לתרומות לחץ כאן

האם מותר לגוי לשמור שבת?

שאלה:

שלום,
האם מותר לגוי שאינו בתהליך גיור לשמור שבת חלקית, כגון אם הוא מקפיד על מלאכת הוצאה או בורר אך מדליק את האור?
תודה רבה!

תשובה:

ברגע שהוא עושה איזו מלאכה בשבת אינו עובר כל איסור. אין הבדל בין גוי מועמד לגיור או שאינו מועמד לגיור, הדין אחד.

מה צריך לעשות? לדעת הרבה פוסקים די באיסור דרבנן ואפשר לסמוך על כך, ומלבד זאת יעשה גם מלאכה דאורייתא במוצאי שבת כפי שיבואר.

מקורות:

מעתיק לך מתוך הספר משנת הגר לרבי משה קליין שהיה בעריכתי לפני שנים רבות:

באחרונים האריכו בשאלה זו לגבי האבות הק' כיצד שמרו שבת בלי שנצטוו והרבה תירוצים יש בדבר:

בגמ' קידושין (פב ע"א) איתא: קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. שנאמר (בראשית כו ה): "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי". ובמדרש רבה פ' וישלח (פרשה עט ו) נתבאר, שלא היתה הנהגה זו מיוחדת לאברהם לבד אלא גם יצחק ויעקב החזיקו בה. שנאמר (בראשית לג יח): "ויחן את פני העיר", ודרשו חז"ל: מלמד שנכנס יעקב עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא דאמרת, ששמר יעקב את השבת קודם שניתנה.

ובאחרונים, הקשו, היאך הותר לאבותינו לקיים את כל מצוות התורה עד שלא ניתנה, הא קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה (ולהבנת החתם סופר דלעיל שבן נח המקפיד על שמירת ז' מצוות אינו בכלל איסור זה אתי שפיר).

 

האבות הק' האם דינם כישראל או כבני נח

יש שרצו מטעם זה לומר שהאבות הק' היה דינם כישראל ולא כבני נח (ראה מש"כ בזה בס' פרשת דרכים דרוש א וב). הן אמת דבדבר זה נחלקו כבר גדולי הראשונים, יעויין בדעת זקנים לבעלי התוס' (בראשית לז לב) מדבריהם נתבאר שלא היו מקיימים את מצוות התורה כנתינתם בכל עת ובכל שעה, אלא ברצונם היו מקיימין את התורה וברצונם היו בטלים הימנה. ודבר ברור הוא שאין כוונתם לומר שהיה הדבר תלוי בחשקת ליבם בכל שעה ולעיתים היו בטלים מקיום מצוה בלא כל טעם, אלא כך הוא באורם של דברים, דכיון שלא היו מצווים על שמירת המצוות היה הדבר מסור בידם לברור להם את הדרך הראויה לעבודת ה' בכל עת, וברוחב דעתם ידעו לכוון בכל מקרה שנזדמן להם לרצונו יתברך באותה שעה. ומ"מ ממשמעות הדברים נראה שלא היו נחשבים כישראל ממש, שא"כ ודאי הנהגתם היתה ממש כאחר מתן תורה, לא היו בטלים מקיום המצוות בשום זמן מן הזמנים.

מיהו, הרמב"ן בפירושו לתורה פרשת אמור (כד י) כתב, שהאבות היה להם דין ישראל, ומה שמצינו שנשא יעקב שתי אחיות הוא משום שהיה הדבר בחו"ל, שם לא שמרו על קיום מצוותיה בפועל אלא בלימוד טעמיה וסודותיה. וזאת לשיטתו שעיקר קיום מצוות התורה הוא בא"י, ואילו בחו"ל הוא רק בגדר "הציבי לך ציונים".

המהר"ל בגור אריה (פ' ויגש) כתב, שהאבות נתקדשו בקדושת ישראל, אלא דע"י קבלת עול מצוות היה דינם כגר שנתגייר דקטן שנולד דמי, ומשום כך הותר ליעקב לישא שתי אחיות כיון שלא היתה אחוה ביניהן. (שלא כמשמעות דברי הרמב"ן שלא היתה כלל תורת גרות באבות הק', ולא שייך בהם דין זה של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאם כן לא היה צריך לחלק בזה בין דין ארץ ישראל לחו"ל).

בטורי אבן (חגיגה ג ע"א) דן אף הוא במעמדם של האבות, האם היה דינם כישראל, והעלה בזה גדר מחודש, דלעולם לא היה דינם כישראל לגמרי, דקדושת ישראל לא נתחדשה אלא בעת יציאת ממצרים ומתן תורה, ומ"מ בקבלת לעבוד את בוראם כבר יצאו מדין בן נח אף שלכלל ישראל לא באו.

ופי' עפ"ז מאי דאמרינן ביבמות דף ק: "אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלו-הים ולזרעך אחריך, התם מאי קמזהיר ליה רחמנא, הכי קאמר ליה, לא תנסב נכרית ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרא". והיינו דכיון שכבר יצאו מתורת בן נח, דיני היחס אצלם הוא כישראל, שאם באו על השפחה – ולדה כמותה, ואינו מיוחס אחריהם. שלא כמו לענין בן נח דהולד הולך אחר הזכר[1].

 

שיטת האחרונים שלא קיימו האבות את פרטי המצוות בפועל ממש אלא כיוונו לשורשם ותיקונם

יש שהבינו כדבר פשוט, שהאבות כלל לא קיימו את מצוות התורה בפועל ממש כפשטות דברי הגמ', אלא שידעו ליחד יחודים במעשיהם ולתקן ע"י מחשבת ליבם לבד את שצריך לתקן ע"י מעשה המצוות[2], ולדבריהם כלל אין מקום להקשות מהא דגוי ששבת חייב מיתה.

 

ישוב לזה ע"פ מש"נ בבאור שיטת הרמב"ם

בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמה) כתב, דלטעמו של הרמב"ם יתיישבו הדברים שפיר, דכיון שטעם האיסור בזה הוא משום שנראה כמחדש דת מדעתו, א"כ יש לחלק בזה בין בן נח שאינו שייך כלל בתורת ישראל שעי"ז שמקיים מצוות נראה כמחדש דת לעצמו, לאבות הק' שהם אבות האומה כולה שסופה לקבל תורה מסיני. דכיון שעתידים בניהם לקבל את התורה ולשמור מצוותיה, ממילא גם מעשי האבות אינם מתפרשים כדת חדשה, אלא הרי הם כמוסיפים הם מחול על הקודש ומקיימים כבר עתה מצוות שיתחייבו בהן בעתיד.

ואפשר שיש להטעים דבריו עפמש"נ בכתבי הגר"ח (סי' תלו), שכתב, שמעולם לא נסתפק לשום אחד מן הראשונים לומר שהאבות הק' היו בני נח ממש, שהרי אבות האומה הם, כך שכל מעלתינו יונקים אנו מהם, וכל מה שנחלנו אינו אלא בזכותם ומחמת ההבטחה שהובטחו מפי הגבורה. אלא מה שנחלקו הראשונים הוא, האם יש להם "דין" ישראל או "דין" בן נח. כלומר, מה שקיימו מצוותיה האם היה הדבר כמי שמצווה ועושה או כמי שאינו מצווה ועושה.

ולדבריו אין כל מקום לומר שכאשר קיימו האבות את מצוות התורה היה נראה הדבר שמחדשים ח"ו דת מליבם, דחשש זה לא נאמר אלא בבן נח שמופקע מקיום מצוות התורה ואינו שייך בה, מה שאין כן האבות הק' שכל אחיזתנו בתורה אינה אלא מחמתם, על כן ודאי אף אם לא היו מצווים מ"מ יש להם לנהוג בדרכיה כדין מי שאינו מצווה ועושה.

אמנם, לדבריו יתיישבו הדברים רק לדרכו של הרמב"ם, ואילו לפירושו של רש"י שם שגזירת הכתוב היא לאסור את השביתה לבן נח עדיין יקשה.

 

דעת האחרונים שאכן עשו מלאכה כל שהיא ביום השבת

עוד כתב שם המהר"ם שיק בשם רבו החתם סופר, דאפשר שאכן היו מחללים את השבת, אלא שהיו עושים כן באופן דלישראל לא הוי אסור, וכגון שהיו יוצאים מרשות היחיד לרשות הרבים בבגד ד' כנפות מצוייץ. שאצל ישראל הדבר מותר כיון שהציציות הן צורך הבגד וטפלות אליו, ואילו אצל בן נח שאינו חייב בציצית נחשב הדבר כהוצאה האסורה בשבת. (וראה שו"ע או"ח סי' שא סעי' לט).

באופן אחר תירץ, דכיון שטעם איסור שביתה בשבת לשיטת רש"י הוא משום ישובו של עולם, יכולים היו לעשות מלאכה ע"י שליח, שדי בזה להחשב שאינם בטלים מישובו של עולם.

בס' פרשת דרכים זוטא לבעל המלא הרועים כתב, דכיון שהיו עושים מלאכה שלא לצורך מסויים אלא בכדי להפטר מעונש מיתה שלא יושת עליהם מחמת שביתת השבת, נחשב הדבר כמלאכה שאינה צריכה לגופה שישראל פטור עליה[3].

בס' פנים יפות (פ' משפטים עה"פ ששת ימים תעשה מלאכתך) פי', שהיו עושים מלאכה בשבת בחצי שיעור (וזאת לשיטת ריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה), דכל דיני השיעורים לישראל נאמרו ולא לבני נח, נמצא שביחס לקיום המצוות כישראל שבתו כהלכה, ומחמת דינם כבני נח אין כאן שביתה דלגבי בן נח מלאכה גמורה היא.

בס' בית האוצר (כלל א) למהר"י ענגיל כתב ליישב, שעשו מלאכה ביחד עם אדם נוסף, דשנים שעשו פטורים בישראל, דכתיב "בעשותה" מכאן למדו חכמים שרק יחיד שעשה את כל המלאכה בעצמו חייב מיתה ולא כשעשאוה שנים, אבל לענין בני נח לא נאמרה דרשה זו וחילול גמור הוי לגבייהו. (אמנם יעויין בס' מקור חיים סי' תסו שכתב דשנים שעשו הוי איסור תורה אלא שפטורים מן הקרבן, ולדבריו לא יהני מידי).

יש שפירשו, עפ"ד המהרש"א (ב"ב קיט ע"א) גבי המקושש, דכתב דאף שקושש עצים ביום השבת לא עבר בזה איסורא דאורייתא, דכיון שעשה זאת כדי להורות הלכה מה יהא בדינם של מחללי שבתות, ולא לצורך העצים גופם, הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטורים עליה. וממילא ה"ה גבי האבות הק', כיון שעשו מלאכה כדי שלא להתחייב מיתה בשביתתם ביום השבת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אסורה אלא מדרבנן, ואפ"ה די בזה כדי שלא יתחייבו מחמת שביתתם[4].

בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' טז) כתב לפרש, דהיו נוהגים לרוץ לדבר מצוה, שיש בזה דררא דחילול שבת, ומ"מ אין זו הפקעה למצות השביתה.

באופן נוסף כתב, ע"פ מאי דאיתא במדרש, שאברהם היה משמש ככהן גדול והיה מקריב קרבנות ביום השבת, שהרי ישראל מותר בהקרבת קרבנות ביום השבת, ד"גדולה עבודה שדוחה את השבת", ואילו קרבנות של בני נח אינן דוחים את השבת.

עוד יעויין שם שכתב, דהיו שוחטים בן פקועה כל שבת והיו אוכלים מבשרו אומצא. דלישראל בן פקועה אינו צריך שחיטה אפי' משום מראית העין, ואילו לבני נח בן פקועה אסור באכילה משום אבר מן החי, ונחשב להם הדבר כתיקון גמור.

[כמו כן יש לעיין, בגוונא שהיה יום טוב שחל להיות בשבת, ועשה מעשה דחשיב מלאכה לענין יו"ט ואינו מלאכה לענין שבת, אי חשיב ע"י זה שביטל שביתתו כדבעי, או שמא כיון שלענין שבת אין זו מלאכה דינו כגוי ששבת.

והיינו, כאשר היה לו חולה שיש בו סכנה שהוצרך להביא פרי להצלת נפשו, ויכול היה לקיים דבר זה בשני דרכים, או ע"י תלישה מן המחובר או ע"י הוצאה מרשות לרשות, דלענין שבת אין בזה נפקותא, דמה לי אם יקצור הוא יוציאנו מרשות לרשות, אבל לענין יו"ט דההוצאה מרשות לרשות מותרת, אסור לו לתלוש מן המחובר, ואם עשה כן לוקה (לקט יושר לבעל תרומת הדשן). ויש לדון אי חשיב בכהאי גוונא שביטל שביתתו, ונפק"מ לגבי דידן אי מהני דבר זה לנכרי שעי"ז יותר לו לשבות משאר מלאכות בשבת זו.

מיהו בעיקר נידון זה יש לפקפק, דאפשר שאף שעשיית מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה מותרת בשבת מ"מ לא חשיב בכהאי גוונא ששבת, דסוף סוף עשה מלאכה, אלא שעשה הדבר בהיתר מחמת פיקוח נפש, וא"כ נראה פשוט דלא חשיב כלל כגוי ששבת במקרה זה אף שנעשה הדבר בהיתר גמור].

 

האם לענין איסור השביתה הלילה הולך אחר היום שלאחריו

בתשובות רעק"א (השמטות) עמד אף הוא על קושיא זו, וכתב ליישב בשם ס' פנים יפות לבעל ההפלאה (בראשית ח כב), דהנה כבר נתבאר שמקור הלכה זו שגוי ששבת חייב מיתה, הוא מדכתיב (בראשית ח כב): "יום ולילה לא ישבותו". והיינו, שאל לו לבן נח לשבות יום ולילה שלמים ממלאכה, הואיל ונמצא בטל עי"ז מישובו של עולם.

והרי קודם מתן תורה היה הלילה נמשך אחר היום שלפניו, שכן המקור לכך שהיום נמשך אחר הלילה שלפניו הוא מדכתיב (ויקרא כג לב): "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" ופסוק זה נאמר אחר מתן תורה ולישראל נאמר. נמצא איפוא שגדר איסור השביתה המוטל על בן נח הוא שלא ישבות יום תמים ולילה שלאחריו[5], אבל אם שבת בלילה שלפניו אין זה בכלל האיסור[6]. וא"כ נתיישבה הקושיא היטב, דאברהם אבינו שמר את מצוות התורה כדרך שיצטוו בהן לאחר מכן ישראל במתן תורה, וע"כ שבת בליל שבת והיום שמחרתו, ומעשה זה אינו בכלל האיסור[7].

 

באור עפ"ז מפני מה לא נאמר איסור זה אחר מתן תורה לישראל

ויעויי"ש בפנים יפות דכתב, דהשתא דאתינן להכי תעלה ארוכה לקושיא נוספת שיש לעורר בפרשה זו. דבסוגית הגמ' בסנהדרין (נט ע"א) אמרינן: "אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה, לא נשנית בסיני לישראל נאמרה". ע"כ.

והקשו התוס' שם (ד"ה נאמר), היאך יתכן לומר שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה, הרי איסור שביתה האמור לבן נח לא חזר ונשנה בסיני, ואעפ"כ לא נאמר איסור זה לישראל ונתפרשה מצוה זו בעשרת הדיברות.

ותי' התוס', דכלל זה שאמרו דכל מצוה שלא נשנית בסיני לישראל נאמרה נאמר רק כאשר אין הדבר סותר למצוה המפורשת בתורה, אבל כאשר גילתה תורה בפירוש שהלכה זו אינה נוהגת בישראל לא נאמר כלל זה.

ובפנים יפות שם הקשה, לדברינו שאיסור שביתת השבת נאמר כאשר שובת ממלאכה במוצאי השבת ולא בלילה, א"כ גם אחר שנצטוו על שמירתה עדיין יכולה להתקיים גם הלכה זו, ומפני מה לא אמרו שאסור בן ישראל לשבות ממלאכה במוצאי שבת.

ותי', דכיון שיכול להזדמן יום הכיפורים למוצאי שבת, ועל כרחו ישבות ממלאכה ביום השבת ובצאתה, מוכח שלא נאמר איסור זה לישראל[8].

והקשה הגרעק"א לדבריו, שהרי בעל המימרא שם בזה הוא ריש לקיש, ושיטת ר"ל ידועה דחצי שיעור מותר מן התורה כמבואר ביומא (עג ע"ב), וא"כ גם אם יחול יוה"כ במוצאי שבת יכול להתקיים דין יום ולילה לא ישבותו – ע"י שיקצור בשבת כשיעור חצי גרוגרת שמדיני השבת אין בכך כל איסור דחצי שיעור מותר מן התורה, וכן יעשה גם בליל יום הכיפורים, שעי"ז נמצא שמבחינת דיני השבת ויום הכיפורים לא חילל, אבל מבחינת הצטרפות יום השבת למוצאי השבת לענין דין "יום ולילה לא ישבותו" נמצא שלא שבת. וא"כ גם כשחל יום הכיפורים במוצאי שבת יכולה להתקיים הלכה זו ושבה קושית בעל הפנים יפות למקומה.

וע"כ צ"ל, שלדעת התוס' איסור השביתה ביום השבת אינו מתפרש על הלילה שאחר השבת אלא על ליל שבת עצמו.

ונפק"מ בכל זה, למה שדן שם הגרעק"א לגבי שפחות המצויות בבית ישראל ונוהגות בשמירת השבת כמותם, האם יש למחות בידן שיחללו את השבת ולא יבואו לידי חיוב מיתה. דלדברי הפנים יפות אין פסול במנהגן, כיון שעושות מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת, ונמצא שלא עברו באיסור זה. אבל לפי המתבאר מדברי התוס' איסורא קעבדי, ויש למחות בידם שלא ישמרו את השבת עמהם[9].

ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו, מהא דאמרינן בשבת (פז ע"א) גבי שלושת ימי הגבלה דמשה הוסיף יום אחד מדעתו, "מאי דריש, היום ומחר – היום כמחר, מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה". והרי היה זה קודם מתן תורה שהיום קודם ללילה, וע"כ צ"ל כדברי הגרעק"א שלענין מצוות התורה וחוקיה גם קודם מתן תורה היה היום הולך אחר הלילה. וראה מש"כ בזה המקנה בקידושין (לז ע"א).

 

מלאכה ע"י שליח נכרי

בקונטרס באהלי צדיקים הובא בשם רבי ישראל סלנטר שאמר בישוב קושיא זו, שהיו מחללין את השבת ע"י שליח נכרי. דלגבי ישראל אין כאן חילול שבת, דאין שליח לדבר עבירה (לכאורה תליא בשני הטעמים המבוארים בסוגית הגמ' בב"מ י ע"ב, עיי"ש ודו"ק), ואין שליחות לעכו"ם, אבל לבני נח הוי חילול, דאף שאין שליחות לישראל ע"י עכו"ם, מ"מ מעכו"ם לעכו"ם חבירו יש שליחות.

 

 

[1] יש שכתב ליישב עפ"ז קושית הטורי אבן (מגילה יג ע"א) אהא דאמרינן התם: "בתיה שמה, וקרי לה יהודיה על שם שכפרה בעבודה זרה, דכתיב, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמר רבי יוחנן, שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה". ופירש רש"י: "לרחוץ – לטבול לשם גרות". ובטורי אבן שם הקשה, היאך פירש שטבלה לשם יהדות הא קודם מתן תורה לא נתחדשה פרשת גרות כלל. ומחמת כן פי' שלא טבלה במים, אלא דעצם כפירתה בגילולי בית אביה נחשב לה כרחיצה וטהרת הנפש. מיהו לפי דבריו בחגיגה י"ל, דאף שתורת יהדות לא נתחדשה עד עת מתן תוה, מ"מ היה ביד אדם להפקיע עצמו מתורת בן נח, ואפשר שלזה הועילה לה טבילתה. וצ"ל דלא הוקשה לטורי אבן רק עצם מציאות גרותה, אלא כל מעשה הטבילה הוקשה לו, דלא מצינו טהרה במים עד יום מתן תורה, ודו"ק.

[2] ראה נפש החיים (שער א פכ"א) ובס' אוהב ישראל ריש פרשת בראשית.

[3] כעין דבריו אלו כתב המהרש"א בב"ב קיט עפ"ד התרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת שלח, שם נתבאר שכוונת המקושש עצים ביום השבת היתה להורות הלכה דהמחלל את השבת דינו בסקילה, וממילא כיון שלא היה לו צורך בעצים אלו שקושש היתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור עליה, וכמו בהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, אלא דאעפ"כ הרגוהו לפי שלא ידעו העדים את כוונתו ולא פירשה להם בשעה שהתרו בו, וכ"כ הפני יהושע בשבת (עב ע"ב).

[4] ועיין שו"ת מהרי"ק (שורש קלז) דבני חייל שכפה עליהם השר לעשות מלאכה בשבת, אינם עוברים בזה איסורא דאורייתא, דכיון שעשו מחמת אונסם לכדי להנצל מן העונש הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת חת"ס (או"ח סי' עט).

[5] יש שנסתפק, בישראל ששחט בהמה בלילה, האם מותר לגר שנתגייר למחרת לשחוט בנה של בהמה זו, או יש בזה משום איסור אותו ואת בנו, וצדדי הספק בזה, אי אזלינן בתר מעיקרא, וכיון שבעת שחיטת הבהמה בלילה היה נכרי, נחשב היה לגביו כיום הקודם, או דלמא בתר השתא אזלינן, ואחר שנתגייר נחשב לו הדבר כאותו היום.

[6] החתם סופר בספרו תורת משה עה"ת (ויקרא דרוש לפ' החודש) כתב ליישב עפ"ז מה שהקשו התוס' בברכות (ח ע"ב), גבי הא דאמרינן בר"ה (ט ע"א): "ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנא ליה – נפקא ליה מדתניא: (ויקרא כג) ועניתם את נפשתיכם בתשעה, יכול בתשעה – תלמוד לומר בערב. אי בערב יכול משתחשך – תלמוד לומר בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום – מלמד שמוסיפין מחול על קדש".

דהקשו התוס', שהרי כלשון זו ממש מצינו בפסוקי התורה גם לגבי חיוב אכילת מצה ושם לא דרשו כך, דכתיב "בארבעה עשר יום לחודש הזה בערב תאכלו מצות", והנה אף שהזכיר הכתוב את יום י"ד פשיטא להו לחז"ל דבערב היינו בליל ט"ו, ומעולם לא שמענו למי שרצה לדרוש מתחילתו של הפסוק שגם יום י"ד בכלל.

וכתב ליישב, דקודם מתן תורה גם לישראל היה הלילה הולך אחר היום, וממילא "בארבעה עשר בערב" הוא הזמן המכונה אחר מתן תורה ליל ט"ו ועלו דברי הפסוק יפה, ורק לגבי יום הכיפורים שנאמר הפסוק אחר מתן תורה שהיום הולך אחר הלילה הוקשה לחז"ל מפני מה אמרו בתשעה בערב הרי ליל עשירי הוא, ומכאן למדו שיש להוסיף מן החול על הקודש.

וכדבריו ממש כתב גם הצל"ח בפסחים (קטז ע"ב) גבי מה דמצינו בחז"ל ששמונת פתילי הציצית הם כנגד שמונת הימים שעברו ישראל מיציאתם ממצרים עד שאמרו שירה על הים. דלכאורה קשה טובא שהרי בשביעי של פסח היה הדבר וא"כ נמצאו שבעה ימים ולא שמונה. ותי', דקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום ונחשב הדבר שיצאו ביום י"ד.

[7] וראה מש"כ בזה המהרש"א בתענית (כ ע"א).

[8] ויש לעיין לדבריו היאך קיים אברהם אבינו את מצות השביתה כאשר חל יוה"כ אחר השבת, ודו"ק.

[9] אמנם יעויין בדברי הפנים יפות עצמו בפ' ויקהל שעמד בשאלה זו, ויעיי"ש מה שתירץ, וראה בתשובות בנין ציון (סי' קכו) שפי', שדברי התוס' אמורים לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, שכך הוכרע להלכה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל