לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

הזכרת מוריד הטל – מנהגי הקהילות ומקורותיהם

 

הרב יהונתן נוימן

א. ארבעה מנהגים בהזכרת ושאלת טל

בימות הגשמים אנו מזכירים את עניין הגשמים פעמיים בסדר התפילה. בהזכרה: "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת גבורות, בשאלה: "ותן טל ומטר לברכה" בברכת השנים.

 

בימות החמה לעומת זאת, נחלקו המנהגים לגבי הזכרת ושאלת טל: יש נוהגים להזכיר טל ויש שאינם נוהגים להזכיר. וכמו כן, יש נוהגים לשאול טל ויש שאינם נוהגים לשאול.

 

נציין כאן ארבעה מנהגים הנהוגים כיום:

 

  הקהילות מנהג בהזכרה מנהג בשאלה
א אשכנז ופולין (בעיקר בחו"ל) אין מזכירים כלל מוריד הטל. אין שואלים. בקשה כללית "ותן ברכה וכו'"
ב ספרד, תימן, ועוד מזכירים "מוריד הטל". שואלים טל בנוסח: וברך שנתנו בטללי רצון ברכה ונדבה.
ג קצת קהילות חסידים  מזכירים "משיב הרוח ומוריד הטל". שואלים כמנהג ספרד
ד מנהג רוב קהילות פולין בא"י. מזכירים "מוריד הטל". אין שואלים. בקשה כללית "ותן ברכה וכו'"

 

מהו מקורם של מנהגים אלו? מתי החל חילוף מנהגים זה? והאם מנהגי שאלת טל תלויים בהכרח במנהגי הזכרת טל? האם לפנינו מחלוקת בדין או רק במנהג?

 

זאת ועוד נבאר אי"ה במאמר שלפנינו:

הזכרת טל

 

בבלי

המקור המפורש הקדום ביותר להזכרת טל הוא בגמ' במסכת תענית (ג.): תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר.

כלומר, על פי ההלכה אין חיוב להזכיר טל בימות החמה, והוא הדין לגבי הזכרת משיב הרוח (אף בימות הגשמים), אך גם איסור אין בזה.

בימינו, המנהג בכל תפוצות ישראל להזכיר "משיב הרוח" בימות הגשמים. אך בימות החמה, אף הנוהגים להזכיר טל, רובם אין אומרים משיב הרוח. מדברי הברייתא אין ראיה כי היה להם מנהג קבוע בזה.

 

אמנם, מהמשך דברי הגמ' ניתן להוכיח שהיה להם מנהג קבוע;

וז"ל הגמ' (שם ע"ב): אמר רבי חנינא הלכך בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, אמר מוריד הגשם מחזירין אותו.

בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו.

 

בירושלמי איתא (יבואר לקמן): היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו. דין זה נפסק להלכה ברי"ף, וברא"ש (ברכות, פרק תפילת השחר סי' י"ד). וכן פסק הרמב"ם (פ"י מהלכות תפילה, ה"ח). וכן פסק הטור (סי' קי"ד), ואחריו השו"ע.

 

אמנם הר"ן בסוגיין (ד"ה היה עומד) הקשה: ויש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה כתב זה הירושלמי (ר"ל: דין זה שאם הזכיר טל במקום גשם יצא) בהלכותיו דכי אמרינן בגמרא לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו מסתמא משמע דנקיט סרכיה דימות החמה ואדכר טל ולא מטר ואפ"ה אמר דמחזירין אותו … ולפיכך כתב הראב"ד ז"ל אילו הסכים התלמוד שלנו עם הירושלמי לא היה מניחו זה מי שסדר הברייתא שלנו. ועכשיו שכתבו ה"ר הגאון ר' יצחק ז"ל אין כח בידינו לדחותו.

לפי דברי הר"ן א"כ מוכרח שס"ל שבזמן הגמרא נהגו גם בבבל להזכיר מוריד הטל בימות החמה. אמנם, הר"ן כתב כן לשיטתו שסובר שהבבלי חולק על הירושלמי ולפי הבבלי אין מועילה הזכרת טל במקום הזכרת גשם.

 

אמנם, לפי שיטת רוב הראשונים (ואחריהם נמשכו כמעט כל הפוסקים) שאין חולקים בכך תרי תלמודי, צריך לבאר שסבירא להו שבני בבל בזמן הגמרא לא נהגו להזכיר טל בימות החמה.

 

לפי זה, שני דיוקים ניתן לדייק מדברי ר' חנינא (שבתלמודא דידן):

  • ממה שאמר "בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו", משמע לכאורה שלא היה מנהגם להזכיר משיב הרוח בימות החמה.
  • לכאורה מדברי ר' חנינא, מוכח שלא היה מנהגם להזכיר טל בימות החמה. אילו היה מנהגם לומר "מוריד הטל" בימות החמה, לא היה סותם ר' חנינא ואומר "בימות הגשמים לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו", כיון שחזקתו מה שהוא רגיל מזכיר, וא"כ מסתמא הזכיר טל ואינו חוזר.

 

אכן, אף לפי דיוק זה ודאי שלכו"ע אין איסור להזכיר טל, וכן אין איסור להזכיר רוח בימות החמה, ואם בא להזכיר מזכיר. וכן כתבו התוס' בד"ה בטל: לפיכך אין קפידא לומר מוריד הטל וכו'. וכן מבואר בתוס' לקמן בעמוד ב' ד"ה בימות החמה שאין איסור לאמרו, והר"י אמר לעולם מוריד הטל. וכ"כ התוס' בברכות כט: ד"ה הא דאדכר. בסה"ד.

 

אמנם, הב"י (סי' קי"ד) ביאר מנהג אשכנז שאין מזכירים טל: מדאמרינן בגמרא אר"ח בימות  החמה אם אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו משמע דלכתחילה אין לו להזכיר ומשמע להו והוא הדין למוריד הטל דבהדדי מיתנו. עכ"ל.

 

ירושלמי

מקור למנהג הזכרת טל בימות החמה נמצא יותר מפעם אחת בדברי הירושלמי (וכן בכמה מדרשים מארץ ישראל, כפי שיבואר לקמן). נביא כאן את דברי ר' חנינא שהבאנו לעיל לגבי הזכרת רוח, טל וגשם כפי שהובאו בירושלמי (תענית, פרק א' הלכה א'): רבי זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו. בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו.

והא תני בטל ורוחות לא חייבו חכמים להזכיר, אם רצה להזכיר מזכיר. לא דמי ההוא דמיקל להיא דלא מצלי ולא מיקל (פי': בימות החמה מדוע מחזירין אותו, והלא אינו חייב להזכיר טל? ומתרץ: לא כדקס"ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו, אלא מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו שהוא סימן קללה).

בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו. והא תני … או שלא הזכיר גברות גשמים מחזירין אותו. בהוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. (פי': מדוע אין מחזירין אותו, והלא לא הזכיר גשם? ומתרץ: בברייתא מיירי בשלא הזכיר לא טל ולא מטר)

מדברי הירושלמי מוכח שהיה מנהגם הפשוט להזכיר טל בימות החמה.

אמנם, מעניין הזכרת משיב הרוח בימות החמה לא מיירי הירושלמי כאן כלל.

 

בתפילת טל כמנהג אשכנז צרפת ופולין, הנוסח: שאתה הוא וכו' משיב הרוח ומוריד הטל.

והנה, פיוטי תפילת טל חוברו ע"י ר' אלעזר הקליר, אשר כידוע נהג כמנהג בני מערבא (עי' תוס' חגיגה י"ג: ד"ה ורגלי). מנוסח זה ניתן לקבוע כי כך היה מנהגם בימות החמה להזכיר משיב הרוח ומוריד הטל.

כמו כן, בידי העתק מכת"י של תפילה בנוסח בני מערבא, ושם הנוסח משיב הרוח ומוריד הטל.

 

לפי דברינו א"כ, יוצא שכבר בזמן הגמרא נהגו שני המנהגים:

בני בבל לא נהגו להזכיר טל.

בני ארץ ישראל נהגו להזכיר טל (אמנם, לא נתבאר בפירוש אם הזכירו גם "משיב הרוח").

 

שאלת טל

בתחילת דברינו בארנו כי יש נוהגים לשאול טל ויש שאין נוהגים לשאול. מה מקורם של שני מנהגים אלו?

 

לעניין שאלת גשמים מבואר בגמ' בתענית (ד:): רבה אמר … וכתחילתו כן סופו מה תחילתו מזכיר אע"פ שאינו שואל אף סופו מזכיר אע"פ שאינו שואל. א"ל אביי בשלמא תחילתו מזכיר דהזכרה נמי ריצוי שאלה היא אלא סופו מאי ריצוי שאלה איכא.

 

ולכאורה, לפי זה גם לגבי הזכרת טל  שייך לשאול מאי ריצוי שאלה איכא, אם אינו מזכיר טל ואינו שואלו. ואם כן, המזכירים טל ראוי להם שישאלוהו.

או שמא, רק בהזכרת גשם שדרכו לשאול, שייך הזכרה ריצוי שאלה, אך בטל כיון שאין חיוב לשאול, ממילא גם אם הזכיר אין זה ריצוי שאלה. ואף אם נאמר שגם לגבי טל אומרים הזכרה ריצוי שאלה, אולי כיוון שסוף סוף אין חיוב לשאול טל, סגי במה שמבקש בקשה כללית "ותן ברכה על פני האדמה".

 

בבלי

כבר בארנו שלפי מנהג ספרד שואלים טל בימות החמה, וברכת השנים נאמרת בקיץ בנוסח אחר המתחיל ברכנו ה' אלקינו וכו'.

על שאלת טל לא נמצא מקור מפורש בדברי המשנה או הגמרא. הטור בסימן קי"ז כתב: ובאשכנז אין משנים בה כלל אלא אומרים בימות הגשמים ותן טל ומטר לברכה ובימות החמה ותן ברכה והכי משמע לישנא דגמרא שאלה בברכת השנים. אלמא אין משנים אותה אלא שאין שואלים בה מטר. ובספרד נוהגין לשאול טל בימות החמה .

הב"י מפרש שכוונת הטור להביא ראיה על מה שאין משנים נוסח הברכה ואומרים אותו נוסח בין בקיץ ובין בחרף. אבל הב"ח מבאר שכוונת הטור להביא ראיה שאין שואלים טל, רק מטר בימות הגשמים.

 

והנה, הלשון "שאלה בברכת השנים", מופיעה בגמרא (ברכות כט.) בדברי רב תנחום בשם רב אסי טעה ולא הזכיר … שאלה בברכת השנים מחזירין אותו, ולכאורה נראה שמכאן ראייתו של הטור שכתב "וכן משמע לישנא דגמרא". אמנם, תיבות אלו הובאו גם במשנה (ברכות לג. "מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים ושאלה בברכת השנים") ובברייתא (תוספתא דברכות, פרק ג' הי"ג).

 

וקצת קשה, מדוע לא הביא ראיה מלשון הגמרא ולא מלשון המשנה "ושואלין בברכת השנים".

ואפשר שכוונתו לא לדברי רב תנחום, אלא לדברי רב ביבי בר אביי (שם) לגבי תפילת הביננו:       אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ונכללה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר. אתי לאטרודי.

(פי': ודשננו בנאות ארצך הוא מעין ברכת השנים שבנוסח הביננו, וא"כ נכלול שאלת טל עם מעין ברכת השנים "ודשננו בנאות ארצך. ומתרץ: א"כ, יבוא לטעות ולא יזכיר).

 

וא"כ, מכאן ראייתו שאין משנים בה בימות החמה אלא שאין שואלים בה מטר, דאל"ה הלא גם בימות החמה שואל טל, וא"כ היה אפשר לתקן בנוסח הביננו שאלת טל בקיץ ושאלת גשם בחרף, וכפי שיבואר לקמן ע"פ הירושלמי.

ירושלמי

דין זה (אין מתפללים הביננו בימות הגשמים) שנפסק להלכה בבבלי, לא נמצא בירושלמי כלל. הירושלמי א"כ חולק בזה על הבבלי. אך כדי להבין סיבת מחלוקת זו יש לעיין בנוסח קיצור ברכת השנים שבנוסח הביננו שבבבלי ושבירושלמי.

בבבלי כאמור, נוסח ברכת השנים בהביננו הוא: ודשננו בנאות ארצך. ואילו בירושלמי הנוסח: וברך שנתנו אמר רבי חגי אם היו גשמים אומר גשמי ברכה אם היו טללים אומר טללי ברכה.

כלומר, לפי הירושלמי נהגו גם לשאול טל בימות החמה. מסיבה זו א"כ, אין חשש שיטעה ולא ישאל גשמים בימות הגשמים, כיון שהנוסח שלהם היה אותו דבר בכל השנה, רק שכאן שואל גשמי ברכה וכאן שואל טללי ברכה.

 

הנה כי כן מבואר כי מנהג בני מערבא היה להזכיר טל כן לשאול טל בימות החמה. ולפי דברינו מובן הטעם, דהזכרה ריצוי שאלה, וא"כ דין אחד להם.

 

והנה, בפיוטי תפילת טל (כמנהג אשכנז ופולין), בפיוט המתחיל תחת אילת עופר נמצאת פסקה זו: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יְחַנְּנוּ בְּעַד טַל / יָנִיפוּ בְּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְהָנִיף רוֹעַ טַל / לָכֵן מִלִּפְנֵי עוֹמֶר אַזְכִּיר בְּתַחַן טַל / קְדוֹם לַילָה אֶחָד לְהָלִין בּוֹ טַל:

וראיתי כמה ממפרשי הפיוטים שנדחקו בפירוש פסקה זו. אך לפי דברינו צריך לפרש כך: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח דהיינו: מיום שני של פסח. יְחַנְּנוּ בְּעַד טַל –יבקשו על הטל בתפילה ר"ל בברכת השנים, שהרי ביו"ט ראשון אף שמזכירים טל, אין שואלים טל / יָנִיפוּ בְּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְהָנִיף רוֹעַ טַל כמבואר בסוכה (לז:) ובמנחות (סב:): במערבא מתנו הכי … מעלה ומוריד לעצור טללים רעים / לָכֵן וכיוון שעלינו לבקש טל במוצאי יו"ט מִלִּפְנֵי עוֹמֶר דהיינו ביו"ט ראשון אַזְכִּיר בְּתַחַן טַל אזכיר בתפילה טל (משיב הרוח ומוריד הטל)  / קְדוֹם לַילָה אֶחָד לְהָלִין בּוֹ טַל:

 

והנה, בגמ' שם אמר ר' יוחנן הטעם: מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו וכו'. וטעם זה של "לבטל טללים רעים" הובא בשם בני מערבא. יתכן שגם עניין שאלת טל שייך רק לפי טעם זה, ולכן מבקשים תמיד שירד הטל לברכה.

 

ואפשר שלפי זה יתפרשו גם דברי הירושלמי כדי שיצאו כל המועדות בטל. שהרי בכל המועדות זקוקים לטל של ברכה שהרי יש עניין מעלה ומוריד לבטל טללים רעים: בפסח, לתנופת העומר. בשבעות: תנופת שתי הלחם. בסכות: נטילת לולב.

 

והנה, רש"י בפרשת אמור (פרשת הנף, סדר י"ח) מביא על תנופת העומר רק טעם זה של לבטל טללים רעים. א"כ, צ"ל שסובר שטעם זה שייך גם לפי הבבלי.

ואפשר, שגם הבבלי מודה לטעם זה. וא"כ יתכן שלפי הבבלי בזמן שבית המקדש קיים שאלו טל מהטעם שבארנו[א].

 

מקורות המנהגים

כבר ביארנו בתחילת דברינו כי בימינו נפוצים ארבעה מנהגים, שמקורם במחלוקת מנהגים בין בני בבל לבני ארץ ישראל. אמנם, אין כאן מחלוקת בדין, אלא רק במנהג, שהרי הדין נפסק בתרי תלמודי כהברייתא "בטל ורוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר".

לפי דברינו, ניתן לסכם ארבעה מנהגים אלו באופן זה:

 

א. יש שאינם מזכירים כלל מוריד הטל, וודאי אינם שואלים טל רק בברכת השנים מבקשים בקשה כללית "ותן ברכה וכו'". המנהג מבוסס על תלמודא דידן. בו נתבאר שלא נהגו להזכיר טל ולא לשאול טל.
ב. יש נוהגים להזכיר "מוריד הטל" וכן לשאול בברכת השנים "וברך שנתנו בטללי רצון וכו'". כהירושלמי לשיטתו, שנוהגים לשאול טל וממילא גם מבקשים טל, כי הזכרה ריצוי שאלה.
ג. כמנהג ב', אך מזכירים "משיב הרוח ומוריד הטל". כמנהג ב'. יתכן כי הוא יותר קרוב למנהג הירושלמי. אם נהגו לומר משיב הרוח.
ד. יש נוהגים להזכיר "מוריד הטל", אך אינם שואלים טל רק כבקשה כללית "ותן ברכה וכו'". מנהג ד' בהזכרה כהירושלמי, ובשאלה כהבבלי.

 

מנהג א' הוא מנהג אשכנז ומנהג אושטרייך-פולין, ועוד הרבה קהילות. וכמדומה שכן הוא מנהג האיטלייאני. עד תקופת רבותינו האחרונים לא ידוע לי על מי שלא נהג כן באשכנז ופולין (על ההבנה במנהג בית מדרשו של מהר"ם עי' לקמן). גם בימינו נוהגים כן בחו"ל הרוב המכריע של בני אשכנז ופולין (מתפללי נוסח אשכנז). בארץ ישראל התקבל ברוב הקהילות מנהג ד' (יבואר לקמן). אכן, לא מצאתי טעם ראוי לחלק בזה בין ארץ ישראל לחו"ל.

ואמנם, גם כאן בארה"ק יש נוהגים כמנהג זה: בבית הכנסת כמנהג וויען (רח' מנחת יצחק 15, ירושלים). וכן כאן בעירנו נוהגים כן במנין כמנהג פולין המובהק (אושטרייך). וכן שמעתי מהרב לעוו שליט"א – אשר מוצא משפחתו מהעיר טעלז – שאינם נוהגים לומר מוריד הטל[ב].

 

מנהג ב'. הוא מנהג ספרד, תימן ועוד קהילות. המנהג מבוסס לכאורה על פי הירושלמי (ואינו סותר את שיטת הבבלי כפי שביארתי לעיל). יתכן שעיקר טעם המנהג הוא להרוויח בימות הגשמים בנסתפק אם הזכיר גשם, ולכן מזכירים טל. אך מכיוון שמזכירים טל קבלו בזה את מנהג הירושלמי לשאול טל, כי הזכרה ריצוי שאלה.

 

מנהג ג'. בימינו, ישנן כמה קהילות חסידיות הנוהגות כמנהג זה. כפי שציינתי לעיל, מסתבר שמנהג זה הוא ממש מנהג בני מערבא.

יש הסוברים שהגר"א נהג לומר משיב הרוח ומוריד הטל.

 

מנהג ד'. הוא מנהג רוב בני אשכנז ופולין בארץ ישראל. בדברי רבותינו הראשונים לא מצאתי כלל מי שהזכיר טל ולא נהג לשאול טל.

הגר"א בביאורו (סי' קי"ד)  כותב: אבל בירושלמי הנ"ל היה עומד בטל משמע כסברא הראשונה.

אין לנו ידיעה ברורה מה היה מנהגו בשאלת טל[ג]. בסידור הגר"א ע"פ נגלה ונסתר (אינו תחת ידי כרגע) כותב בברכת השנים ששתיהן גבורות כאן בהזכרה וכאן בשאלה, ויתכן שר"ל שכן הוא גם לגבי טל. אף שמסתבר שלא שינה גם בזה ממנהג פולין, מ"מ אין ראיה שלא נהג לשאול טל. גם לא ידוע מה היה המנהג בבית מדרשו.

תלמידי החת"ס העידו שנהג להזכיר מוריד הטל (עי' זכרונות ומסורות על החת"ס). החת"ס ודאי לא נהג לשאול טל.

 

אמנם, כבר ביארתי לעיל כי יתכן שרק בהזכרת גשם שדרכו לשאול, שייך הזכרה ריצוי שאלה, אך בטל כיון שאין חיוב לשאול, ממילא גם אם הזכיר אין זה ריצוי שאלה. ואף אם נאמר שגם לגבי טל אומרים הזכרה ריצוי שאלה, אולי כיוון שסוף סוף אין חיוב לשאול טל, סגי במה שמבקש בקשה כללית "ותן ברכה על פני האדמה".

 

התשב"ץ כותב כי בבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג הכריזו לפני מוסף של יו"ט ראשון של פסח: מוריד הטל, "שכן בארץ ישראל נוהגים להזכיר מוריד הטל". והנה, לפי מנהגם ודאי לא הזכיר מהר"ם מוריד הטל, אלא שהסתמך בזה על מנהג ארץ ישראל, דהיינו: מנהג ארץ ישראל הקדום (ק"ק מוסתערב, שעדיין היתה קיימת בזמנו), או על מנהג הספרדים שישבו כאן בארץ.

יש מי שרצה לדייק מכאן שזוהי הוראה לבני אשכנז הנמצאים בארץ ישראל, שעליהם להזכיר טל, אף שבחו"ל אינם נוהגים כן. שאם לא כן, מה נוגע מנהג זה לבני אשכנז.

 

אמנם, כבר הערתי לעיל שלא נמצא כל טעם לחלק בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. הטעם שלא חייבו חכמים להזכיר הוא לפי שאין נעצרים. ובזה אין חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל.

מה הוא אם כן טעמו של מהר"ם? יבואר לפי מנהגי תחילת הזכרה וסוף הזכרה.

 

זמן תחילת וסיום הזכרת גשמים

הנה, להלכה נפסק כדברי ר' יהודה במשנה בתחילת תענית: ר' יהודה אומר העובר לפני התבה ביו"ט האחרון של חג, האחרון מזכיר (פי': החזן של מוסף מזכיר מוריד הגשם), הראשון אינו מזכיר (פי': החזן של שחרית אינו מזכיר מוריד הגשם).

 

והנה, בדברי המשנה לא נתבאר מה דינו של כל אחד ואחד מהמתפללים, האם נוהגים הם כמו החזן או לא.

וכפי שאבאר לקמן ישנם כמה מנהגים בזה. אך קודם נתייחס למנהג אחר הקשור גם לחילוקי מנהגים אלו:

מנהג קדום מאד בכל תפוצות ישראל שאומר החזן "תפילת גשם" במוסף יו"ט האחרון של חג. ו"תפילת טל" במוסף יו"ט הראשון של פסח (אף בקהילות אשכנז, אף שאין נוהגים כלל להזכיר טל לא בהזכרה ולא בשאלה).

ידועים שני מנהגים במועד אמירת תפילת גשם ותפילת טל:

א. מנהג אשכנז, צרפת, אושטרייך, פולין[ד], האיטלייאני ועוד קהילות רבות (ושמעתי שכן הוא מנהג ק"ק חבאן[ה]): אומרים תפילת גשם בחזרת הש"ץ. פיוט אחד קצר בברכת מגן אברהם, ופיוט שני בברכת מחיה המתים. אח"כ אומרים כמה פיוטים נוספים ארוכים יותר[ו] [ז]. האחרון שבהם הוא פיוט הנאמר ע"י החזן ובו בקשות על הגשם בחורף או על הטל בקיץ.

ב. מנהג ספרד, תימן ועוד קהילות: אומרים הפיוטים לפני מוסף קודם אמירת הקדיש. המעיין במבנה הפיוט שבמחזורי הספרדים יווכח כי כוונת מחבר הפיוט היתה שיאמרוהו בחזרת הש"ץ[ח]. בכמה קהילות אשכנזים בארץ קבלו את מנהג הספרדים לומר תפילת טל וגשם קודם מוסף, ואומרים רק הפיוט האחרון המיועד לחזן.

 

ונחזור לעניין שעסקנו בו, והוא מועד תחילת וסיום הזכרת גשם ע"י הקהל. מצינו כמה מנהגים:

  • מנהג הרמ"א:מכריזים קודם מוסף יו"ט האחרון של חג: משיב הרוח ומוריד הגשם. ואז מיד מזכירים בלחש משיב הרוח ומוריד הגשם. אבל ביו"ט ראשון של פסח אין מכריזים כלום, והצבור מזכירים בלחש "משיב הרוח ומוריד הגשם" עד ששמעו מהש"ץ שפסק, ואז מפסיקים להזכיר רק בתפילת מנחה. ושמעתי שבכמה קהילות בארץ ישראל נוהגים כן, אף שמזכירים מוריד הטל. וצ"ע.
  • מנהג אשכנז: יש נוהגים בחורף כמנהג א', אך בקיץ מכריזים "מכלכל חיים בחסד", להודיע לקהל שיפסיקו להזכיר. ואז הקהל מפסיקים כבר בלחש.
  • הנוהגים להזכיר טל בקיץ יש הנוהגים כמנהג אשכנז, אך מכריזים "מוריד הטל". הנוהגים לומר תפילת טל ותפילת גשם קודם מוסף נוהגים כן בלא"ה, שהרי שמעו מש"ץ שאמר משיב הרוח ומוריד הגשם / הטל.
  • מנהג המחבר ע"פ ביאור המג"א (סי' קי"ד, ס"ק ד') (הגר"א, (הביאו המ"ב) חולק על פירוש זה): בקיץ מכריזים מוריד הטל, והקהל מזכירים טל כבר בלחש (כן משמע בריש סימן קי"ד, מדלא הזכיר שצריך שישמעו מש"ץ אלא כתב בסתם ואין פוסקין עד תפלת מוסף של י"ט הא' ש"פ.

בחורף, אין מכריזים משיב הרוח ומוריד הגשם, והקהל מתחילים להזכיר רק אחר ששמעו מש"ץ שהזכיר בקול (וא"כ נהגו לומר תפילת גשם בחזרת הש"ץ), ורק בתפילת מנחה מתחילים להזכיר.

 

והנה, בביאור מנהג הרמ"א (מנהג א'), שאין הציבור פוסקים מלהזכיר עד מנחה, כתבו הרבה אחרונים (לבוש, מג"א, מ"ב, ועוד): והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח וכו' דנראה כממאנין בגשמים ע"ד שאמרו חז"ל אין מתפללין על רוב טובה. ועי' ט"ז.

והנה, מה שלא חששו לזה לפי מנהג אשכנז (מנהג ב') יתכן שבכה"ג אין נראה כממאנין בגשמים, שהרי לא אומר בפירוש שלא להזכיר. ואפשר שבשאר מקומות לא קבלו מנהג זה, כי בהכרזה בלשון זו אין מובן כ"כ שאין מזכירים עוד גשם, דהא בכל ימות השנה אומרים מכלכל חיים בחסד.

 

ואכתי יובן היטב מנהג מהר"ם מרוטנבורג שהכריזו "מוריד הטל". דהרי לפי מנהג הרמ"א אין תפילת הציבור והחזן שווה (ועי' מג"א שם) כי הציבור מזכירים והש"ץ אינו מזכיר גשם כי אם טל. ובמנהג אשכנז יש קצת חסרון כפי שכתבתי לעיל. אמנם, כיוון שמצד הדין אין איסור להזכיר טל (אף שאין נוהגים לאמרו), ומקומות מקומות יש שנהגו להזכיר, לכן מכריזים מוריד הטל כסימן אין מזכירים עוד גשם, ואינו נראה כממאנים בגשמים כי הרי מזכיר שבח אחר.

ובדוחק אפשר לומר עוד, דשמא באותה תפילה בלבד נהגו הציבור להזכיר מוריד הטל, דהרי החזן מזכירו בתפילתו בקול. אמנם, זה יש לדחות כי מצינו בכל פיוטי הקרובות שנתקנו כידוע בארץ ישראל, ומזכירים בהם טל ואין חוששים כלל.

 

ולפי זה יובן גם מנהג המחבר (מנהג ד'). דהנה, ביו"ט ראשון של פסח מזכירים כבר בלחש מוריד הטל, הוא מטעם "שיצאו כל המועדות בטל", ויותר ראוי להזכיר טל מלהזכיר גשם. משא"כ לפי מנהג הרמ"א שא"א מוריד הטל, אם יכריז שלא להזכיר נראה כממאנים בגשמים.

ומה"ט בשמיני עצרת שמתחילים להזכיר גשם, ממתינים עד שישמעו מש"ץ שהזכיר גשם, ואז מתחילים להזכיר גשם במנחה, אבל עכ"פ כמה דאפשר להזכיר טל במועדות, מזכירים.

 

 

 

[א] בהקשר לכך יש לציין כי בנוסח התפילה המשיכו בני מערבא כמה נוסחאות שנהגו בכל מקום בזמן שבית המקדש קיים (כמו למשל חתימת "שאותך לבדך ביראה נעבוד" הנהוגה עד היום לפי מנהג אשכנז ופולין בחזרת הש"ץ של מוסף של יו"ט), וכן עוד כמה נוסחאות ואכמ"ל. חלק משינוי נוסחאות לו אלו יבוארו בעז"ה בקונטרס מסוד חכמים העתיד לראות אור בקרוב אי"ה.

[ב] עובדה זאת נודעה לי מפיו, שכן אינו משתייך לקהילה הנוהגת כן, וכשמתפלל בעצמו הרי מתפלל כמובן בלחש וכשליח ציבור עושה כרצון הקהל.

[ג] על שיטת הגר"א בעניין היתר כתיבת סידורים בימינו עי' בהרחבה שרשי מנהג אשכנז ח"ג, פרק התר כתיבת סידורים (עמ' 245).

[ד] בבית מדרשו של הגר"א אף שבשחרית של יו"ט ושל ארבע פרשיות לא אמרו פיוטים רק אחר תפילת שחרית, תפילת טל ותפילת גשם אמרו בחזרת הש"ץ של מוסף ואמרו כל הפיוטים שבמחזור. כמו כן, גם בראש השנה ויום כפור אמרו  את כל הפיוטים בתוך חזרת הש"ץ (כמבואר במעשה רב). וכן נהגו גם בישיבת וואלוז'ין (שו"ת משיב דבר סימן י"ג).

[ה] מנהגים מיוחדים נהגו בעיר זו שבאיזור תימן, חלק ממנהגיהם כהבלדי וחלקם כהשאמי. יישוב ברקת הוקם על ידי עולי קהילה זאת.

[ו] על מבנה וסדר פיוטים אלו אשר רובם נועדו להאמר כ"רשות" לחזן, עי' מה שאכתוב בעז"ה בקונטרס מסוד חכמים העתיד לראות אור בקרוב אי"ה.

[ז] בלוח דבר בעתו הביא בשם הר"א מטשערנאביל כי אמירת פיוטים אלו היא סגולה לפרנסה.

[ח] כן מוכח ממבנה הפיוט: חלקו הראשון של הפיוט מסתיים: מגן הוא לכל החוסים, מעין חתימת מגן אברהם. וחלקו השני מסתיים: הלא אתה תשוב תחיינו, מעין חתימת ברכת מחיה המתים. על פיוטים נוספים שנתקנו לאמרם בתוך התפילה והתקבלו במנהג ספרד במקום אחר, ארחיב את הדיבור בעז"ה בקונטרס מסוד חכמים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *