האם צניעות הינה לפי מנהג המקום?
מה הכוונה מנהג המקום?
האם במקום שנשים הולכות בפריצות, ניתן לומר כי זהו מנהג המקום, ומותר להתלבש כך?
לפי הרא"ש: דברי חמודות למסכת ברכות סי' לז, ס"ק קטז', ניתן להבין כי הצניעות הינה לפי מנהג המקום, זה מופיע כדעה נוספת.
האם גדר ערווה הוא מוחלט?
היכן מופיע הגדר?
דיברתי עם אדם מסויים, שבטיעון זה הוא מבקש מאשתו ללכת באופן לא צנוע, הסברתי לו כי לא ייתכן לומר שהרא"ש התכוון שמותר ללכת בפריצות, אבל חסר לי הידע היכן מופיעים גדרי הצניעות
רוב תודות
תשובה:
שלום רב.
כפי שטענת נכונה, מנהג המקום קובע רק בדברים שאינם אסורים מן הדין, כמו לבישת גרביים בבית, שהקל בכך הגר"מ פיינשטין כידוע, אולם דברים האסורים ממש, כמו גילוי שיער לאשה נשואה וכיוצא בזה, אסורים גם כאשר מנהג המקום להקל, כמבואר במשנה ברורה סי' עה ס"ק י [עיקר ענינו שם הוא לענין האיסור לקרוא קריאת שמע כנגד שוק מגולה או שיער מגולה, אולם הסברא שכתב, היא שדברים אלו אסורים מן הדין ואינם תלויים במנהג המקום]. ישנם בגדים שמבחינת כיסוי הגוף עונים על צרכי הצניעות, אלא שמראיהם חריג ומושך את העין מחמת צבעם וכיוצא בזה, לגבי בגדים כאלו ניתן להקל במקום שבו הם אינם חריגים. אולם, אם הבגד צמוד מידי או קצר מידי, בכל מקרה הדבר מושך את העין ואסור מן הדין.
מקורות:
ראה עוד אגרות משה אבהע"ז ח"ד סי' ק ושו"ת שבט הלוי ח"א סי' א.
הדברים פשוטים כדברי הרב המשיב שליט"א. ומה שכתבתם שדת יהודית משתנה לפי המקום והזמן, מובא בכמה וכמה פוסקים, וכל גדולי הדור כתבו כן: בשו"ת אור לציון, ושו"ת יביע אומר, ושו"ת תבואות שמש, ובספר אוסרי לגפן, ובשו"ת מנחת פרי (ח"ב סי' ע"ד) ועוד.
וגם מי שלא דיבר בזה, בהכרח שהוא סובר כך, שהרי בדורות הקדמונים, ובזמן נתינת התורה בהר סיני, לבשו כל הנשים מלבושים כמנהג חלק מהערביות והנוצריות בדורינו, ובדורות האחרונים השתנה המנהג, ולא מצינו לשום פוסק שהורה להלכה לחזור למנהג הישן, להתלבש בשמלות ארוכות, או לכסות את הפנים (גם ממיעוטא דמיעוטא פוסקים זוטרים ש"עודדו" חבישת שאל וכדומה, לא הכריחו זאת). והעיד הגאון הגדול הרב גבריאל ציננער מח"ס ואב"ד דק"ק נטעי גבריאל, בקובץ אור ישראל ל"ז: "ולמעשה רוב נשותיהם של גדולי ישראל במאה שנים האחרונות הלכו בפאה נכרית". וגם מי שלא חבשה פאה נכרית, חבשה מטפחת, ואף אחת לא כיסתה ברדיד, למרות דברי הרמב"ם שמדין דת יהודית חובה ללבוש רדיד. ונמצא שרוב עצום של האחרונים סובר שדת יהודית משתנה לפי הזמן.
ונביא דברי האחרונים בקיצור:
כתב מרן הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון חלק א' (סימן י"א) וזה לשונו, "כד נעיין בדברי הרמב"ם נראה דלכאורה סותר עצמו, דבפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"ב) כתב, "ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת" וכו', ובפרק י"ג (הלכה י"א) כתב, "מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות שבכל הרדידין" וכו'. ומשמע דבמקום שאין דרכן לצאת ברדיד אין צריך ליתן לה רדיד בכלל הכסות, וקשה, דהא אית בה משום דת יהודית. ולפ"ז נראה, דהרמב"ם מפרש דת יהודית, היינו דת שנוהגות הנשים, כלומר מנהגי הצניעות שהנשים נוהגות להיות צנועות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
ונראה שהרמב"ם למד כן מן המשנה בכתובות (דף סד:) דקתני המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים וכו', וכלים וכו'. ע"כ. ונתקשה הרמב"ם, כיון דמדת יהודית אסורה בקלתה, הוא הדין דאסורה נמי בכיפה, עד שתיתן על ראשה רדיד, וא"כ אמאי לא קתני במתניתין דנותן לה רדיד.
והן אמנם שרש"י הרגיש בקושיה זו, ולכן פירש דכיפה היינו צעיף (מטפחת), היינו לטעמיה דסבירא ליה דבכיסוי אחד סגי אפי' מדת יהודית, אבל הרמב"ם הרי סבירא ליה (בפרק כ"ב הלכה י"ב הנ"ל) דמדת יהודית בעינן שני כיסויים, וא"כ אף אם יפרש דכיפה היינו רדיד, עדיין תקשי ליה מתניתין מדוע לא נותן לה עוד כיסוי, ולכן פירש הרמב"ם דחיובא דדת יהודית (דהיינו רדיד) תלוי במנהג המקומות, וכיון שהמשנה מיירי בעניה שבישראל, לכן נקטה ג"כ החיוב הפחות ביותר, והיינו במקום שאין נוהגות הנשים לילך עם רדיד, שלכל הפחות מחוייב ליתן לה כיפה.
וגם בדעת מרן השו"ע צריך לומר כן, דבסי' קט"ו סעיף ד' באבן העזר, העתיק לשון הרמב"ם בפרק כ"ד שם, דרדיד היינו דת יהודית, ואילו בסי' ע"ג סעיף א', בדיני כסות שחייב אדם לאשתו, שוב הביא דברי הרמב"ם בפרק י"ג שם, וכתב שאם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידים. ע"כ תורף דבריו, ומשמע שיש מקומות שדרכן לילך בלי רדיד, ולית בה משום דת יהודית. ועל כרחך לפרש בדעת מרן כמו שביארנו בדעת הרמב"ם, שדת יהודית פירושו מנהג הצניעות שהנשים נוהגות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו, וגם הרמ"א ז"ל, מדלא השיג על דברי מרן כלום, בשני המקומות הנ"ל, משמע דסבירא ליה כוותיה". עכ"ל.
וכן כתב מרן הגר"ש משאש רבה של יהדות מרוקו, בשו"ת תבואות שמש (אה"ע סימן קל"ח), וציטט גם לשון הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר:
"דת יהודית… בספר יביע אומר חלק ד' אה"ע סי' ג', בענין הרדיד שכתב הרמב"ם שדת יהודית היא אשה היוצאת לשוק ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן ז"ל בסי' קט"ו סעיף ד'. וע"ז כתב הראש"ל שהיום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף ובלי רדיד ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחין דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות, כל שהמנהג בכל העיר להקל, אזלי בתר מנהגא… בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג… ומדברי הרמב"ם נראה דאף במטפחת שמכסה ראשה היטב יש משום דת יהודית וכמש"כ ג"כ בשו"ת באר שבע, ועיין בתשובת חת"ס חלק או"ח סי' ל"ו, ואע"פ כן בזה הזמן נהגו היתר בדבר, ועל כרחך היינו טעמא דאתי מנהג ומבטל מנהג… וכל דבריו הם קילורין לעיניים בנדון דידן, כי הוא הדין לנד"ד, דעם הזמן נשתנה המנהג, ובמקום המטפחת והכובע חזרו ללבוש פאה נכרית, וכיון שדת יהודית הוא מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל וכמש"כ מרן בסי' קט"ו, א"כ תינח בזמן שמנהג צניעות זה קיים, אבל כיון שנתבטל המנהג, יהיה מטעם שיהיה, ולא נשאר לו זכר כלל, ודאי פשוט וברור דלא נשאר ע"ז שם דת יהודית כלל".
וכן כתב הגאון המקובל רבי יהודה שיינפלד שליט"א, בספר אוסרי לגפן (חלק ט' דף קע"ה ואילך):
"לא גרעה פאה מבתולה… נתבאר ע"פ הירושלמי והזוה"ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי' לדרישה וסיעתו (הרמב"ם והב"י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ"ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג".
אני מבקש מהמגיבים הקודמים לא להגיב יותר בענין פאה נכרית.
השאר תגובה