קניה מלא יהודי

שאלה:

האם מותר או אסור לקנות מוצר משאינו יהודי, בארץ? בחו"ל?
האם יש מחלוקת בין רבנים מציבורים שונים בנושא?
מה אומרת על כך ההלכה והאם יש סתירה לכך בקבלה או בחסידות?

תשובה:

רבים מהפוסקים סוברים שחיוב גמור להקדים פועל ישראל מפועל גוי. הרמב"ם והשו"ע שלא הזכירו דין זה. ונראה שגם הם מודים שיש חיוב להקדים ישראל.

גם כשהדבר כרוך בהפסד מועט צריך להעדיף יהודי. אך לא כשההפסד מרובה.

דעת החת"ס שישראל מומר אין חיוב להקדימו לגוי.

מקורות:

העדפת עשיית סחורה עם ישראל מגוי – חיוב או עצה טובה

איתא בתורת כהנים על הפסוק (ויקרא כה, יד) "וכי תמכרו לעמיתך או קנה מיד עמיתך" מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, ת"ל וכי תמכרו ממכך לעמיתך. ומנין שאם באת לקנות קנה מיד מישראל חברך, ת"ל או קנה מיד עמיתך. והובא ברש"י על אתר, ובחינוך מצוה שלז.

הרי לנו שיש חיוב מעיקר הדין להקדים לקנות או למכור מישראל ולא מגוי. וה"ה אם שוכר פועל שיש להעדיף פועל ישראל מפועל גוי.

אמנם בפסיקתא זוטרתא פרשת בהר דרש וז"ל: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך. מפני שהכנענים אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע. מבואר שהעניין להביא לביתו ישראל הוא מהלכות דרך ארץ ועצה טובה.

גם הרמב"ם (מתנו"ע פרק י הלכה יז) כשהביא דין זה כתב זאת רק דרך עצה נכונה ולא חיוב מהדין וז"ל: "צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו ולא יהנו בהם זרע חם, שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועוון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו בכל שעה ושעה מוסיף זכיות ומצוות".

מבואר שסובר שהדין להכניס פועלים עניים ולא עבדים מזרע חם הוא מצוות צדקה ולא חיוב מהדין. וכן מפורש יותר בטור (יו"ד סימן רנא) "מצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה". ובשו"ת שבות יעקב דן אם מותר לשלם ליהודי מדמי מעשרות, כיון שעושה מצוה שפורש מאיסור ולא שוכר אינו יהודי, והסיק שם שאינו יכול לשלם מהצדקה. אך אם שוכר עני יותר מהתוספת שלוקחים שאר בנ"א כתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א (ציון הלכה מתנו"ע י אות קיא) שיכול לשלם מדמי מעשרות.

דעת התשב"ץ והרמ"א שחיוב מן הדין להקדים ישראל

בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן קנא) כתב וז"ל: שהרי למכור שוה בשוה מן הדין להקדים ישראל לעכו"ם מדדרשינן כי תמכרו ממכר לעמיתך כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש ושם מרבה מטלטלין עם הקרקעות מדכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. עכ"ל. הרי שדעתו שדברי התו"כ הם חיוב מן הדין.

הגאון מהר"ם פדאוה הגיה והדפיס את ספרי הרמב"ם יד החזקה בשותפות עם גוי, ובא גוי עשיר אחר והדפיס גם הוא ספרי הרמב"ם בלא הגהות, ומכרם בזול כדי לירד לנכסיו של המהר"ם פדואה. והרמ"א בתשובותיו (סימן י') הביא ד' סיבות להגנתו של המהר"ם פדואה. והטעם השלישי את דברי התורת כהנים וז"ל: היסוד הגדול השלישי, הנה הוא במדרש תורת כהנים פרשת בהר, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך, וכן למכירה. הנה הוא בהדיא מפורש, שאילו לא היה הגאון הנ"ל רק כאחד מבני עמי הארץ זכה בדין והדין עמו, כ"ש וק"ו עתה (שהוא ת"ח)". ועיין שם בסוף תשובתו שיצא בחרם ושמתא למי שיקנה מהגוי. הרי לנו שדעת הרמ"א שהדין להעדיף יהודי הוא חיוב מהדין ולא מידת חסידות.

גם מרנא הח"ח בספרו אהבת חסד (ח"א פ"ה) הביא דברי חז"ל אלו לדינא.

החיוב להקדים ישראל גם כשיש הפסד

לא בלבד שהרמ"א נקט את דבר התו"כ להלכה אלא הוסיף וחידש שאף כשהדבר כרוך בהפסד חייב לקנות מישראל. והביא לזה ג' ראיות. ראיה א: בגמרא ב"מ (ע"א, א) תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי, עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם. ופריך בגמרא עמי וכותי עמי קודם פשיטא, ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא, תנא לא נצטרכה אלא דאפילו לכותי ברבית שנאמר לנכרי תשיך, אפ"ה דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו. מבואר בגמרא שמצווה להלוות לישראל ולא לגוי למרות שאם ילווה לגוי ירוויח את הריבית, הרי לנו שהמצווה להעדיף יהודי נאמרה גם כשהדבר כרוך בהפסד. אלא שכתב הרמ"א שאפשר לדחות ראיה זו ולחלק בין מניעת רווח להפסד.

ראיה ב: בגמרא (ע"ז כ, א) דורשת את הפסוק "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" לדעת ר' יהודה לא בא הכתוב להקדים מכירה לגר מלנכרי, כיון שגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אין אתה מצווה להחיותו, אלא בא הכתוב לומר שיקדים לתת לגר בחינם אפילו אם יכול למכור לנכרי. מבואר שגם על הפסד הקרן שלו צריך להקדים גר לנכרי.

ראיה ג: קיי"ל (עירובין מו) ר"מ ור"י הלכה כר"י, ור"י אמר על הפסוק שיתן את הנבילה לגר או ימכור לנכרי, לאקדומי גר תושב לנכרי לא צריך קרא. וה"ה בפסוק "עמיתך" שלמדים להקדים יהודי, ואם מודבר בישראל וגוי שנוטלים בשווה לא צריך קרא. ע"כ שקרא עמיתך בא ללמדנו שגם אם קונה מישראל צריך לשלם יותר צריך להקדימו. עכ"ד דברי הרמ"א. על הראיה ב' כתב באהבת חסד (ח"א פ"ה הערה יב) שיש לדחות ולומר שאמנם בגר תושב עני מצווה להפסיד מהקרן כדי להחיותו, אבל בעשיר ישראל מנלן שיש להפסיד כדי להקדימו לגוי. והסכים עם הראיה השלישית, וכן פסק להלכה שגם על הפסד ממון יש לו להקדים ישראל לגוי

שיעור הפסד כדי להקדים ישראל

ברמ"א לא מבואר כמה שיעור ההפסד שצריך להפסיד כדי להקדים ישראל. אמנם באהבת חסד (שם) כשפסק את דברי הרמ"א כתב 'מעט יותר'.

גם התשב"ץ (שם) דעתו כהרמ"א שגם אם הגוי מוזיל מצוה לקנות מהישראל וז"ל "והיה נראה שאפי' בפחות מהעכו"ם הוא מזהיר הכתוב שאלו שוה בשוה פשיטא כדפריך תלמודא בפ' איזהו נשך (ע"א ע"א) גבי עמי וגוי עמי קודם פשיטא ופריק לא נצרכא אלא אפילו לעכו"ם ברבית וישראל בחנם והכי נמי קרוב הדבר לדמותו לזה שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם אלא אפי' לישראל בפחות ולעכו"ם ביתר ישראל קודם".

מדברי התשב"ץ שכתב לישראל בפחות ועכו"ם ביותר דייק במנחת יצחק (ח"ג סימן קכט) שמדובר בהפרש מועט, אבל אם הישראל מוכר בהפרש מרובה על הגוי אינו מצווה לקנות מישראל. אך מדברי הרמ"א שכתב: "שהגוי מוזיל טפי" רצה המנח"י להוכיח שאין שיעור להפסד ואפילו שיעור מרובה חייב להקדים ישראל. אמנם הבאנו שבאהבת חסד הבין שגם הרמ"א לא חייב אלא בהפסד מועט.

וכן מוכח מדברי התוספות בע"ז (כ, א ד"ה ור' מאיר) שהקשו מדוע צריך לתת לגר בחינם ולא לגוי בשכר וכי מצווה אדם לתת חפץ בחינם לגר ולא למכור לגוי, והרי גם בישראל אינו מצווה על כך. ותירצו "וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר". מבואר שרק בדבר מועט מצווה להקדים לגוי ולא בדבר מרובה. וכן כתבו התוספות בחולין (קי"ד, ב סוד"ה עד שיפרוט).

דעת הרמב"ם והשו"ע בדין זה

בשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"א סימן קלט) הקשה מדוע לא הביאו הפוסקים [הרמב"ם הטור והשו"ע] את הדין של התו"כ שחייב להקדים ישראל לגוי. ותירץ כיון שבפסיקתא דרש את דרשה זו רק למידת ד"א ולא לחיוב.

אך קשה לומר שהרמב"ם והשו"ע סוברים שאין חיוב להקדים ישראל לגוי, שהרי בגמרא (פסחים כא, ב. ע"ז כ, א) אמרו שאם להקדים גר לגוי לא צריך קרא סברא הוא. הרי שסברא ברורה שיש חיוב להקדים גר וכ"ש ישראל לגוי.

עוד קשה שהרמב"ם והטור והשו"ע (חו"מ סימן קנו ס"ה) פסקו שתלמיד חכם המביא סחורה לעיר, חייבין למנוע לכל אדם למכור, עד שהוא ימכור שלו. מקור הדין הוא גמ' ב"ב (כב, א). וכתב בכנה"ג (הובא בפת"ש ס"ק ו) שאם בשני ישראלים צריך למנוע את כל הקונים עד שיגמור הת"ח את סחורתו, ודאי גם כשהאחד גוי צריך לגדור שלא יקנו ממנו. ומסתבר שהפוסקים שהעלו להלכה שמקדימים לשוק את סחורתו של ת"ח, ה"ה שיש להקדים לקנות סחורה מישראל.

ועוד שהרמב"ם (מלוה ולוה פרק ה הלכה ז) פסק "מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת עכו"ם ברבית". מבואר שסובר שיש חיוב הלווה לישראל גם במקום הפסד וכדברי הרמ"א, ולא כדברי החקרי לב.

מצוה להעדיף פועל ישראל גם כשאין חיוב מהדין

ולכן צריך לומר שישנם ב' עניינים. א' חיוב מהדין להעדיף פועל יהודי, וסברא הוא כמו שאמרו בגמרא. ואף הרמב"ם לא חולק על סברא זו. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהצריך להקדים סחורת ת"ח לאחרים. וכן שכתב שמצווה להקדים הלוואת ישראל להלוואת גוי. אמנם מלבד החיוב שיש להקדים יהודי יש בזה גם מצוות צדקה, ודרך ארץ. היינו שברור שלא בכל אופן יש מצווה להקדים יהודי, שהרי פעמים יש לו הפסד מרובה, או שהגוי יקדים לסיים עבודתו מהר יותר, או שהגוי עושה עבודה טובה יותר. ומסתבר שעבודה מהירה יותר או טובה יותר נחשב לסוג אחר ובזה לא נחייב להעדיף יהודי. ע"ז כותב הרמב"ם שגם באופנים אלו עדיף להקדים ישראל, ויהנה ישראל מממונו ולא זרע חם. וגם, כשמכניס עבדים לביתו מביא חטאים לעולם, ואילו אם מכניס עני לביתו מוסיף זכויות. והרמב"ם שלא הביא את דברי התורת כהנים משום שבפסיקתא דרש את הפסוק לדרך ארץ ולא לחיוב. אך בגוף הדין מודה הרמב"ם לדין של התורת כהנים שחייב להקדים ישראל.

ישוב לדברי הכנה"ג

ומעתה מיושב קושיית הפת"ש (חו"מ קנו ס"ק ו) על הכנה"ג שלמד את הדין שחייב להקדים ישראל לגוי מהדין שמקדימים סחורת תלמידי חכמים. והקשה הפת"ש מדוע לא הביא דין מהדרשה של עמיתך, כמו שפסק הרמ"א. אלא שהדרשא של עמיתך הוא תלוי במחלוקת של התו"כ והפסיקתא אם חיוב מהדין או רק מצוה, ע"כ לא רצה להביא מהפסוק של עמיתך, וכדברי הרמב"ם שלא למד את הדין הנ"ל מהפסוק של עמיתך.

עצה טובה

מספרת הגמרא (ב"מ ס, ב) ההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה זיבנן. אמר ליה: יהיו עניים בני ביתך. אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, זבניה. יומא חד אמר ליה, אשקיין מיא. אזל חווריה לרישיה ולדיקניה, אמר ליה, חזי דאנא קשיש מאבוך. קרי אנפשיה, צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו.

ודאי שרב פפא שקנה עבד כנעני ולא העדיף ישראליים משום שהיה זה באופנים שמותר להעדיף עבד מיהודי, ועל זה באה הגמרא לחדש במעשה זה שגם באופן שמותר להתעסק עם גוי מצוי הדבר שבאים לידי הפסד. וכמו שאיתא בפסיקתא הנ"ל שהכנענים אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע.

ישראל מומר

בחת"ס (חו"מ סימן קלד) מבאר שמקרא "או קנה מיד עמיתך" נלמד שיש להקדים יהודי. ולכן דוקא ישראל ששומר תורה ומצוות אבל מומר אינו בכלל עמיתך, ואין חיוב להקדימו לגוי.