לתרומות לחץ כאן

הקשת בענן והלכותיה

מראה הקשת ברקיע שמים – מראה שאינו חריג בימות החורף – מעלה לעתים מבוכה ותהייה.

הסיבה לכך היא מספר מאמרי חז"ל המתייחסים לקשת, ובראשם דברי הגמרא במסכת חגיגה (טז, א), לפיהם: "כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא? רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת … דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'". בהמשך נאמר: "כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות:בקשת, ובנשיא, ובכהנים".

מכאן, לכאורה, למדנו שאין להסתכל כלל בקשת.

מנגד, חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על ראיית הקשת, כפי שנאמר בגמרא (ברכות נט, א): "ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן … ברוכי ודאי מברך. מאי מברך? ברוך זוכר הברית. במתניתא תנא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמן בבריתו וקיים במאמרו. אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".

כך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכט, סעיף א): "הרואה הקשת, אומר: בא"י אלקינו מ"ה  זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו".

במאמר הנוכחי נדון במרה הקשת, בעניינו ובהלכותיו. עד כמה יש איסור של הסתכלות בקשת? האם מותר וראוי להפנות את תשומת לבם של אחרים למראה הקשת? מה דינו של קשת "תמידי" מעל מפל מים? מה הדין של הרואה חצי קשת ושל הרואה קשת בלילה? נדון בשאלות אלו, ועוד, בהמשך הדברים.

עניין הקשת

לפי המשנה (אבות ה, ו) נבראה הקשת בבין השמשות של בריאת העולם: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".

מכאן שהקשת הינה "תופעה טבעית", חלק מהעולם מתחילת ברייתו.

ואולם, בפסוק (בראשית ט, יב) מבואר כי תופעת הקשת מהווה "אות ברית" בין הקב"ה ובין כל באי עולם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָלִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹקים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".

כמה מפרשנים נתקשו בסתירה, לכאורה, בין היות הקשת תופעה טבעית לבין היותה אות ברית שנתחדשה, לכאורה, לאחר המבול. האבן עזרא (בראשית ט, יד) מבאר כי "השם חזק אור השמש אחר המבול". חיזוק זה, ככל הנראה, חידש את הגוונים שבקשת שלא היו קיימים מלכתחילה, והם הסימן והאות לכך שהקב"ה שוב לא יביא מבול על הארץ.

האברבנאל (שם) מתקשה באותה הדרך, ומבאר שהשינוי היה בחוזק העננים ודחיסתם במשקעים: "מתחלת הבריאה היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ ודשנותה בבריאה … וכאשר רחם השם על הארץ אחרי התכת העננים הקודמים במבול המעיט את האדים ודקדק העננים כל כך עד שנצוצי השמש יעברו בהם, ומתוך כך תתרשל הקשת בענן שהוא המקבל האמתי לאותו התרשמות ולא יוכלו עוד להמטיר גשם שוטף על הארץ". לדבריו, על שינוי זה נאמר "את קשתי נתתי בענן". על דרך זו ביארו גם מפרשים נוספים (עי' תולדות יצחק, שם;

על תופעת הקשת כ"אות ברית" נתקנה הברכה על הקשת – "זוכר הברית". יש לציין גם לדברי הרמב"ן (בראשית ט, יב) שביאר את עניין צורתו של מראה הקשת כאות ברית: "הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח, טו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם". 

קשת שעל-גבי מפלי מים

לשון הגמרא (כפי שהובא לעיל בהקדמת הדברים) מורה על כך שאין לברך אלא על קשת הנראית מתוך הענן. כך גם מצטט הרמב"ם (הלכות ברכות, פרק י, הלכה טז): "הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".

מתוך הדברים נראה שאין לברך על קשת שנוצרה על-גבי מפל מים, כגון במפלי ניאגרה שבארצות הברית ובמקומות נוספים. לקשת זו אין כל קשר לענן, וממילא אין היא באה בכלל "אות הברית" שבין הקב"ה לבין כל באי עולם.

מנגד, בשולחן ערוך (רכט, א) השמיט את המילה 'ענן' מלשונו: "הרואה הקשת, אומר: בא"י אלקינו מ"ה  זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו". ואולם, נקטו הפוסקים (כפי שנביא בסמוך) שאין לברך על קשת שעל-גבי מפלי מים, וזאת גם לפי דעת השולחן ערוך.

בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו, סימן קג) כתב לחלק בין מראה קשת שנראה לפעמים לבין מראה קשת תמידית, באופן שאין לברך אלא על קשת שנראית לעתים לאחר הגשמים, שהיא אות הברית בין הקב"ה לבין באי עולם.

על דרך זו נפסק בשו"ת נחלת פנחס (ח"א, סימן ל) שאין לברך אלא על קשת שנראית ברקיע השמים, כלשון הכתוב "את קשתי נתתי בענן" (וכן עי' בקובץ דרום, ניסמן תשכז, סימן יז).

חצי קשת וקשת בלילה

בביאור הלכה (סימן רכט, ד"ה הרואה הקשת) הסתפק האם יש לברך כשרואה חצי קשת: 'לא נתבאר אם בעינן דוקא שיראהו בתמונת קשת דהוא כחצי גורן עגולה או אפילו מקצת ממנו די". דהיינו, יש להסתפק אם צורת קשת היא דווקא חצי עיגול שלם – שהיא צורת קשת היורה חיצים – או שמא כל היחלקות של גווני האור נחשבת לקשת, גם אם אין לה את הצורה המלאה של חצי עיגול.

ביחס לקשת בלילה – תופעה נדירה כתוצאה של שבירת כל קרני אור החוזרות מהשמש בלילה – אנו מוצאים התייחסות בספר 'אותות השמים' (עמ' מה) לר' שמואל אבן תיבון: "ואמנם סיבת הוויתם והווית העמוד היא סיבה אחת והוא ניצוץ השמש החוזר אל האיד שכנגד העב בניצוץ הזורח מן המים המתפזר בכותל השב אליו, ופעמים יראה הקשת מניצוץ השמש ובלילה מניצוץ הירח …. ואומנם יראה בליל מלא הירח עם זריחתה או עם שקיעתה".

לעניין הברכה פסק המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם, חלק ב סימן קכד) כי יש לברך על קשת הנראית בלילה, כיון שלא חילקו בכך חז"ל (עי' גם בספר 'שביל אמונה' (הרב מאיר אלדבי) סוף נתיב ב ובספר הברית ח"א מאמר י פרק יב). בהשמטות לתשובות מהרש"ם (סימן קכד) ציין שמדברי התוספות (ראש השנה כד, א) מבואר שאין הקשת נראית בלילה – אך כאמור הורה להלכה שיש לברך על המראה.

איסור הסתכלות בקשת

בהקדמת הדברים ציינו לדברי הגמרא לפיהם אין להסתכל במראה הקשת. כבר נתקשה בכך הרא"ש – הרי למדנו שהרואה קשת בענן מברך, ומוכח מכאן שמותר לראות את הקשת, ומה אפוא המשמעות של איסור הסתכלות בו?

הרא"ש, שדבריו הובאו באבודרהם (ברכת הראיה השבח וההודאה) מיישב בחילוק בין הסתכלות לבין ראיה: ראייה מהירה מותרת, אך הסתכלות, דהיינו התבוננות דקדקנית, אסורה.

כך נפסק  בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים רכט, א): "ואסור להסתכל בו ביותר".

הסיבה לאיסור, כפי שעולה מדברי הגמרא, היא כי הקשת מסמלת את כבוד ה', כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים (עי' שמות כד, י-יא). בתוס' רי"ד ביאר את ההשוואה בין הקשת לבין כבוד שמים: כמו שלא ניתן להבחין בחדות בין צבאי הקשת (אחד נכנס לתוך השני), כך לא ניתן לדעת את ה'.

יש לציין שלדעת המאירי (בביאור המשנה, חגיגה שם) כוונת הגמרא אינה להסתכלות פיזית, אלא להסתכלות שכלית-מחקרית על הנהגת הקב"ה בעולמו: "וכל שלא חס על כבוד קונו – פי' בגמ' זה המסתכל בקשת ר"ל הנכנס במחקר הרמוז במקרא שנזכר בו עניין הקשת האמור עליו הוא מראה דמות כבוד ה'".

לפי הסברו של המאירי, וכפי שעולה לכאורה מדברי הרמב"ם שאינו מזכיר את האיסור להסתכל בקשת, נמצא שאין איסור בהסתכלות בתופעה הטבעית של הקשת, אלא דווקא בהסתכלות מחשבתית-מחקרית. ייתכן שגם לדעת השולחן ערוך, מה שיש לאסור את ההתבוננות בקשת הוא מפני החקירה השכלית הנלווית אליה.

לספר לאחרים על מציאות קשת

בהלכות אבלות (שולחן ערוך, יו"ד סימן תב, סעיף יב – על-פי הגמרא בפסחים ג, ב) אנו מוצאים שאין ראוי לספר דבר רע: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל". בספר חיי אדם (חלק א כלל סג סעיף ד) העיר שהוא הדין באמירה לחברו שיש קשת: "ומצאתי בספר א' שמו נעלם ממני, שאין להגיד לחבירו שיש קשת, מטעם מוציא דבה".

הלכה זו משקפת את העמדה שראיית קשת ברקיע השמים מהווה סימן רע, על דרך דברי רש"י לפסוק בבראשית (ט, יד-טו): "כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם, בין מדת הדין של מעלה וביניכם אני רואה את האות ונזכר". מטעם זה, בדור שכולו זכאי לא נראה הקשת כלל, כדברי הירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ב): "כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן" (כך גם בבבלי, כתובות עז; עי' גם רש"י, בראשית ט, יב).

מנגד, ספר 'ברית כהונה' (אורח חיים, ח"א, מערכת ק, אות ג) מובא שבקהילת ג'רבא היו דווקא מבשרים על מראה הקשת: "המנהג פשוט פה דכל מי שרואה הקשת אומר לחבירו או לחביריו לברך על זה, ומה שכתב הכף החיים ז״ל בשם החיי אדם דאין להגיד לחבירו שיש קשת משום מוציא דבה, לע״ד אינו נראה דאדרבא אנחנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה׳ אשר בחסדו כרת הברית הזאת שלא להשחית את עולמו עוד… ועוד דאדרבא טפי עדיף להגיד לזולתו כדי שכל אחד הרואה ואחד השומע ישימו לב לשוב אל ה'… לכן לענ"ד יפה נהגו פה להגיד".

יה"ר שימלא ה' רחמים עלינו, יצילנו מכל צרה הקמה עלינו ויביאנו לגאולה שלמה בקרוב.

הצטרף לדיון

8 תגובות

  1. ככל שמדובר בציור ולא בצילום נראה שודאי אין בעיה,לגבי צילום קשת, בשו"ת בצל החכמה חלק ב סימן יח אות ד נראה שיש מקום להחמיר.

  2. דינה כמו ברקים שזה פעם ביום, ואגב לגבי ברקים הקובע אינו עלות השחר, אלא מה שנחשב אצל אנשים יום, כלומר, שנת הלילה היא המפסיקה.

  3. כיון שכאמור הקשת יש בה גם ענין טבעי זה אינו בהכרח, זה רק מזכיר לנו את הברית בינינו לה' שבה הבטיח שגם אם ראוי שיחרב העולם, לא יעשה זאת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *