פדיון כפרות עכשיו

לדעת להודות בטעות

 

מאמרנו השבוע עוסק בחובה לדעת להודות בטעות. בפרשה מסופר על טעותו של משה רבינו, ועל הודאתו בטעותו. האם משה רבינו יכול לטעות? האם מעלותו של מנהיג הוא בכך שאינו טועה, או שמא עדיף מנהיג היודע להודות על טעותו? מה מגדיר אדם חכם שתמיד מגיע אל האמת, או שיודע להודות על האמת? מהו גולם ומהו חכם? ומה מאפיין את ההגדרות לכך? אל אילו טענות אין אפשרות לענות תשובה, והוויכוח עליהם הוא ויכוח סרק? האם חכמי הגמרא טעו? האם יש בכך בושה שאדם טועה? מהו הבושה האמתית של אדם? מדוע נפסק הלכה כבית הלל אף שבית שמאי היו חריפים יותר מהם? מדוע הלכה כדורות המאוחרים יותר, אף שחכמי הדורות הראשונים חכמים יותר? מהו הכלי הטוב ביותר להגיע להודאה על האמת? וכיצד תורמת לכך לימוד הגמרא? מתי מוטל על אדם להודות כשהוא בטוח שהאמת לצידו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

לדעת להודות בטעות

בפרשה (ויקרא י טז-כ) מסופר על ויכוח בין משה רבינו לבין אהרן הכהן, כאשר משה רבינו קצף על אלעזר ואיתמר מדוע שרפו את שעיר החטאת של מוסף ראש חודש, ולא אכלוה. בתורה מסופר שאהרן השיב לו שאמנם בשאר הקרבנות היתה הוראה לאכול את הקרבן למרות שהם אוננים, בקרבן זה שהו קרבן קבוע אסור לאוכלו כשהכהנים אוננים [אונן הוא היום שבו נפטר קרובו של הכהן והוא אסור מלאכול בשר קרבנות – ובאותו היום נשרפו נדב ואביהו בני אהרן, והיתה הוראת שעה לאכול את הקרבנות המיוחדים שהובאו לחנוכת המשכן].

במאמר זה לא נכנס לוויכוח ההלכתי שהיה בין משה רבינו לאהרן הכהן, אלא לפסוק שבו התורה מסיימת את הסיפור 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו'.

הגמרא (זבחים קא: הובא ברש"י כאן) מפרשת את הפסוק: 'לא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי'. כלומר על אף אי הנעימות שבדבר משה רבינו הודה על האמת ולא התבייש לומר שטעה בדין ואהרן אחיו צודק, ולא זו בלבד משה רבינו גם לא ניסה להתחמק מהבושה ולומר שזה מקרה חדש שעדיין לא קיבלתי הוראה מהבורא כיצד להתנהג בו. אלא הודה שאכן כך שמעתי מהבורא כדברי אהרן, ואני הוא זה שטעיתי ושכחתי הוראה זו.

בתרגום יונתן מובא שלא זו בלבד שמשה רבינו הודה על האמת, אלא שלח מיד כרוז בכל מחנה ישראל, שהודיע לכולם בדין זה טעיתי ונשכחה הלכה ממני, ואהרן אחי הזכירני את ההלכה. ובתרגום ירושלמי נוסף, ועל כך שהשפיל משה רבינו את עצמו, זכה לשכר רב.

במאמרנו נעסוק על החובה להודות בטעות ולא להתבייש ולומר טעיתי.

ההבדל בין חכם לגולם

המשנה (אבות פ"ה מ"ז) באה להגדיר מהו ההבדל בין חכם לגולם. לפני שנביא את דברי המשנה חשוב להדגיש שיש טעות נפוצה שבו אנחנו מכנים את האדם חסר הדעת כגולם, כפי שכינו את הגולם מפראג [אשר כפי הנראה גם לא היה], אך בלשון חז"ל גולם פירושו כלי שלא נגמר עיצובו, כלי שסיימו את היצור שלו אך לא עשו את הפיניש הסופי, כלי כמעט מושלם שחסר את המסמר האחרון – 'המכה בפטיש' להשלמתו. מפרשי המשנה (רש"י רמב"ם רבינו יונה ועוד) מפרשים שגולם אינו אדם חסר חכמה, גולם הוא אדם שקרוב להיות אדם שלם, אולם הוא אינו ידוע להשתמש בכלים שיש לו נכון, הוא אינו יודע לנתב את החכמה העצומה לכך שיניב את התועלת הרצויה.

הכלי כמעט מושלם אך החוסר בפיניש האחרון מונע משימוש נכון בכלי.

וכך מונה המשנה 7 הגדרות מהו אדם חכם, ולהיפך מהו גולם.

  1. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. 2. אינו נכנס לתוך דברי חבירו. 3. אינו נבהל להשיב. 4. שואל כענין ומשיב כהלכה. 5. אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. 6. על מה שלא שמע אומר לא שמעתי. 7. מודה על האמת.

במבט מעמיק נראה שהיסוד של כל 7 ההגדרות הללו הם אחד, החכם אינו מסתפק בחכמתו הרבה, החכמה אינה מטרה כשלעצה החכמה היא כלי להגיע בעזרתו לאמת, ולכן הוא רוצה להגיע עם החכמה לאמת האמתית, לא לאמת שלו אלא לאמת האבסולוטית:

מסיבה זו כאשר החכם מוצא אדם חכם יותר ממנו, הוא אינו מראה את חכמתו, להיפך הוא מנצל את ההזדמנות לרכוש עוד חכמה.

כאשר חברו מדבר, הוא אינו להוט להביע את עמדתו, אלא להיפך הוא מנצל את ההזדמנות לשמוע היטב מה חברו אומר.

והוא גם לא נבהל להשיב, התשובה מגיעה מנומקת מסודרת לאחר מחשבה שניה, לאחר התבוננות בדברי חבירו אולי חבירו מעלה טיעון חדש אמיתי, והוא אינו נבהל להשיב את מה שהוא חשב מאז ומתמיד, אלא מחשב מסלול מחדש לאור דברי חברו.

השאלות לא נועדו להוכיח את צדקת דרכו, והתשובות לא נועדו לתרץ את מה שידוע, השאלות הם באמת לענין כדי לברר את האמת ולא לצורך ניצוח בעלמא, והתשובות מגיעות רק במקרה והחכם בחכמתו הגיע למסקנה שבמקרה זה יש תשובה כהלכה לשאלה.

כשהחכם משיב הוא אינו מוציא את כל מה שאצלו בבטן כדי להוכיח את צדקת דרכו בלי סדר ומחשבה, התשובה מנומקת ומסודרת היטב, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

כשהחכם נתקע בנקודה שאינה ידועה לו, אין לו שום בעיה להודות על נקודה זו לא שמעתי מה הדין.

וההגדרה האחרונה הממצה את כלל הגדרות החכם מודה על האמת, כשהחכם מגיע למסקנה שהוא טעה, הוא ממהר להודות על האמת ואינו מנסה להוכיח את צדקתו בכל מחיר.

הגולם הוא אדם עם הרבה מאד חכמה וידע, הבעיה שאינו יודע לנתב את הדברים נכון. הגולם מרגיש את עצמו חכם מכל אדם, והוא שואף להוכיח את חכמתו הרבה. משום מה יש אנשים שקוראים לזה כל אחד והאמת הפנימית שלו. הגולם נחוש להביע את האמת הפנימית שלו, ולשכנע בזה את כל יושבי תבל, ולכן הוא לא פנוי לשמוע דעות נוספות, הוא עסוק מדי להשמיע את האמת שלו.

  1. הגולם מדבר בפני מי שיותר חכם ממנו, הוא אינו מרגיש צורך לנצל את ההזדמנות שהוא עומד בפני מי שיותר חכם ממנו ללמוד עוד חכמה, הוא עסוק מדי להוכיח לחכם ממנו עד כמה גם הוא חכם, עד כמה גם הוא יודע.
  2. כאשר חברו מדבר, הגולם להוט להביע את עמדתו, הוא מתקשה לאפשר לחברו לסיים את דבריו, וממהר להכנס לתוך דבריו.
  3. הגולם גם מתקשה לעבד את תשובתו ולהתבונן בה, התשובה היא תמיד והוא נבהל להשיב במהירות. והוא גם לא נבהל להשיב, התשובה מגיעה מנומקת מסודרת לאחר מחשבה שניה, לאחר התבוננות בדברי חבירו אולי חבירו מעלה טיעון חדש אמיתי, והוא אינו נבהל להשיב את מה שהוא חשב מאז ומתמיד, אלא מחשב מסלול מחדש לאור דברי חברו. ה"אמת" הפנימית שלו בהולה להוכיח את עצמה.
  4. הגולם אינו מסדר את השאלות, הוא להוט להוכיח את דבריו, והוא זורק כל טענה שהוא דולה מתוך חכמתו הרבה כדי לשלול את טענת החולק, השאלה אינה באה ממקום של מחשבה מעמיקה, והתשובות אינם עניניות התשובות הם תירוצים להוכיח את צדקת דרכו. בקיצור השאלות אינם לענין והתשובות אינם כהלכה.
  5. הגולם עסוק בדבר אחד, להוציא את מה שיש לו בפנים, ההוכחות לא יבוא בסדר נכון ובמבנה מתאים, הוא אינו עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כל דבר שעולה במחשבתו להוכחת צדקת דרכו יוצא מיד החוצה.
  6. הגולם גם אינו מכיר את המילה 'לא ידוע'.
  7. ובודאי שהגולם גם לא שמע על המושג 'טעיתי', הוא צודק, השאלה היא רק למה?

חוסר היכולת להודות על האמת נובעת ממידות רעות

המאירי (חיבור התשובה משיב נפש מאמר א פ"ד) מבאר ששורש הבעיה של הגולם הוא שמידותיו אינם מתוקנות, ולכן הוא חולק על דברי חכמים, נחלק על גזרותיהם ותקנותיהם [גזירה ותקנה הוא דבר שחכמים ברוב חכמתם הבינו שלולי הגזירה והתקנה עתיד לצאת תקלה, האדם שמרגיש שהוא החכם המושלם, כשאינו מבין בשכלו את החשש שהבינו אנשים חכמים ממנו הוא תמיד יחלוק עליהם] הגולם גם תמיד יקטרג על הנהגתם של חכמים.

המאירי מבאר את שורש הדבר, 'כל זה מדה רעה יוצאת ממעמקי התאוה, וטבע כל בעל גאוה נמשך מאד אחר בקשת נצוח בכל ענין, ולעולם לא יסכים בדעתו לדבר מדברי החכמים, ובתקנותיהם לא ילך, וישוב מוטבע כל כך בזאת המדה עד שידמה היות דבריו אמת ותורתו אמת'.

בדומה כותב השל"ה (וישב תורה אור אות ה) מידותיהם של יעקב ויוסף הוא מידת האמת, וההיפך הוא אצל עשיו, ולכן שנאמר (עובדיה א יח): 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ', א"ש הוא ראשי תיבות אמת שלום, שהם השורש של המודה על האמת, וק"ש הוא ראשי תיבות של קנאה שנאה, שהוא השורש הגורם לאדם שלא יוכל להודות על האמת, משום שהוא מקנא בכל דבר שאינו האמת שלו, ואינו יכול להודות באמת של חבירו.

אי אפשר לענות תשובה לתירוצים

מעשה בפורק עול שהטריד את רבי חיים סולוביצ'יק רבה של בריסק בשאלות שונות בעניני אמונה, רבי חיים השיב כי אין אפשרות לענות לו, משום שאינו אינם שאלות, אילו תירוצים להצדיק את פריקת העול שלך. תשובה ניתן לענות לקושיה טובה, אך אי אפשר לענות תשובה לתירוצים.

יסוד הדברים כבר כתב המהר"ל מפראג (באר הגולה באר א פ"ז): 'המבקש עלילות דברים לא יספיק לו שום תשובה, כי יחפוש עוד דברים אחרים'.

כדאי לנצל את המציאות שלנו עברנו תקופה של קרונה שבה שלט בעיקר הלא נודע, הוירוס לא הוכר, כך גם החיסונים היו חדשים, מטבע הדברים כפי שאמרו חכמים (ברכות נח.) שאין דעתם של הבריות דומים זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, יש אדם שמרן יותר ויש אדם חששן יותר, יש אדם זהיר יותר ויש אדם הנוטל סיכונים, יש אדם שדוגל בשב ואל תעשה, ויש מי שמחשב את הסיכונים באי העשיה.

לא נכנס כרגע מה ההוראה הנכונה, אולם בדבר אחד אין ספק שאם הזמן הלכו דברים והתבהרו לשני הצדים, אותם מעטים שניחונו במידת מודים על האמת שינו את דעתם ושינו את ההמלצות ככל שהיה יותר ידע שניתן ללמוד ממנו, גם אם בתחילה סברו בנחרצות אחרת. אולם ניתן לראות אנשים חכמים ביותר שהביעו דעה מתחילה במידה רבה של צדק לפי הנתונים הראשונים, אולם גם כשהתברר שהמציאות אינה כפי ששיערו, הם השתמשו בכל חכמתם למנוע מהעובדות לבלבל אותם.

מנהיגות ראויה

חכמים מלמדים אותנו שהמנהיג הראוי אינו המנהיג שאינו טועה, אלא המנהיג שחכם מספיק להודות על טעותו ולתקן אותה.

התלמוד מלא בדוגמאות שגדולי עולם טעו בדבר הלכה, ולא התביישו להודות קבל עם ועדה, טעינו בדבר הלכה. נביא מספר דוגמאות מיני רבים:

מספר פעמים בתלמוד (ב"ב קכז. זבחים צד: נדה סח.) מצינו שרבא הורה ברבים הלכה מסוימת, ולמחרת חזר בו, ושלח את המתורגמן שידרוש לרבים בשמו ויאמר הדברים שמסרתי אתמול טעות הם בידי. כך גם מצינו (שבת סג:) שרב דימי שולח מכתב לנהרדעא וכותב להם כי ההוראה הקודמת שמסרתי לכם היא טעות בידי.

הירושלמי (חגיגה פ"א ה"ח) מספר שרבי יהודה הנשיא כתב מכתב המלצה לרבי חייא בר אבא לרגל מעברו למקום חדש, וכך כתב להם: 'שלחנו לכם אדם גדול, ומה הוא גדולתו? שאינו בוש לומר לא שמעתי'. [נראה שהיה חכמה רבה במכתב זה, משום שבבואו של רבי חייא בר אבא למקום חדש, וכאשר ישאלוהו שאלות שונות שלא שמע עליהם את הדין המדוייק, והוא ישיב להם כי לא שמע במדוייק את הדין, מחמת גדלותו שהוא מקפיד לומר איני יודע – במקום שאינו יודע, עלולים בני המקום לזלזל בו, ולחשוב שהוא אינו בקי בהלכה, ולכן ע"י המלצתו של רבינו הקדוש יבינו אנשי המקום החדש, שדוקא זהו גדלותו של רבי חייא בר אבא שאינו מתייבש לומר לא שמעתי].

רבינו בנימין זאב בן מתתיה (מגדולי חכמי יון בתחילת המאה ה – 16, אשר תשובותיו הובאו ע"י גדולי הפוסקים) פסק בענין מסוים, ושוב חזר בו מפסקו ופסק להיפך, ובעקבות כך כפי הנראה יצאו עליו עוררין כיצד הוא טועה ומשנה את דעתו, אולם רבינו בנימין זאב (שו"ת בנימין זאב סי' שא) השיב למערערים שאין בכך כל בושה, להיפך יש בכך מעלה כשאשר הרב מגלה שטעה בפסקיו, הוא מודה על האמת ואינו מתבייש לחזור בו, והביא שמי לנו גדול ממשה רבינו שעשה כן, כפי שמבואר בפרשתנו, וכן מנה שם רשימה ארוכה של חכמי התלמוד שנהגו כך.

ומוסיף שגם רש"י שהיה אורו של עולם מספר בפירושו (חולין קטז: ד"ה הרי) כי בדין מסוים טעה והורה להתיר, ושוב גילה שטעה בדין ולכן חזר בו. במקום אחר רש"י כותב (ב"מ קח: ד"ה שכיני) כי בעבר פירש את הסוגיה בצורה מוטעית משום שלא דקדק בדברי רבו כל צורכו. וכפי שמצינו שנאמר בגמרא (סוטה ז:) שזכות שראובן ויהודה הודו על חטאם ולא התביישו, זכו לנחלה בעולם הזה ובעולם הבא.

בדומה מצינו להיפך כאשר התשב"ץ (ח"ג סי' רפה) הוכיח לחכם אחד כי טעה בהלכה, מרבה לפייסו בדברים שאינו רוצה חלילה להתכבד בקלונו ולשמוח בתקלתו, ואין בכך כל בושה שהרי כי כל אדם עשוי לטעות, ואף הסנהדרין הגדולה יכולים לטעות [ואף נקבע על כך קרבן מיוחד], והקלון היחיד שיש בטעות הוא במי שאינו מודה על האמת כאשר מוכיחו לו את טעותו, ולהתעקש על סברתו הראשונה הוא דבר שאינו ראוי לחכמי האמת.

רבינו אברהם בן הרמב"ם (סי' קו) כותב שאין שום גנאי בכך שנופל מחלוקת בין הלומדים, ובפרט בקרב אלו שמתחילים לעסוק בעיון ואינם מצויינים בחכמה. אך היא מגונה כאשר המחלוקת קשורה עם תחרות וכוונה שלא לחתור לאמת, ובפרט כאשר המתחיל נחלק בהלכה למעשה על החכם ממנו, או מי שנתמנה לתפקיד הרב, שיש בכך עזות וחוצפה.

בית הלל – בתראי

הגמרא (עירובין יג:) כותבת כי למרות שבית שמאי היו יותר חריפים וחכמים מבית הלל, נקבעה הלכה כבית הלל כיון שבית הלל נוחים ועלובים ושנו את דבריהם ואת דברי בית שמאי ולא עוד אלא שנהגו להקדים את דברי בית שמאי לדבריהם, וכן היתה בהם מידת הענוה. וביאר המהר"ל מפראג (באר הגולה באר ה פ"א) שאין הכוונה שניתן להם שכר על מידה טובה זו שהלכה כמותם, אלא שמעלה זו גרמה שאכן הם זכו לכוון לאמת. וכיון שהיו נוחים ועלובים ולא היתה בהם שום שמץ של רצון להוכיח את צדקת דרכם, אלא רק לברר את האמת, וכיון שכיבדו את בית שמאי החריפים, ולכן קודם שנו את דברי בית שמאי, והתאמצו לרדת לסוף דעתם, ורק כאשר היה ברור להם שיש טעות בדבריהם נחלקו. ומכיון שהם יותר הודו על האמת הם הגיעו אליה יותר מאשר החריפות.

ולפי דבריו יוצא שאם בימינו יש 300 מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל שברובם המכריע נפסק כבית הלל, היו הרבה יותר מחלוקת, אלא שבכל מקום שלאחר שבית הלל עיינו בדברי בית שמאי והודו לדבריהם, לא הובאו מחלוקת זו כלל להלכה, והיא נשנה כסתם משנה, ורק באותם מקומות שבית הלל אף לאחר עיון המעמיק נשארו בדעתם שיש לחלוק נזכרה המחלוקת במשנה. ובמקרים אלו נפסק כבית הלל.

ובדומה לכך כתב המהרי"ק (סי' פד) את הכלל 'הלכה כבתראי', כלומר כאשר יש מחלוקת בין חכמי הדורות, הלכה כחכמי הדור המאוחר יותר. ולכאורה הדבר תמוה שהרי יש ירידת הדורות, והדורות הראשונים סמכותם וחכמתם גדולה יותר, ומדוע הלכה כחכמי הדורות האחרונים?

אולם המהרי"ק מסביר שדוקא לכן נקבע כלל זה, כיון שחכמי הדורות המאוחרים למדו בעיון רק את דברי חכמי הדורות הראשונים, והתאמצו לרדת לסוף דעתם, ואם למרות זאת נחלקו, הרי זה סימן שאכן האמת כדעתם. ולכן כותב כי במקרה וידוע לנו שחכמי הדור המאוחר לא היו מודעים לדברי הקדמונים, אין כלל זה שייך.

לימוד גמרא

השל"ה (פסחים ספירת העומר אות תקכה) כותב שלומדי תורה מגיעים במיוחד אל מידת ההודאה על האמת, וריבוי שלום ואחוה, וכפי שנאמר (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ואף כשיש מחלוקת בדברי תורה, נאמר בגמרא (קידושין ל:) שבסופו של דבר נעשים אוהבים זה לזה.

ואכן לימוד גמרא, בפרט בחברותא בצורה הנהוגה בעולם הישיבות מפתחת תכונה זו ביתר שאת, משום שתלמיד ישיבה בלימוד הגמרא לרוב צריך מספר פעמים ביום לומר טעיתי, עצם לימוד הגמרא מצריכה לשנות את כיון המחשבה מספר פעמים מהקצה אל הקצה, אין אפשרות להגיע להבנת הסוגיה כראוי בלי לומר מספר פעמים טעיתי, כדברי חכמים (גיטין מג.) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. ובפרט כאשר הדברים נלמדים בחברותא, ובכך מוצאים אנו תכונה זו מפותחת היטב בקרב תלמידי הישיבות את היכולת להודות על האמת ולשנות קו מחשבה. מלבד העובדה שהורגלו לעמול להגיע לחקר האמת.

מתי להודות גם כשהאדם בטוח שהוא צודק

רבי יוסף חיים זוננפלד (תורת חיים סי' קד) מביא את דברי הפסקי תוספות (תענית אות ח) שתלמיד חכם מודה לחברו בין על אמת ובין על שקר, ומבאר שלעיתים מוטל על תלמיד חכם להודות לחברו גם כשאין הדבר נכון. והביא את דברי הגמרא (תענית ט:) שרב שימי בר אישי לאחר שראה שחבריו מתביישים מאד משאלותיו המביכים אותם בהלכה, קיבל על עצמו שלא להקשות על דברי חבריו לפחות בפומבי, כדי למנוע בושה ומבוכה מחבריו.

ובדומה מספר רבי יוסף חיים זוננפלד שפעם אחת גזרו בית הדין קנס על תלמיד חכם, והלה הגיע אליו להתרעם על הדיינים שלא פסקו כדין. אולם רבי יוסף חיים אמר לו הרי נאמר בתורה הקדושה לאו שאסור לקלל דיין, וכי יעלה על דעתך שהתורה צריכה לצוות על אדם שיודע שהוא גנב, והדיין חייב אותו לשלם כפל, שאסור לו לקלל את הדיין. ובהכרח שהתורה אסרה לקלל דיין הגם שהנידון משוכנע שהדיין לא עיין בדין מספיק וטעה בשוגג או במזיד, אך מכיון שנפסק כך בדין תורה עליו לקבל את הדין להודות שכך האמת אף שהוא בטוח שהאמת אינו כך.

והוסיף רבי יוסף חיים אני מכיר אותך שהנך תלמיד חכם ותוותר על כל ממונך כדי שלא לעבור על לאו, וכיצד משום קנס כספי תעבור על לאו זה. ואכן תלמיד חכם זה קיבל את הדברים בהבנה, הודה על האמת.

סיכום

בברכות השחר נתקן לומר: 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו'. ההודאה על האמת היא הכלי המרכזי להגיע לחקר ההלכה, ומוטלת עלינו העובדה להגיע אליה, הבושה אינה לטעות הבושה האמתית היא שלא להודות בטעות.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *