנות את חברנו, ובאיזה שם מותר לכנות את החבר.

חומרת המכנה שם לחברו

בגמרא (ב"מ נח:) נאמר שישנם 3 אנשים שיורדים לגיהנום, אולם אין די בעונש הגיהנום לכפר להם, ולכן הם אינם עולים משם: א. הבא על אשת איש. ב. המלבין פני חבירו ברבים. ג. המכנה שם רע לחברו.

הגמרא מקשה על כך, שלכאורה המכנה שם לחברו והמלבין פני חברו ברבים זה אותו עבירה, משום שבשניהם האיסור הוא לבייש את חברו. ומתרצת הגמרא שהאיסור של מכנה שם לחברו הוא אף שכל העולם הורגל לקרוא כך לחברו, וחברו התרגל שהוא מכונה בכינוי גנאי, מכל מקום כל אדם הממשיך לכנותו כך, נענש בעונש חמור זה.

כאשר אין כוונה לבייש את חברו

מהגמרא הנ"ל למדים אנו שהמלבין פני חברו ברבים [כשאדם מתבייש הוא מסמיק, משום שהדם עולה לפנים, ואח"כ הדם יורד והאדם מלבין], ומכנה שם לחברו הם אותו איסור, אולם כשהחבר התרגל לכך ואינו מסמיק הוא אסור רק משום מכנה שם לחברו.

רש"י (ב"מ נח: ד"ה דדש) מפרש את הדברים, שאף שהחבר התרגל שכך מכנים אותו, ואין פניו מתלבנות, כיון שהאדם הקורא לו כך מתכוון לביישו בכך, הדבר אסור מהתורה, ויש בכך את העונש החמור כל כך. וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רכח סעיף ה): 'יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אף על פי שהוא רגיל באותו כנוי, אם כוונתו לביישו, אסור'. ומדבריו מבואר שבאופן שהחבר רגיל שמכנים אותו בשם זה האיסור הוא רק כאשר מתכון לבייש אותו.

מהדברים עולה כי ישנם שתי איסורים, איסור המלבין פני חברו, ואיסור זה אינו מתייחס למעשה אלא לתוצאה, כשאדם מבייש את חברו בכל צורה שהיא, וכתוצאה בכך החבר מסמיק האדם עובר על איסור זה ונענש בעונש החמור הנ"ל. וישנו איסור נוסף על עצם המעשה, גם כאשר אין כלל תוצאה שאדם התבייש מהדברים, והוא במקרה שהחבר כבר התרגל שכך מכנים אותו והשלים עם המציאות הזאת, ואין כאן שום תוצאה, אולם יש כאן כוונה רעה של האדם לכנותו את חברו בכינוי זה כדי לביישו, אף שבפועל החבר לא התבייש יש כאן את האיסור הנ"ל.

אמנם בצורה שגם החבר אינו מתבייש וגם אין כוונה לביישו אין איסור זה [ולהלן נדון האם יש איסור אחר].

והעיר המהרש"א (ח"א ב"מ נח: ד"ה דדש) שיש כאן חידוש גדול שאף שלא נוצר שום נזק מהכינוי, שהרי חברו כבר התרגל לכך ואינו מתבייש בכינוי, יש עונש כה חמור על הכוונה להכלים את חברו לחוד.

והוסיף המהרש"א שלולי דברי רש"י היה מפרש שעצם קריאת שם גנאי לחברו הוא אסור משום לשון הרע במקרה והדבר נכון, או הוצאת שם רע במקרה והכינוי הוא גם שקר. אולם המהרש"א כתב שמשיטות הראשונים [ראה להלן] שהאיסור הוא גם כשהכינוי אינו גנאי אמיתי, מוכח שהאיסור הוא רק כשכוונת המכנה לבייש את החבר, ואינו מצד לשון הרע.

שם שאינו כינוי גנאי

הגירסא לפנינו בגמרא היא 'המכנה שם רע לחברו', אולם הרמב"ם (תשובה פ"ג הי"ד) ורוב הראשונים גרסו 'המכנה שם לחברו', והשמיטו את תיבת 'רע', ויש לברר הם הראשונים סברו שיש איסור בכל כינוי שם אף שאינו שם לפגם, או שמא קיצרו בלשונם וברור שהאיסור הוא רק בכינוי של גנאי, אך אין שום איסור בכינוי של שבח או חיבה, או אף כינוי סתמי שאינו שבח אך גם אינו גנאי.

דעת המהרש"א (ח"א ב"מ נח: ד"ה דדש) שאכן כוונת הרמב"ם לפסוק שאסור לכנות את חבירו בשם אף שאינו שם רע, ולכן האיסור הוא רק כשכוונת המכנה לביישו בכינוי זה. ולכן לכנות אדם בשם שאינו גנאי כדוגמת ישראלי, אמריקאי, שווצרי, יקה, ספרדי, אשכנזי, ג'ינג'י, בלונדיני, וכדמה, שבכל אלו אין שום גנאי, אף שכולם מכנים אותו כך, אם כוונת המכנה להכלים את חברו שירגיש שונה מכולם, אף שחברו אינו מקפיד על כך כלל, ואינו מתבייש בזה יש איסור.

אך דעת הכסף משנה (תשובה פ"ג הי"ד) שגם הרמב"ם התכוון רק למכנה את חברו בשם גנאי, והדבר פשוט שרק בכך יש איסור, אולם מכיון שהרמב"ם רצה להדגיש שגם אם חברו התרגל לכך שכולם מכנים אותו כך ואינו נתפס בעיניו כשם רע, הדבר אסור.

שיטת התוספות בענין

בגמרא (מגילה כז:) מסופר ששאלו תלמידיו של רבי זכאי [או רבי זירא לגירסא אחרת] את רבם "במה הארכת ימים"? והשיב להם אף הוא כמה מעלות שהקפיד עליהם, ואחד מהם הוא שלא כינה את חברו בשם.

והקשו בתוספות (מגילה כז: ד"ה ולא) שמשמע מכך שזהו מעלה מיוחדת שהיה ברבי זכאי, ואילו בגמרא נאמר שמי שמכנה את חברו בשם עובר על איסור חמור מהתורה של אונאת דברים ויורד לגיהנום ואינו עולה, וכיצד ניתן לומר שהוא מעלה מיוחדת של רבי זכאי שלכן זכה לאריכות ימים מיוחדת.

ותירצו התוספות שרבי זכאי נזהר שלא לכנות אפילו בכינוי שאינו כינוי גנאי, ואילו הגמרא מדברת על האיסור לכנות אדם בפגם משפחה. [כלומר אסור לאדם לכנות את החבר שהוא מגיע ממשפחה שבה יש בעיה, למשל שהם ממזרים, ואף שהכל מכנים אותם כך ובני המשפחה כבר השלימו עם המציאות, כל מי שמכנה אותם כך נענש].

התפארת ישראל (יכין סנהדרין פ"י אות יא) עמד על כך שיש מצב ביניים, שבו מכנה את חברו בכינוי גנאי אך לא בפגם משפחה, וכתב שאף שלדעת התוספות אינו האיסור החמור שיורדים עבורו לגיהנום ולא עולים, יש איסור מדרבנן על כל כינוי גנאי, אף שחברו כבר השלים עם המציאות ואינו מתבייש מכך.

הרא"ש (תורא"ש מגילה כז:) הוסיף תירוץ נוסף, שרבי אדא בר אהבה הקפיד לקרוא לכל אדם בשמו הפרטי, ולא קראו לו בשם אביו, כגון בן פלוני, אף שאנשים רגילים לקרוא לו כך. [לדוגמא משה רבינו קרוי לעיתים בן עמרם, או דוד המלך נקרא לפעמים בן ישי, ומכל מקום דקדק רבי אדא בר אהבה לקרוא לאדם בשמו הפרטי, משום שיש בכך פניה אישית ומכובדת יותר].

אולם מצינו סוגיה מקבילה בגמרא (תענית כ:) שבה מסופר ששאלו תלמידיו של רב אדא בר אהבה את רבם "במה הארכת ימים"? והשיב להם שהיו לו כמה הנהגות מיוחדות ואחת מהם שלא קרא לחבר בשם כינוי. אולם בגמרא יש שני שיטות איזה שם כינוי נמנע רבי אדא בר אהבה לכנות את חבריו, האם כינוי של גנאי אישי, או שלא כינה את חברו בשם משפחה.

וביארו התוספות (שם ד"ה בהכינתו) לדוגמא רבינו אברהם אבן עזרא, שהשם אבן עזרא אין הכוונה ששם אביו היה עזרא, שהרי שם אביו היה רבי מאיר, אלא שכל המשפחה קרויה אבן עזרא ע"ש אבי המשפחה הקדמון שהיה קרוי עזרא. והוסיפו התוספות שהאיסור הוא רק אם יש בשם המשפחה גנאי, אך כשיש שבח בשם המשפחה אין בכך שום איסור. [ראה להלן קריאת שם המשפחה בימינו].

בדברי התוספות הללו לא מבואר אם כך מדוע התפאר רבי אדא בר אהבה שזה מה שגרם לו לאריכות ימים, והרי זה איסור גמור [קושית התוספות במגילה]. וביאר המהרש"א (ח"א תענית כ: ולא) שרבי אדא בר אהבה מנה שורה של דברים שהוא הקפיד עליהם שכמעט כולם איסורים חמורים, אולם מדובר בדברים שרוב העולם נכשלים בהם, ולכן אמר לתלמידיו שהעובדה שהוא הקפיד על דברים אלו והצליח שלא להכשל בהם למרות שרוב העולם נכשל בהם, היא שגרמה לו לאריכות ימים. [בשונה מרבי זכאי שמנה דברי חסידות ולכן הבינו התוספות שגם כינוי שם הוא חסידות, ופירשו שמדובר בשם שאינו של גנאי].

אמנם הבן איש חי (בן יהוידע תענית כ:) ביאר שגם התוספות בתענית סברו שרב אדא בר אהבה הקפיד שלא לכנות את חברו בשם משפחה סתמי, ורק שם משפחה שהוא לשבח מותר לכתחילה. אולם באופן שאין גנאי בשם המשפחה אין בכך איסור, ורק רב אדא בר אהבה נהג בעצמו מידת חסידות לכנות כל אדם בשמו האישי הפרטי, וזה מידת חסידות. וכן כתב הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"א יו"ד סי' יח ס"ק יג).

ונראה שמה שלמדו תוספות שהאיסור אמור רק בכינוי שיש בה פגם משפחה, למדו זאת מסיפור זה בגמרא ופסקו בדעה שרב אדא בר אהבה סיפר שהקפיד מאד שלא לכנות אדם בשם משפחה שיש בה גנאי. ומכאן למדו שהאיסור החמור הוא כאשר אדם מכנה את חברו בשם משפחה שיש בה גנאי, אף שכולם התרגלו לקרוא כך למשפחה זו, אדם זה יורד לגיהנום ואינו עולה משם.

סיכום

מצינו כמה דרגות באיסור זה:

כל כינוי הגורם לחבר להסמיק אסור מצד מלבין פני חברו ברבים, ובכך אין חילוק אם הוא גנאי או שבח, והוא איסור חמור שהעובר עליו יורד לגיהנום ואינו עולה.

המכנה שם לחברו הוא איסור חמור, והעובר עליו יורד לגיהנום ואינו עולה, ודבר זה אסור אף שכולם מכנים את חברו כך, וחברו אינו מסמיק כשמכנים אותו כך. אולם באיסור זה מצינו בראשונים מספר הגבלות: לדעת רש"י האיסור הוא רק כשמתכון לבייש את חברו בכינוי זה. [ויש מחלוקת האם האיסור הוא דוקא כשיש גנאי בכינוי זה]. לדעת התוספות האיסור הוא רק כשיש בכינוי פגם משפחה. דעת הריא"ז (פסקי ריא"ז ב"מ פ"ד פיסקא ז) שהאיסור תלוי אם החבר מקפיד על כך, אף שהתרגל ואינו מסמיק הדבר אסור.

כינוי גנאי שחברו התרגל אליו ואינו מסמיק כשמכנים אותו כך, אך אינו פגם משפחה, לכל הדעות יש איסור מדרבנן, אך הנידון בראשונים הוא רק אם יש גם את העונש החמור שיורד לגיהנום ואינו עולה.

השולחן ערוך פסק למעשה שבכל כינוי שכוונת המכנה לבייש את השני, אף שחברו התרגל לכך ואינו מתבייש בכך יש איסור.

יש מעלה נפלאה כשאדם נזהר שלא לכנות את החבר בכל כינוי שהוא, ומכנה אותו בשמו האישי. [לענין האם מותר לקרוא לאדם בשם משפחה ראה להלן]. והמקפיד על כך זוכה לאריכות ימים.

שם משפחה

הפלא יועץ (ערך כינוי) סבר שאסור לכנות אדם בשם משפחה, משום שזה כינוי לגנאי, והעושה כך אין לו חלק לעולם הבא. ובפרט יזהר שלא לכנות את הרבנים בשמות משפחה, כגון הרב קארו הרב אלשיך, אלא יאמר מהר"י קארו מהר"מ אלשיך. [ראשי תיבות מורנו הרב יוסף קארו, מורנו הרב משה אלשיך].

אולם הרב רחמים ניסים יצחק פלאג'י (יפה ללב ח"ה יו"ד סי' רמב סק"ח) נחלק עליו, וכתב שכל הראשונים נהגו לקרוא לרי"ף רב אלפס [על שם העיר פאס בה התגורר], ולהיפך כתב שיש יותר כבוד לקרוא לרב הרב קארו כשמדגיש את התואר הרב, מאשר לומר בראשי תיבות מהר"י קארו.

וכן פסק הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"א יו"ד סי' יח ס"ק יג) שהרי כך נהגו הרבה מאד קדמונים, והביא את דברי הבן איש חי שהיתה הנהגת חסידות מיוחדת של רב אדא בר אהבה להמנע מלהשתמש בשם משפחה, אך אין איסור בכך.

בימינו שכך הדרך יש לדון האם יש בכך מידת חסידות? ונראה שהדבר תלוי מאד במנהג המקום ובהתאם לסביבה, לדוגמא במקום שהצורה המוכבדת יותר הוא לומר הרב שך, עדיף לומר כך, אולם במקום שיותר מכבוד לומר רבי אלעזר מנחם, עדיף לומר כך, ואילו במקום שיותר מכובד לומר רב לייזער, עדיף לומר כך, ואילו במקום שיותר מכובד לומר האבי עזרי עדיף לומר כך. ולעיתים הדבר גם תלוי מה אני רוצה להביאו בשמו, הנהגה, פסק הלכה, סיפור על גדלותו, לעיתים עדיף להדגיש את התואר האישי, ולעיתים מתאים יותר את התואר הרשמי, וכן הלאה.

ובימינו בהחלט במצבים רבים עדיף לפנות בשם משפחה, לדוגמא כאשר חשוב לי להדגיש את הרשמיות ותואר הכבוד, כדוגמת הרב הורביץ, ד"ר הורביץ, מר הורביץ. או אפילו כאשר יש במקום הרבה יוסי אך רק הורביץ אחד. אך ישנם גם מצבים רבים שעדיף לפנות לאדם בשמו הפרטי, והדבר תלוי לפי הענין, אך ראוי להקדיש רגע של מחשבה כיצד החבר יהנה יותר שנפנה אליו, ומה יכבד אותו יותר.

כאשר האדם אינו מכיר את השם אלא רק את הכינוי

הפלא יועץ (ערך כינוי) שאל מה יעשה אדם שהוא צריך לדבר על חברו, אולם אינו מכיר את שמו הפרטי, אלא רק את הכינוי שכולם מכנים אותו. והשיב שיקרא, ולכן לדוגמא יאמר האדם לחברו האם תוכל להעביר חבילה זו לאדם שאיני יודע את שמו אך הציבור מכנה אותו הג'ינג'י, ובכך מדגיש שזה אינו שמו, ויש לו שם פרטי אישי, אלא שהוא אינו יודע אותו. ובכך שומר על כבוד האדם.

נציין כי בצוואתו של השפתי צדיק (צוואה ו) הביא כי בווארשה היה יהודי שכולם קראו ראובן השחור, והוא ראה כי לסבו החידושי הרי"ם היה צער עמוק מכך שכולם התרגלו לקרוא לו בכינוי זה, ובכך הם מאבדים את חלקם בעולם הבא.

במקרה אחר שנהגו לכנות יהודי יוסל העיוור כתב השפתי צדיק שהוא הוכיח אנשים, והם השיבו לו הרי כולם קוראים לו כך? והוא השיב להם כי בגיהנום יש מקום לכולם.

האם מותר לכתוב כינוי בגט

הים של שלמה (גיטין פ"ד אות טו) העלה בעיה נוספת, ישנו דין שעלינו לכתוב בגט מלבד את שמו הרשמי של האדם גם את כינוי המקובל, וכאשר כל העולם מכנה אדם בשם כינוי של גנאי, כיצד נכתוב את שמו בגט, אם נכנה אותו בכינוי הגנאי, עוברים אנחנו על איסור חמור, ואם לא נציין את הכינוי האם הגט יהיה כשר?

על כך השיב הים של שלמה, כיון שהגט צריך להכתב כדת משה וישראל, לא יתכן לכתוב בו כינוי שם גנאי שזהו היפך דת משה וישראל, והעושה כן אין לו חלק לעולם הבא, ולכן יש להסתמך על מה שמוסיפים בגט כי אדם פלוני 'וכל שום וחניכה שיש לו', כלומר מסיימים לאחר השם שאנו כוללים את כל הכינויים שיש לו, ודי בכך שהגט יהיה כשר. אך כתב שגם במקום שלא נהוג להוסיף מילים אלו בגט, במקרה זה שיש כינוי מקובל שאי אפשר לכותבו בגט, חובה להוסיף מילים אלו.

האם מותר להוכיח אדם ולקרוא לו גנב

שאלה נוספת היא כאשר יש צורך להוכיח אדם על מעשיו האם נוכל לכנותו בשם גנאי, כלומר ראובן הגנב כשהמטרה שהוא יפסיק את מעשיו הנלוזים. לשם כך יש להביא את מחלוקת הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ד) והרמב"ן (במדבר כ ח) מה היה חטאו של משה רבינו במי מריבה? הרמב"ם סובר שמה שכינה את בני ישראל בכינוי גנאי של 'שמעו נא המורים'. אולם הרמב"ן שולל הסבר זה, שהרי לאחר מכן בסוף ימיו של משה רבינו, משה רבינו חוזר ואומר לעם ישראל (דברים ט כד) 'ממרים הייתם עם ה", ואם משה רבינו כבר חטא ונענש על כינוי זה, והקב"ה הוכיחו על כך, כיצד יתכן שמשה רבינו יחזור שוב על טעותו וישתמש במילים אלו שוב?

אחד מרבותינו הראשונים רבי שלמה אשתרוק (בספרו 'מדרשי התורה' פר' חוקת) כתב ישוב מדהים ליישב את שיטת הרמב"ם, והוא מבאר שיש חילוק עקרוני בין שימוש במילה 'המורים' לבין שימוש במילה 'ממרים הייתם', משום ש'המורים' הוא שם תואר של האדם, ואילו 'ממרים הייתם' מתאר שבעבר נכשלתם כמה פעמים בעבירה מסוימת, אך זה אינו תואר האדם. והוא מוסיף כי גם בשעה שאדם מוכיח את חבירו אסור לומר לו 'הינך גנב' משום שהוא מכנה את תוארו של האדם כגנב, ובמקרה זה אין בכך גם תועלת שהרי מקבל התוכחה מקבל את המסר שכך נבראתי עם אופי של גנב, והוא משלים אם המציאות שזהו האופי שלי 'גנב', ואני חסר תקנה. אולם כשהוא מוכיח את חברו ואומר לו 'גנבת', הוא אינו אומר שהאופי שלך הוא גנב, אלא להיפך פעם אחת [או מספר פעמים] נכשלת ופעלת להיפך ממה שמצופה מהאישיות שלך, ולכן גם מקבל התוכחה מבין שהוא אדם טוב אלא שנכשל ועליו לתקן את דרכיו ולפעול כפי האופי האמיתי שלו, שהוא אופי טוב.

פיטורי מורה המכנה תלמידיו בכינוי גנאי

הגר"י זילברשטיין כתב (חשוקי חמד נדרים לב.) כי לאור דברי רבי שלמה אשתרוק נוכל גם ללמוד הלכה למעשה, במקרה ומנהל מוסד לימוד, בא וסיפר שהוא מעוניין לפטר מלמד של אחת הכיתות. המלמד אמנם מעביר את החומר באופן מעולה, וניחן בכושר הסברה נפלא, אלא שנוהג לכנות תלמידים שנכשלו בעבירות בכינויי גנאי, ולמשל, תלמיד שנכשל מספר פעמים באיסור שקר, כינה 'שקרן', תלמיד שנתפס בגניבה מכנה 'גנב', ותלמיד שהיכה את חבריו כינה 'בריון'. המנהל טען בפני המלמד שכך לא יעשה, והמלמד הצטדק שכנויי הגנאי לא נאמרו לשווא, כי אמרם כלפי אלו שאכן חטאו באותם מעשים חמורים.

הרב זילברשטיין פסק כי יש להתרות במלמד, שלא ישתמש יותר בכינוי תואר של שקרן גנב בריון, אלא יפרט לתלמיד את המעשה שהוא עשה שלא כראוי, במקרה ואחד המלמד יצליח להפנים את הביקורת ולשנות את צורת הביקורת שלו לתלמידיו, הוא יוכל להמשיך ללמד במוסד, אך אם המלמד לא יצליח לשנות את הרגלו לכנות תלמידים בשם תואר שלילי, זה בהחלט עילה מספקת וראויה לפטר אותו.

סיכום

נשתדל מאד להקדיש רגע של מחשבה כיצד החבר יהנה ביותר שנקרא לו או נדבר עליו לו, ונשתדל לכנותו בכינוי המכובד ביותר. מצד שני נזהר מאד שלא לכנות אדם בכינוי המבייש אותו גם אם החבר כבר השלים עם המציאות שכך מכנים אותו, ובפרט לא נתכוון לביישו בכינוי זה.

הצטרף לדיון

9 תגובות

  1. הקהה את שיניו לא הכוונה בוקס בשיניים וגם לא עלבונות, אלא דברי תוכחה, כמבואר בהגדה. לא לרחם זה דבר אחד ולפגוע זה דבר שני…

  2. גם אם אינו בכלל עמיתך לענין איסור לשון הרע, אין כל טעם לפגוע בבן אדם, זה לא מועיל, ואנחנו עושים רק מה שמועיל [משתדלים…], זה גם פוגם בנפשו של הפוגע. מה הענין לצער אותו? מה זה יתן?

  3. ראיתי דברי רבני בית ההוראה שלא יועיל לפגוע גם מי שיצא מכלל עמיתך.
    אולם לענ"ד יש לציין שבכוחות הנפש שבן אדם לא מספיק מגנה "רשע" יש חשש קל שיתקרב אליו קירוב הדעת. וחלק מהמצוה לשנוא רשעים זה לא בשביל התועלת שלהם. אלא בשבילנו שנדע כמה זה חמור ונתרחק, וגם בשביל משפחתינו וקרובינו. וגם בשביל ההשפעה הסביבתית שידעו עושי רשעה שאין סליחה ומחילה למעשיהם הרעים, ושמעשיהם ראויים לכל גינוי.
    [שמתי לב לדבר מעניין היו בשנות קום המדינה כמה ת"ח גדולים מאד שנהגו קירוב הדעת עם ראשי הציונות, ומבדיקה שלי, אחד לאחד כמעט כל ילדיהם סטו מן הדרך. ואילו בקרב הקנאים והחרדים היה אחוזי הצלחה הרבה יותר גבוהים בבידול ובחינוך הילדים. כמובן זה לא כלל קבוע. אבל ניתן לבדוק בויקפדיה ברבני תנועת המזרחי וכד'. ולעבור אחד אחד ולראות מה קרה עם הילדים. ולעומת זה למשל הגרי"ז שהראה קו מאד תקיף, כל ילדיו יצאו יר"ש]

  4. אתה מערבב בין תחומים ומקצין את הדברים… אמרתי קירוב הדעת? ידידות? כל מה שאמרתי שלא צריך לחרף ולהעליב, האמן לי שמי שמחרף ומגדף כל הזמן הדבר פוגע בנשמתו ובעדינות נפשו יותר ממה שיפגעו דבריו במושא קנאתו.

  5. רק אמרתי שכדי למנוע קירוב הדעת יש צורה שלימדו אותנו חז"ל איך להתייחס לרשעים. אמרתי שמה שחז"ל אמרו שמזכירים שם רשעים לקללה. ומה שהח"ח מאריך בכמה מקומות בחיוב "תכלית שנאה שנאתים" זה לא רק עבור תועלת הרשעים שיחזרו בתשובה. אלא עבורינו שהם יהיו מקוצה מחמת מיאוס אצלינו וכך לא יהיה חשש שנלמד ממעשיהם אנחנו או בני משפחתינו.
    ולכן רק התייחסתי לנקודה שרבני בית ההוראה הזכירו כל הזמן שאין תועלת וכד' וזה לא מקרב וכד', ואמרתי שלא הכל זה בשביל תועלת, אלא יש עוד טעמים שעדיין תקפים. וכמובן שהדבר מסור ללב מבין.
    המציאות שראיתי בעייני. שמי שלא ריחק ממש בפיו ולשונו, קרוב היה להרגיש קירוב הדעת למעשיהם או לחברתם. והדברים בדוקים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *