שמירת הגוף

שאלה:

שלום לכבודו
הרי יש מצווה של ״ יתן ורפוא ירפא. ״ אדם חייב לשמור על שלימות גופו ובריאותו למען עבוד בוראו בריא ושלם כמו לעשות בדיקות מדי פעם. לאכול מאכלים בריאים כמו שאומר הרמבם ועוד.
ושאלתי היא:
חוץ ממה שמניתי לעיל , הרי האדם חייב גם לעסוק בהתעמלות כדברי הרמבם,שאומר : שאפילו אם יאכל,,, ולא נענע גופו , עיין שם.
היות וכך. האם שייך לומר על כל אדם אואברך או תלמיד חכם , שאם לא עושה זאת, הרי הוא חוטא וגורם צער למשפחתו , קרוביו ומכריו,ולכל הסובבים אותו, בזה שעצם אי שמירת גופו גם בהתעמלות, הוא מביא את עצמו לידי חולי, שגורם לו ולאחרים( אם הוא מגיד שיעור למשל) ביטול תורה, מפח נפש בהבאתו לבית חולים, שגורם להם צער רב, וכן לעצמו, בזה שמביא על עצמו ייסורים שאם היה שומר על בריאותו בפעילות גופנית וכו׳
נשמע שהוא חוטא וגורם צער לבני משפחתו. אולי לא סיגננתי נכון. אבל כבודו יבין את שאלתי. חן חן

תשובה:

שלום וברכה

צריך לדעת, שבכל הנושא של שמירת גופו יש דרגות שונות. כלומר, אין להשוות בין אדם שמסכן את עצמו בפעולה מסויימת ועובר על "ןוןנשמרתם מאוד לנפשותיכם" לדוגמא שהזכרת, שהיא לא משהו ספציפי אלא מהלך חיים לא נכון מבחינה בריאותית, זה לא משהו שניתן להגדירו כחטא, כיון שלא עשה משהו ספציפי שמסכן אותו, אבל נכון הדבר שאדם חייב לשמור על גופו ולנהוג לפי ההנחיות לעשות הליכה כמה פעמים בשבוע ולאכול אוכל בריא וכדומה. זו חובה גמורה אבל אין לומר שאדם שלא מספיק מקפיד תמיד, הוא חוטא, הכרנו אנשים שלא עשו ספורט והאריכו ימים בבריאות ולעומתם אחרים שעשו ומתו צעירים, שוב, אינני מזלזל חלילה בחשיבות הענין אבל החטא הוא רק במשהו יותר ישיר וניכר.

שבוע טוב.

מקורות:

אצל רבותינו אנו מוציאים זהירות רבה בענין שמירת הבריאות, אביא כאן מספר מקורות על הנושא.

רמב"ם הלכות דעות פרק ד

הלכה א הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד.

הלכה ב לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו, ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין, וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות, ולא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון, ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכתו או יתיגע ביגע אחר, כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתישב נפשו ואוכל, ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב ואחר כך שוהה מעט ואוכל.

הלכה ג לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים.

והמשנה ברורה סימן קנה ס"ק יא כתב: ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה [טור]:

החזון איש כתב באגרת: וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות, למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו… הדקדוק על אמצעי הבריאות היא עבודה אהובה לפניו יתברך.

בספר חיים בריאים כהלכה הביא על החפץ חיים שמאוד נזהר בדברים: הרב הגאון רבי פתחיה מנקין זצ"ל, מתלמידי הישיבה דראדין, כתב את הדברים דלהלן למערכת הירחון "שערי ציון" בירושלים, כשהוציאו לאור חוברת על החפץ חיים בשם "ארחות צדיק", ככלות שנה לסילוקו: "אהבתו של החפץ חיים את לומדי התורה היתה אהבת אב לבנים. הוא לא הסתפק בכך שקיבץ אליו בני תורה למקום תורה אחד, ולא אמר די בדאגתו למצבם הרוחני, אלא דאג גם למצבם החומרי בחיבה יתירה. זכורני, כשלמדתי בראדין בראשית הקיץ של שנת תרס"ג, ומרן החפץ חיים זצ"ל בא כדרכו בקודש בכל יום שני וחמישי, לעזרת נשים – מקום לימוד המוסר לפני תפילת מעריב – לעורר את בני הישיבה בדברי מוסרו, ומה נשתוממתי לשמוע מפה קדשו את ה'מוסר' הבלתי רגיל דלהלן, וכה אמר: "אל תרבו ללמוד הרבה יותר מדאי. האדם צריך לשמור את גופו שלא יחלש ולא יחלה, לכן צריך לנוח ולהנפש ולשאוף רוח צח. צריך לטייל לפנות ערב או לשבת בחדר ולנוח, וכשאפשר יש לרחוץ בנהר כדי לחזק את הגוף! כי ההתמדה היתירה הרי היא עצת היצר, לעמול יותר מדאי, כדי שהגוף יחלש, ויוכרח בהמשך הזמן לבטל לגמרי מתלמוד תורה, ואז יצא שכרו בהפסדו. ומבשרי אחזה – המשיך החפץ חיים לומר לנו – בימי נעורי הרביתי ללמוד יותר מכוחי ונחלשו עיני, עד שצוו עלי הרופאים שלא לעיין בשום ספר שנתיים. נו, האין ההתמדה היתירה עצת היצר הרע? שאל החפץ חיים, והוסיף – ואם יחלה האדם חס וחלילה עקב אי שמירת בריאותו כתוצאה מהתמדתו היתירה, הרי חס וחלילה יקצר את ימי חייו של שבעים שנה, ואם כן הרי הוא עתיד ליתן את הדין!" כה המשיך החפץ חיים לדבר לפנינו בסגנון זה עוד עשרים דקות בערך, ונושא זה בלבד היה כל 'מוסרו' באותו ערב."כמו כן היה רבנו שומר את צעדי בני הישיבה שלא ילמדו כשכבר הגיעה שעת השינה, ולא אחת קרה שהגיע בכבודו ובעצמו להיכל הישיבה בשעת לילה מאוחרת, ובדברי נחת מתוך קפידה היה מצוה על בני הישיבה שיפסיקו כעת מלימודם וילכו לישון, ולפעמים היה עולה בעצמו על הספסל ומכבה את מנורות בית מדרשו". (מתוך הספר "מאיר עיני ישראל" כרך ב' עמוד 168-9).