תרומות – לחץ כאן

ברכה ראשונה ואחרונה בסעודת ערב פסח שחל בשבת לאחר שמסלק את החמץ או שינה מקום

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בברכה ראשונה ואחרונה במאכלים הנאכלים בתוך הסעודה. מתי ברכת המוציא פוטרת את כל הסעודה? ומתי ברכת המזון פוטרת את כל הנאכל בסעודה? מתי חייבים לברך שוב ברכה ראשונה על הנאכל לפני ברכת המזון? ומתי חייבים לברך שוב ברכה אחרונה? מה הדין אם אכל מעט מאד לחם, ואחר כך אכל סעודה דשנה מלאה ללא לחם כלל, האם הוא עדיין נפטר מכך? מה הדין בלי שנוטל ידים על מעט לחם, כדי לאכול פיצה שיש ספק האם ברכתו המוציא או מזונות? האם בחתונה שהמלצרים הורידו את לחמניות מנה ראשונה והסלטים מהשולחן, והגישו מנה עיקרית ואין אפשרות להמשיך לאכול לחם, האם מתחייבים שוב בברכה? מה הדין כאשר קיפ]לו לגמרי את השולחן לצורך הריקודים, והמלצר מחלק גלידה? מה הדין שהנה כאשר מסירים את מפת הניילון עם החמץ מעל השולחן, ועורכים את השולחן מחדש במאכלים הכשרים לפסח? האם העובדה שהגיע זמן איסור אכילת חמץ משפיעה על חיובי הברכה? מה הדין כאשר אוכלים את החמץ בחצר, ואת המשך הסעודה בבית?

 

ברכה ראשונה ואחרונה בסעודת ערב פסח שחל בשבת לאחר שמסלק את החמץ או שינה מקום

הנידון המצוי בסעודת שבת כשחל בערב פסח

בשבת זו יש לגמור לאכול את אכילת החמץ עד סוף זמן אכילת חמץ, שהוא יחסית מוקדם, מכיון שבשבת זו אסור לאכול מצה, חייבים אנו לאכול את סעודת הבוקר בפת, ויש מדקדקים אף לאכול שתי סעודות עד שעה זו. [ראה מאמר השבוע של שבוע שעבר ויקרא תשפא]. כיון שהבית נקי כבר לפסח, ובנוסף יש להשתדל שלא ישאר חמץ כיון שאסור לשרוף חמץ בשבת. הרבה נוהגים לאכול את הפת מיד לאחר המוציא. ואח"כ מסירים את מפת הניילון ומשליכים אותו לאשפה. ושוב עורכים את השולחן וממשיכים את סעודת השבת ללא חמץ. וכך שומרים על הבית שלא יתמלא בפירורים של חמץ או שהחמץ לא יגע בכלים של פסח, וכדומה.

[אם יש כזית חמץ יש להשליכו לפני זמן האיסור לפח שאינו נמצא ברשות של יהודי, או לאסלה – רק את הפת לאחר פירור בצורה שלא תגרום לסתימה, במקרה והדבר אינו אפשרי למשל אם אין פח ברשות הרבים, או שאין עירוב, ויש חשש של סתימה בפרט כשחמץ נדבק לחד פעמי וכדומה, יש לשפוך לתוך שקית הפח מעט אקונומיקה או דבר אחר הפוסל את החמץ מאכילת כלב].

בפרט כאשר מספיקים את אכילת המוציא בסמוך לזמן אכילת חמץ, ואילו את שאר הסעודה רוצים לקיים אחר כך לאחר זמן האיסור במאכלים הכשרים לפסח, ואז חובה לפנות ולנקות היטב את השולחן משאריות החמץ מפת החמץ וכלי החמץ, ולאכול בכלים הכשרים לפסח.

יש גם שאוכלים את הפת בחצר או מרפסת או גג וכדומה במקום שקל לנקות, ואח"כ נכנסים לסלון הנקי לפסח להמשך הסעודה, ובבית אוכלים רק מאכלים הכשרים לפסח.

אולם בכל המקרים הללו צריך לברר האם ניתן להמשיך את הסעודה בלי לברך שוב על המאכלים, והאם גם במקרה זה ברכת המוציא על הפת פוטרת את כל הסעודה. וכן צריך לברר האם ברכת המזון פוטרת את הנאכל בהמשך הסעודה, אף שהקפידו שלא יהיה שם פת.

נקודה נוספת שצריך לברר היכן יש לברך את הברכת המזון, האם בחצר שאכלו שם את הפת, או שמא בבית היכן שסיימו את הסעודה.

לברר נושא זה, נעסוק ב3 נקודות: א. מתי המוציא וברכת המזון פוטרים את כל המאכלים. ב. מה הדין בכל השנה כאשר אדם מסלק את הפת מהשולחן וממשיך לאכול סעודה, או אדם שאוכל פת במקום אחד, והמשך הסעודה ללא פת במקום אחר, האם נפטר בברכת המוציא וברכת המזון על המשך הסעודה. ג. ע"פ הדברים הללו נעסוק מה הדין בשבת זו.

כתיבת מאמר זה הוא ע"פ לימוד עם מו"ר הגר"י לוקסנברג שליט"א רבה של נאות שמחה ונופי עלית מודיעין עילית, והכרעות במאמר הם ע"פ פסקיו, וכפי שנמסרו בדרשת שבת הגדול שנה זו.

סוגיית הש"ס

בגמרא (ברכות מא:) נאמרו 3 כללים בהלכות אלו:

'אמר רב פפא – הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.

ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם.

לאחר סעודה [רש"י גרס: דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה] טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם'.

שיטות הראשונים בביאור הגמרא

ונאמרו 3 שיטות עיקריות בראשונים בהבנת הכללים האמורים בגמרא:

א. שיטת רש"י (ברכות מא:) שדברים הבאים מחמת הסעודה פירושו כל דבר שמלפת את הפת, כלומר שהפת נאכל עימו ממש, ברכת המוציא פוטרת אותו, וכן ברכת המזון פוטרת אותו.

אך דברים שהם חלק מהסעודה אולם אינם נאכלים יחד עם הפת, אלא תבשיל נוסף שמובא בסעודה [רש"י ציין 3 דוגמאות: דייסה, תבשיל של כרוב, ותבשיל של תרד] אף שמטרת התבשיל הוא להשביע, כיון שאין הדרך לאכול אותו עם הפת, אינו נפטר מברכה ראשונה, וצריך לברך עליהם לפני האכילה, אולם הם פטורים מברכה אחרונה, וכשמברך ברכת המזון יוצא ידי חובה גם על דברים אלו.

פירות ודברים שהדרך לאכול אותם כקינוח, ולא באמצע הסעודה, בין אם הם נאכלים באמצע הסעודה ובין אם הם נאכלים בסוף הסעודה חייבים בברכה ראשונה ואחרונה.

למעשה כמעט כל הראשונים נחלקו על שיטה זו, והיא לא נפסקה להלכה.

ב. שיטת רוב הראשונים [תוספות (ברכות מא: ד"ה והלכתא) רבינו יונה  (ברכות כט: בדפי הרי"ף ד"ה ורבינו יצחק) רא"ש (ברכות פ"ו סי' כו)] שדברים הבאים מחמת הסעודה כוללים כל דבר שהדרך לאוכלו בתור חלק מסעודת הפת, גם ברכת המוציא פוטרת אותם מברכה ראשונה, וברכת המזון פוטרת אותם מברכה אחרונה.

והגדרה זו כוללת בין דבר שבא כדי לטבול בו את הפת ממש, בין בשר דגים גבינות וביצים ירק, שהדך לאוכלם לצד הפת  – כלומר שהדרך שלצד הפת שהוא פחמימה המשביעה האדם אוכל גם מנת חלבון או ירק להשלמת הסעודה, בין מאכלים נוספים שמטרתם להשביע, כגון פחמימות נוספות, כדוגמת אורז תפוחי אדמה קטניות דייסה בורקס ועוד, ואף שאין לאדם מטרה לאכול אותו יחד עם הפת, אלא ברצונו לאכול כמה פחמימות משביעות, למשל גם פת וגם תוספת של אורז.

אולם דברים שאין הדרך לאוכלם בתוך הסעודה כגון פירות ומנה אחרונה הבאה לקינוח והנאה ולא להשביע, ברכת המוציא אינה פוטרת אותם, אולם ברכת המזון חלה גם עליהם, ואין צריך לברך ברכה נוספת.

אולם כל זה כאשר אכל את הדברים בתוך הסעודה, אולם אם כבר סיים לאחר את הפת, ומשך ידו מאכילת הפת ואכל מאכל נוסף, המאכל חייב בברכה ראשונה ואחרונה, ואינו נפטר לא בברכת המוציא ולא בברכת המזון. ודין זה נאמר בין על מאכלים שהדרך לאכול כחלק מהסעודה מכל סוג שהוא, ובין על מאכלים שהדרך לאוכלם לקינוח.

שיטה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' קעז סעיף א-ב).

ג. שיטת הרשב"א (ברכות מא: ד"ה הביאו) שכל דבר שהדרך לאוכלו כחלק מהסעודה, אין הבדל אימתי הוא נאכל בתוך הסעודה לאחר שסיימו את הסעודה, כל שלא בירכו ברכת המזון, הרי הוא פטור גם מברכה ראשונה וגם מברכה אחרונה.

דבר העשוי מחמשת מיני דגן אך בא להנאה ולא להשביע, כדוגמת עוגה, אם הוא נאכל כחלק מהסעודה אין לברך עליו כלל, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. אולם אם הוא נאכל לאחר שסיימו לאכול את הסעודה, יש לברך לפניו בורא מיני מזונות, אולם אינו צריך לברך ברכה אחרונה ויוצא בברכת המזון אף שסילקו לגמרי את השולחן לפני אכילת העוגה. [בזמנם נהגו לאכול על שולחן המורכב מלוח עץ נייד המונח על בסיס של רגלים או ארגז, ולאחר שסיימו לאכול, היו מפנים את לוח העץ אם כל מה שעליו, ואח"כ היו מביאים פרי או עוגה לקינוח, דבר זה קרוי בלשון חז"ל סילוק טבלא].

פירות שהדרך לאוכלם כקינוח: אם אדם אוכל אותם יחד עם הפת ממש, אף שאינו הדרך הם פטורים מברכה ראשונה ואחרונה. אם הוא אוכל אותם ללא פת בתוך הסעודה יש לברך עליהם העץ אך הם פטורים מברכה אחרונה. אם אוכל אותם לאחר שסיים לאכול את הסעודה כמנה אחרונה, הם חייבים גם בברכה ראשונה, וגם בברכה אחרונה.

שיטה זו לא נפסקה להלכה, אולם האחרונים התחשבו בשיטה זו לגבי חלקים משיטה זו, או כצירוף לסיבות נוספות להקל.

מחלוקת האחרונים בדעת התוספות והרשב"א

דעת מרבית האחרונים שיש מחלוקת בין שיטת רוב הראשונים לבין שיטת הרשב"א לגבי אדם שאוכל בשר ודגים לאחר שסילק את הפת מהשולחן, ואינו רוצה לאכול יותר פת. לדעת רוב הראשונים יש לברך שוב, ואילו לדעת הרשב"א אין צריך לברך שוב. לגבי אכילת פחמימות משביעות לאחר שסילק את הפת, כתב הביאור הלכה שבזה ראשונים רבים מודים שאין צריך לברך שוב.

אמנם החזון איש (סי' כז סק"ב-ד) סבר שלא נחלקו הראשונים בכך, וכאשר סיים לאכול פת, אולם עדיין דעתו לאכול מאכלים אחרים מהסעודה, הכל מודים שהוא פטור מברכה. ואילו במקום שסיים לאכול את הסעודה, וסילק את המאכלים מהשולחן, ודעתו כעת לאכול רק מנה אחרונה וקינוח, הכל מודים שהוא חייב לברך על כך ברכה.

הטעם מדוע מאכלים שונים נפטרים בברכת המוציא או בברכת המזון

בשיטת הראשונים הנ"ל ישנם שתי טעמים שונים מדוע ברכת המוציא וברכת המזון על הפת פוטרת גם מאכלים שיש להם ברכה אחרת: א. מאכלים שהדרך ללפת בהם את הפת, כלומר שהדרך לטבול בהם את הפת, או לאוכלם בתוך סנדוויץ' בפת, וכדומה, כיון שהתורה קובעת שלחם הוא מזונו העיקרי של האדם, מאכלים אלו נחשבים טפלים לפת. וישנו כלל בכל אכילת שתי מאכלים יחד שמברכים על העיקר, והברכה פוטרת גם את המאכל הטפל. וכן סבר רש"י. אולם התוספות וראשונים נוספים הרחיבו פטור זה גם על בשר ודגים וכדומה שהדרך לאכול אותם יחד עם הפת להשלים את הארוחה. [כלומר מנות חלבון או ירקות שע"י אכילתם הסעודה מושלמת].

ב. כיון שהלחם הוא מזונו העיקרי של האדם, ועליו קובעים סעודה, והוא עיקר הסעודה, הברכה הוא על סעודת הפת, וברכת המוציא וברכת המזון חל על כל דבר הנאכל בסעודה זו שבא למטרה להשביע או למזון הסעודה. אולם ורק דבר הבא לקינוח ותענוג ולא למזון אינה נחשב חלק מהסעודה, ומצריך ברכה נפרדת, ואף בכך יש מחלוקת באיזה צורות ברכת המזון פוטרת, וכפי שפורט לעיל. וברבינו יונה הרשב"א והרא"ש הוזכר רק טעם זה.

ההבדלים בין הטעמים

קיימים הבדלים הלכתיים רבים בין הטעמים, ונציין 3 מתוכם:

ההבדל העיקרי שהוזכר בראשונים בין הטעמים הללו מה הדין בדייסה שהוא מנת פחמימות שאינה נאכלת כלל עם הפת, וכיון שהדייסה גם נאכלת בפני עצמה ואין הדרך לטבול בה את הפת, או לאוכלה יחד עם הפת, [והוא הדין בכל פחמימה הדומה לה], וגם אינה מנה חלבונית או ירק שבא להשלים את סעודת הפת, לפי הטעם הראשון חייבת ברכה ראשונה ואחרונה, אך לפי הטעם השני הוא פטור שהרי הוא חלק מהסעודה, ואף שאכילת פחמימה משביעה היא תחליף לאכילת עוד לחם, ולא באה להאכל יחד עם הלחם.

להלכה בשולחן ערוך (סי' קעז סעיף א) הביא את הטעם שהמאכלים מלפתים את הפת, אולם המשנה ברורה (סק"א ובשער הציון; סק"ב; בה"ל שם) העיר כיון שהשולחן ערוך נקט גם שהאוכל דייסה בסעודה נפטר, אף שדייסה היא מאכל הנאכלת בפני עצמה, מוכח שהשולחן ערוך סבר שלהלכה שני הטעמים אמת ושניהם נפסקו להלכה.

הבדל נוסף הוא במה שפסק המגן אברהם (סי' קעז סק"ה) שאדם האוכל מעט מאד פת בתחילת הסעודה, וממשיך לאכול סעודה גדולה ללא פת, אי אפשר לומר שכל הסעודה טפלה לפת, ובאה ללפת את הפת. לפי הטעם הראשון אכן קשה לשייך את כל הסעודה למעט הפת שטעם בתחילה. אולם לפי הטעם השני יש יותר מקום לומר שכל הסעודה הוא חלק מסעודת הפת.

ואכן המשנה ברורה (סי' קעז סק"ג) הביא את דבריו רק לגבי אדם שאינו רוצה כלל לאכול פת, אולם הוא רוצה לאכול דבר שברכתו מסופקת, כגון פיצה שיש מחלוקת האם ברכתו המוציא או מזונות, והוא נוטל ידים ואוכל פרוסת לחם ואז ניגש לאכול את מנת הפיצה שלו. וכיון שאינו רוצה כלל לאכול פרוסת לחם בעודו מחכה לאכול את הפיצה, וכל אכילת הלחם הוא רק כדי לפטור את הברכה, אי אפשר לומר שבמקרה כזה הפיצה היא חלק מסעודת הפת. אולם כתב המשנה ברורה שיש מקום לומר כיון שבדרך כלל סעודה היא על פת, לכן אף במקרה זה נחשבת הפיצה כחלק מסעודת הפת. ונשאר בספק, ולכן הכריע שבמקרה כזה עדיף שלא לעשות כן, מלבד בשבת ויום טוב שיש חיוב לאכול פת, וכיון שאוכל פת מחמת החיוב לאכול סעודת פת, אף שאינו רוצה לאכול בכלל לחם, מועיל להחשיב את כל הסעודה כסעודת פת.

הבדל נוסף הוא בנידון שלנו, כאשר אדם סיים לאכול את הלחם, וסילק לחלוטין את הלחם מהשולחן, אולם הוא ממשיך לאכול את הסעודה בלי לחם לפי הטעם הראשון נראה שעל סעודה זו אי אפשר לומר שהסעודה מלפת את הפת, ואילו לפי הטעם השני כל עוד שהוא אוכל מאכלים משביעים שבאים למזון ולשובע, ברכת המוציא וברכת המזון חלים גם עליהם, ואינו צריך ברכה נוספת.

האם בימינו יש סיום הסעודה וסילוק פת

השולחן ערוך (סי' קעז סעיף ב) כתב שבתקופת התלמוד נהגו שבסוף הסעודה היו מסלקים את הפת מהשולחן, והיו נמנעים יותר מלאכול פת, וקובעים את המשך הסעודה רק על פירות ויין. ולכן לאחר סילוק הפת גם ברכת המוציא וגם ברכת המזון אינה יכולה לפטור את הנאכל אחר כך, בין דברים הבאים מחמת הסעודה, ובין שאינן באים מחמת הסעודה.

אולם בימינו התשנה תרבות אכילה זו, ואף שסילקנו את הפת, אין אנו נמנעים לגמרי שלא לאכול פת, ואם אדם רעב ותאב לפת הוא ניגש למטבח לוקח פת ואוכל, ולכן דין זה אינו מצוי שינהג בימינו.

אולם הביאור הלכה העיר שבסעודות גדולות שהדרך לאחר שסיימו לאכול את הסעודה מסירים את כל המאכלים והפת, ועורכים מחדש ומביאים מנה אחרונה, ואין הדרך אז לאכול כלל פת, לכאורה חזר דין התלמוד. והביא בכך מחלוקת ראשונים. וסיים שבמקרה ורק סילקו את הפת, אולם לא סילקו את כל השולחן כפי שהיה בזמן התלמוד, ואז היה נראה כסעודה חדשה, המנהג להקל. ועל כך הביא הביאור הלכה ראשונים נוספים החולקים.

מדבריו שם נראה שהכריע משום ספק ברכות להקל שלא לברך, אולם ראוי להחמיר שלא להכנס למצב זה. [יש כלל בהלכות ברכות שבכל ספק, מחמת חומר האיסור של ברכה לבטלה ספק ברכות להקל, אולם לכתחילה ראוי שלא לאכול דבר שוא ספק ברכות, מכיון שיש צד שאין לנו אפשרות לברך עליה].

שיטת המגן אברהם והמשנה ברורה על מה נאמר דין סילוק פת

והנה בפשטות כוונת השולחן ערוך שכל מאכל בין בשר ודגים ובין דייסה או מאכל משביע אחר מתחייב שוב בברכה אם סילק את הפת בצורה שהיתה נעשית בימי התלמוד. אולם המגן אברהם (סק"ה) והמשנה ברורה (ס"ק יא) כתבו שכוונת השולחן ערוך רק על בשר ודגים והדומה להם. והפרי מגדים (א"א סק"ה) תמה על דברי המגן אברהם מה בא לשלול, וכתב שאי אפשר לומר שבא לשלול דייסה, משום שלא מסתבר שיש בכך חילוק הלכתי.

אולם הביאור הלכה (שם ד"ה שאין) הרחיב בכך והוכיח שראשונים רבים סוברים שאם סילק את השולחן, אך בדעתו להמשיך לאכול דייסה, הרי הוא עדיין פטור מברכה ראשונה ואחרונה, וכך פסק להלכה מכח ספק ברכות להקל, וכתב שטוב שיכוון בברכת המזון במפורש לפוטרו.

וכפי שציינו לעיל דעת המשנה ברורה שבשר ודגים נפטרים משום שהם מלפתים את הפת, ולכן במקרה וסילק את עצמו מלאכול פת, אי אפשר לומר שהם השלמת סעודת הפת. אמנם במקרה והוא אוכל דברים המשביעים כדוגמת דייסה, הפטור אינו משום שהוא מלפת את הפת, אלא משום שהוא עיקר הסעודה, ובמקרה זה דעת ראשונים רבים שהברכה חלה מראש על כל הסעודה, ולא רק על החלק של הפת, ולכן אף שסילק את עצמו מהפת יכול לסיים את הסעודה ללא ברכה חדשה.

סיכום הלכות אלו לכל השנה

כאשר אדם אוכל פת, הוא פוטר את כל המשך הסעודה הן בברכת המזון והן מברכה ראשונה, מלבד דברים הנאכלים לשם קינוח החייבים בברכה ראשונה, אך לא בברכה אחרונה.

גם במקרה ואדם מסלק את הפת מהשולחן בימינו יש את הפטור הנ"ל. באירועים שלאחר שמסלקים את הפת לא מקובל לאכול עוד פת, במקרה וסילקו רק את הפת או את מפת הניילון [שהכוונה רק להסיר את הפסולת], המנהג להקל, אך לכתחילה כדאי להחמיר להמנע לאכול אח"כ. בפרט במקום שגם אם אחד מהאורחים לאחר הסעודה מרגיש שהוא עדיין רעב ורוצה מעט פת, לא מקובל להכנס למטבח האולם ולבקש לחמניה שנשארה.

במקרה ומסלקים לגמרי גם את השולחן, כפי שנהוג לפעמים בחתונה שמקלפים את השולחנות לפני ברכת המזון ומתחיל הריקודים, ובמהלך הריקודים המלצרים מחלקים גלידה, הגלידה צריך ברכה ראשונה ואחרונה. אולם אם נשאר בר שבו האורחים לוקחים מנות משביעות יש בכך מחלוקת וספק ברכות להקל, אך לכתחילה כדאי להמנע מכך.

וכדאי שתמיד ישאר עד ברכת המזון פת על השולחן, לדוגמא אם יש חלה הגדולה על השולחן הראשי ראוי להשאירה עד ברכת המזון, וממנה יכולים לקחת האורחים חתיכה. או לבקש מראש מהאולם שיניחו בר עם סלסלה של לחמניות שנשארו לתועלת מי שירצה. [והדבר טוב גם לגבי ברכת המזון שראוי שיהיה פת על השולחן]. ואז הפטור נמשך ככל סעודה.

הנידון בשבת זו

ע"פ הדברים הללו נבא לדון על סעודת השבת השנה, ולמעשה ישנם שלשה מצבים שצריך לדון עליהם:

  • כאשר סיימו לאכול את מעט הפת שיעדו לסעודה זו. והורידו את מפת הניילון מהשולחן, וטאטאו את הפירורים וכו', וערכו את השולחן מחדש. האם זה נחשב סילוק פת או סילוק שולחן.
  • במקרה והנ"ל אינו נחשב סילוק השולחן, האם כאשר אכלו את הפת במקום אחד, ועברו למקום אחר שלא רואים את המקום הראשון, אולם בברכה כיוונו לאכול בשני המקומות, האם זה כבר נחשב סילוק השולחן.
  • מה הדין כאשר הגיע זמן איסור אכילת חמץ, ואדם הספיק לסיים את הפת והחמץ, אולם עדיין רוצה להמשיך את שאר הסעודה הכשרה לפסח, האם לפחות מצב זה יחשב סילוק פת, ולא יפטר בברכה.

סילוק המפה עם הפת לאחר אכילת כביצה

באופן שאוכל את כל הסעודה באותו חדר, אלא שמיד לאחר אכילת כביצה מסירים את הפת ומפת הניילון, ואוכלים מאכלים כשרים לפסח, שהגדרתו סילוק פת, במקרה זה לכאורה הדבר דומה לסעודות הגדולות שהזכיר המשנה ברורה שהמנהג להקל. אולם עדיין לכאורה לכתחילה ראוי שלא להכנס לספק ברכות.

אמנם במקרה זה יש לצרף את שיטת החזון איש שכל עוד ודעתו להמשיך לאכול את סעודתו בדברים הנאכלים למזון ולשובע, כל הראשונים מודים שאינו צריך לברך מחדש אף שהיה סילוק פת של ימי התלמוד. ובנוסף יש שמועה בשם הגרי"ש אלישיב הגרש"ז אויערבך שיש סברא נוספת שניתן לצרפה להקל, כיון שהטעם שהאדם אינו אוכל פת אינו משום שאינו רוצה לאכול פת, אלא מחמת סיבה צדדית שהוא אינו רוצה לפזר פירורים בביתו, אפשר שזה אינו נחשב סילוק פת.

כשנאכל בחדר אחר

באופן שאוכלים במקום צדדי, ובפרט חצר או גג, ועוקרים ממקומם ועוברים לסלון בתוך הבית להמשך הסעודה, לכאורה נחשב סילוק השולחן ועריכתו מחדש, והמשנה ברורה כתב שהמנהג להקל כשמסלקים את הפת, אך לא כשמסלקים את השולחן מפני שנראה כסעודה אחרת. יש יותר מקום להחמיר. אולם אם ממשיכים לאכול מאכלים משביעים עדיין יש מקום להקל, שהרי המשנה ברורה כתב שעל כך אפשר יותר להקל.

המשך אכילה לאחר זמן איסורו

אמנם כל זה הוא עד זמן איסור חמץ, אך כשהסעודה ממשיכה לאחר זמן איסור חמץ, שבמקרה כזה לא רק שאין חמץ על השולחן אלא אסור לו לאכול כלל חמץ.

אולם יש מגדולי ההוראה שהביאו ראיה שגם במקרה כזה אפשר להקל, כיון שבתוספות רבינו יהודה החסיד (ברכות מא:) הביא שיש מחלוקת בין הלל הזקן וחכמים כיצד מקיימים את מה שנאמר בתורה לגבי קרבן הפסח (במדבר ט יא): 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', האם לכרוך יחד את הפסח המצה והמרור, או לאכול קודם את המצה והמרור ואח"כ את קרבן הפסח. והקשה רבינו יהודה החסיד שהרי בשעה שאוכלים את קרבן הפסח אסור כבר לאכול מצה, שהרי אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן, ולכן אסור לאכול שום דבר לאחר הפסח, ואם כן מדוע הפסח אינו צריך ברכה נפרדת. ותירץ, כיון שאין קצים בפת, ומה שאינו נאכל הוא משום האיסור, ולכן אינו נחשב סילוק הפת. ומוכח מכאן שאם האדם נמנע מלאכול פת רק מחמת איסור, נחשב הדבר שיש סיבה צדדית המונעת ממנו לאכול פת, ואינו נחשב שסילק את עצמו מהפת לגבי ברכות.

אמנם יש מקום לדון בכך, שהרי הפסח אמור להאכל כהמשך יחד עם המצה כפי שנאמר בפסוק 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', ולכן זה נחשב המשך לסעודה הראשונה, ואילו מהרגע שהחמץ הוא בל יראה ובל ימצא בביתו של היהודי, ואסור מאכילה יתכן בהחלט שהוא כבר פרש ממנו לחלוטין.

סיכום

  • כאשר רק מסיר את מפת הניילון מהשולחן וממשיך בסעודה, ניתן להקל ולהמשיך את הסעודה. [המנהג להקל, ואף שהיה מקום להחמיר לכתחילה ניתן לצרף את דעת החזון איש ואת הסברא שהסילוק הוא מסיבה צדדית להקל].
  • האוכלים בחדר אחר או בחצר יותר קשה להקל להמשיך את הסעודה ללא ברכה חדשה, משום שלא מצינו מנהג להתיר במקרה כזה אלא על סילוק פת בלי סילוק שולחן, אולם כיון שאוכל פחמימות הנאכלים להשביע, ובמקרה זה הביאור הלכה נטה שאפשר להקל בכל מקרה, ונראה שאפשר להקל גם כשאוכל בשר ודגים יחד עם הפחמימות. אך יותר מהודר שלסעודה זו יכינו את הבשר כתבשיל אחד יחד עם הפחמימות, [כפי שרגילים להכין בחמין [צ'ולנט] תפוחי אדמה מבושלים יחד עם הבשר וכדומה].
  • אף לאחר זמן איסור אכילת חמץ יש להורות כנ"ל, אמנם יש יותר מקום להחמיר שהסעודה תהיה מבוססת על פחמימות, או תבשיל משביע המכיל גם פחמימות בתוכו.
  • יש נידון נוסף שאם אוכל במקום שלא רואים את המקום השני, יש ספק היכן לברך ברכת המזון, האם במקום שאכל את הפת, או במקום שאכל את המשך הסעודה. והציע הגרי"א דינר שכדי שלא יחשב שאוכלים בחדר אחר, שלאחר שהכניס את הפת לפיו, יבלע את את הכזית האחרון של הפת בחדר שממשיך בו את שאר הסעודה. וע"י זה מועיל גם שהמשך הסעודה יותר נטפל לפת ונפטר בברכת המזון.
  • ראוי להחמיר בסעודה זו שלא להגיש קינוח, כיון שעליו בודאי יש ספק האם נפטר בברכת המזון. ואם רוצים אפשר להגישו בהמשך היום.

 

Join the Conversation

2 Comments

  1. מועדים לשמחה
    ציטוט: כדי שלא יחשב שאוכלים בחדר אחר, שלאחר שהכניס את הפת לפיו, יבלע את את הכזית האחרון של הפת בחדר שממשיך בו את שאר הסעודה. סוף ציטוט.

    מה הבדיחה הזו?? סליחה, אבל זה פתרון לא תרבותי לחלוטין

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *