שאלה:
שלום ומועדים לשמחה, לא עלינו באם אדם נדרש לעשות טיפולים רפואיים על מנת להציל את חייו אך הסבל מהם רב, וצערו רב, האם הוא מחוייב לעשות כל יסורים שבעולם על מנת להציל את חייו כשזה ודאי מציל. בנוסף אמשח לדעת אם ישנו חיוב כאשר יש ספק אם מציל. אני מתכוון כמובן בין השאר לטיפולים כימותרפיים לא עלינו, דברים קשים ביותר שכאלה.
תשובה:
שלום וברכה
ככל שיש סיכוי להחלמה חובה לקבל את הטיפול, וכופין אותו לכך! הנדון הרחב הוא לגבי חיי שעה והארכת חיים בלבד…
מועדים לשמחה ובשורותץ טובות ישועות ונחמות!
מקורות:
חולה הסובל ממחלה ממאירה וכדי להציל את חייו אין ברירה אלא לקטוע לו את האיבר הנגוע, החולה מסרב ואומר שחייו ללא אותו איבר אינם חיים וחיי סבל קשים מנשוא, לכן מעדיף להימנע מעריכת הטיפול ולחכות למותו ממחלתו. האם מותר לו לסרב לטיפול, בהתחשב בייסוריו הקשים, או שמא יש חיוב לכפותו לערוך את הטיפול כדי להאריך את חייו?
א. כתב המגן אברהם (סי' שכ"ח סק"ו) לגבי חולה שיש בו סכנה: "אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו". מקורו של המג"א הוא בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ס"ו, ח"ד סי' אלף קל"ח) וע"ע במשנ"ב (סי' שכ"ח סק"ו).
ב. והוסיף על כך המור וקציעה (שם): שברפואה בדוקה וגמורה "ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה, ולהפיס מורסא ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר כדי להצילו ממוות…ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים…כל כה"ג ודאי עושין לו ומעשין אותו בעל כורחו, משום הצלת נפש. ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו איבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממוות…ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך משום "ולא תעמוד על דם רעך", ואין הדבר תלוי בדעתו של החולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו", עכ"ל.
ג. מקור לדבריהם מבואר בתוספתא (שקלים פ"א ה"ב): "משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו, ומחתך בבשרו בשביל לרפאותו".
ד. וכך פסק בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ע"ד אות ה') שחולה שאם לא ינתחוהו ימות ודאי במשך זמן קצר, וע"י הניתוח רוב הסיכויים שיתרפא מחויב הוא להינתח. ואם החולה מסרב ומעדיף להישאר בעל מום, ולדברי הרופאים לא יוכל לחיות בלא הניתוח והוא באופן שאין לחוש לשמא יטרף דעתו כשלא ישמעו לו, כגון שחשש המיתה מהחולי ברור, וטריפת הדעת כשלא ישמעו לו הוא רק ספק…ודאי שרשאין ומצווה גדולה דחיי נפש יהיה כשיעשו לו בעל כורחו אף בכפיה דקשירת גופו…"
וכ"כ האגרו"מ (חו"מ ח"ב סי' ע"ה אות ז'): "ובדבר זקן מופלג שחלה, ודאי חייבים לרפאותו במה שאפשר כמו לאיש צעיר, ואף אם הזקן מסרב באמרו שמאס בחייו, ואסור אף להעלות על הדעת דברים כאלו. ואף לענין קדימה להרופא למי ילך, מסתבר שאין להתחשב בזה (בזה שהחולה מסרב לטיפול)" עכ"ל.
אולם, בחלק יו"ד (ח"ב סי' ע"ג אות ה') כתב האגרות משה, שאם בטיפול הרפואיעצמויש סיכון, אלא שהרופאים נוהגים לעשות טיפול זה לחולה מסוכן כיון שסכנת הרפואה פחותה הרבה מסכנת המחלה, אין לעשות טיפול זה בעל כורחו של המטופל[1].
ה. חידוש גדול כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צ"א אות כ"ד), לגבי ילדה חולנית במצב מסוכן, ויש אפשרות לנתחה ולהצילה, אלא שאם ינתחו אותה תישאר משותקת לכל החיים, וגם הצלחת הניתוח אינה ודאית, כתב הגרש"ז זצ"ל שבכגון דא מוטב להישאר בשב ואל תעשה ולהישען על רחמי ד' כי רבים רחמיו, וביד אדם לא להפילה. וטעמו שחיים של המשותקים הם רעים ומרים, וגם יש אשר טוב להם המוות מהחיים, לכן בכגון דא מסתבר שאין חייבין לעשות מעשה של ניתוח בקום ועשה, ובפרט בנידון דידן שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק.
חידוש גדול יש בדבריו, שהרי החולה היתה במצב מסוכן, והייתה דרך טיפול להצילה לחיי עולם (ואין זה דומה לנידון בפרק הקודם לגבי חולה סופני שאין דרך להצילו אלא רק להאריך את החיי שעה שלו בסבל) , ואעפ"כ התיר הגרש"ז אויערבך זצ"ל שלא לטפל בה מכיוון שהצלחת הטיפול אינה ודאית וגם ע"י הטיפול יתארכו ימי סבלו.
אמנם, חשוב להדגיש את תחילת דבריו של הגרש"ז זצ"ל: ""הן אמת פשוט וברור דאע"ג שהחיים של משותקים ל"ע אינם כלל חיים לפי המושגים הפשוטים שלנו וקשה מאוד כח הסבל של החולה וגם של משפחתו, עם כל זאת הננו מצווים וגם חייבים להשתדל בקום ועשה להארכת חייהם של משותקים, ואם הוא חולה חייבים ודאי להזדרז בהצלתו וגם לחלל עליו את השבת, כי הענין של "חיים" אין לנו שום קנה מידה כמה למדוד את יוקרם וחשיבותם אפילו לא בתורה ומצוות, שהרי מחללין את השבת גם על זקן חולה מוכה שחין אע"פ שהוא חרש ושוטה גמור, ואינו יכול לעשות שום מצוה וחייו הם רק למשא וסבל גדול על משפחתו וגורם להם ביטול תורה ומצוות, ונוסף לצערם הגדול הרי הם אזלי ומדלדלי, אפילו הכי מצוה בגדולי ישראל להשתדל ולעסוק בהצלתו ולחלל עליו את השבת. ועוד יותר מזה נלענ"ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים דף מ' ע"א והובא גם בפוסקים, מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות ג"כ חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים וכו' ".
לסיכום:
א. חולה שחייו בסכנה, וקיים ניתוח שיכול להצילו ולהאריך את חייו לחיי עולם, אולם יגרום לו חיי צער וסבל, כגון לכרות את אחד מאבריו, חובה לעשות את הניתוח.
ב. אם הדבר ספק האם הניתוח יצליח, לדעת רוב הפוסקים גם בזה חובה לערוך את הניתוח כיון שאין בו חשש סכנה, אולם לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל אין חיוב לעשות את הניתוח אם יגרום לחולה חיי סבל קשים.
ג. אם בניתוח עצמו יש סיכון, אלא שהסכנה מחמת המחלה גדולה יותר, והחולה מסרב לקבל טיפול מסוכן זה, אין לעשות את הניתוח בעל כורחו[2].
