אדם הצריך לנקביו – מתי נחשב שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה?

שאלה:

איך משערים אם אדם צריך לנקביו, כדי להתפלל השיעור הליכת פרסה, או כדי לא לעבור איסור, מיושב מעומד או מהלך?
תודה מראש.

תשובה:

בביאור הלכה שם כתב שהשיעור הוא כשמהלך, למרות שאם הוא יושב יכול להעמיד את עצמו זמן רב יותר. חשוב לי להעתיק מדברי הפסקי תשובות בסי' צב בענין:

ובהקדם נביא דברי השו"ע והביאור הלכה הנ"ל: וכתב השולחן ערוך או"ח סי' צב סעיף א, וזה לשונו, היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, והני מילי שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (הגהות מיימוני פרק ד' מהלכות תפלה), עד כאן דבריו.

ובביאור הלכה שם כתב וזה לשונו: שיעור פרסה:  עיין מ"ב והא דלא נקט בהדיא שיעור שעה וחומש כתב בחידושי רע"א בשם הגינת ורדים דבא להורות דאף אם ע"י שיושב במקום אחד יכול להעמיד עצמו מעט יותר מ"מ משערינן כאלו הוא מהלך שאין יכול להעמיד עצמו ולילך עד פרסה. וטעם לשיעור פרסה עיין בב"ח וע"ת ופרישה ובח"א ראיתי טעם חדש בזה והוא דשיערו חז"ל דאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה בודאי כבר נהפך המאכל במעיו לצואה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו לכך צריך לחזור ולהתפלל ולא נהירא דלפי דבריו מה יעשה עם תשובת הרשב"א דסובר דאפילו לקטנים בדיעבד תפלתו תועבה ועוד דא"כ אם שיער בעצמו שיכול לעצור שיעור פרסה ועבר והתפלל ואחר התפלה תיכף הלך ועשה צרכיו יתבטל התפלה משום זה ולא שמענו לאחד שיסבור כן:

והפסקי תשובות אורח חיים סימן צב כתב: סדרי החיים שנשתנו מאד בדור האחרון גרמו לשיבוש גם בענין זה, ובא לידי ביטוי בב' נקודות: א. בעוד שבזמניהם בני אדם היו מסודרים בסדרי האכילה ובזמני הסעודות ובכמות ואיכות האכילה, וגם בשתיה היה סדר מסוים, בזמננו עקב ריבוי שפע סוגי המאכלים והמשקים מכל המינים והסוגים, אצל רבים כמעט שאין יום דומה לחבירו בסוגי המאכלים, וגם לרבות החטיפים למיניהם אשר רבים רגילים לאכול בין הארוחות בלי סדר ומשטר. ב. בזמניהם היה בית הכסא מחוץ לעיר, ועכ"פ רחוק ממקום המגורים, ועקב הטירחא היו אנשים מרגילים גופם בפעולת המעיים, והיו יוצאים לנקביהם בזמנים מסוימים ובמשטר מסוים, בדרך כלל ב' פעמים ביום בוקר וערב, משא"כ בזמננו עקב קלות היציאה לבית הכסא רבים מרגילים עצמם עבור כל הרגש קטן לצאת מיד לנקביהם.

ועקב שינויים אלו, לרבים יקשה לשער אם הם במצב שיכולים להעמיד עצמם עד פרסה אם לאו, וגם ישנם אנשים ששורר אצלם עצבנות רבה בכל הנוגע לענין גוף נקי, ומגבבים חומרות יתירות, ומבלים זמנם על כל הרגשת התעוררות בעלמא ומפסידים זמן ק"ש ותפילה בציבור, ומכלים נפשם וגופם במחלות מעיים שונות ובמעיים עצבניות, ומחלישים כח המעצור ומנתקים שיני הכרכשתא (טחורים) וכו'.

ולכן יש לזכור הכללים הבאים: א. כל הרגשת צורך נקבים שעוברת ע"י היסח הדעת, הרי זה מוכח שאין גופו צריך לזה כלל, ואין זה בכלל "צריך לנקביו", ואינו אלא שע"י מחשבתו מעורר כעין צריכה, וכשצריך לנקביו באמת אינו יכול לישמט מלהרגיש אפילו בעת שמסיח דעתו לדברים אחרים. ב. פעמים מרגיש שצריך לגדולים אך אינו אלא כח הדוחה הפחת הרוח, ואחר ההפחה כבר אינו מרגיש עוד צורך. ג. איסור 'בל תשקצו' אינו אלא כשנדחק להוצאת הנקבים, והיינו שהלחץ על נקביו כ"כ חזק עד כי כאשר יצא לביהכ"ס מיעיו מתרוקנים מיד בלי שום סיוע של האדם.

ובכל מקרה של ספק אם יכול להעמיד עצמו עד פרסה אם לאו אפשר לנקוט לקולא, כי נקטינן דתפילה בגוף שאינו נקי איסורו מדרבנן, וספיקו לקולא. וכששיער בעצמו שיכול לעמוד שיעור פרסה, אף אם תיכף אחר התפילה הלך ועשה צרכיו והיה בתוך שיעור פרסה, אינו חוזר ומתפלל.

וככלל יש לדעת כי כשבדק עצמו לנקביו לפני התפילה, ואינו במצב של חולי מעיים, הרי הוא בכלל 'גוף נקי' ואין לו לחשוש באמצע תפלתו לכל התעוררות נוספת שמא הוא בגדר שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה, ובקטנים עד שלשה שעות ודאי סגי בין פעם אחת לשניה.