שאלה:
האם זה מוסכם על כל הפוסקים שאיסור אכילת מצות בע"פ חל רק מהבוקר? כי א"כ האם לא תהיה עדיפות לאכילת מצות בליל שבת ואת החמץ רק בבוקר?
תשובה:
מצה אסור לאכול מעלות השחר – מהבוקר [והמנהג הרווח שלא אוכלים מראש חודש ניסן], ראה רמ"א בסי' תעא סעי' ב. אבל כיון שכאמור נהגו שלא לאכול מצה כבר מראש חודש, גם בליל שבת נהגו לאכול חמץ ולא מצה.
מקורות:
שו"ע תעא, דברי הרמ"א: וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ם והמגיד פ"ו). וקטן שאינו יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו (ת"ה סימן ז' /קכ"ה/). ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי לאכול מרור לתיאבון (תא"ו נ"ה ח"ג), וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכל בליל שני לתיאבון. וכן נוהגין קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון מהאי טעמא (כל בו). ויש מחמירין עוד שלא לאכול פירות, כדי לאכול החרוסת לתיאבון, ואין לחוש למנהג ההוא. ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח, שלא לבא לאכול מהם (מהרי"ו), ואין לחוש גם לזה. מצה שנאפה כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (מהרי"ב).
משנה ברורה שם: (יב) כל יום י"ד – היינו מעמוד השחר ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש. וכתבו האחרונים דמצה נפוחה או כפולה אף שמחמירין בה לחשבה כחמץ כמבואר בסימן תס"א מכל מקום אסור לאכילה מעמוד השחר ואילך דבכלל מצה היא מעיקר הדין:
אצלינו במשפחה המנהג היה מפורים. שלושים יום קודם לחג מאז שמתחילים לדרוש בעניני פסח. האם יש לכך מקור? ולעצם הענין, השאלה היא אם אי-אכילת מצה הינה מנהג וחשש התפזרות פירורי חמץ שאנחנו גם מוגבלים בביעורו מחמת השבת הינו איסור דאורייתא האם לא יצא שכרו בהפסדו?
גם אצלנו נהגו בכך שלושים יום, אבל לא מצאתי מקור קדום למנהג זה.
לא כל כך קשה להקפיד [אם יש ילדים קטנים שמפזרים, ניתן לתת להם מצות.. העיקר המבוגרים יאכלו חמץ]
השאר תגובה