גדר המלאכה

איתא בגמ' (מו"ק ב' ע"ב): "אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה, כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף, כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא". למדנו, שגדר המלאכה הוא הצמחת פירות, וכל מעשה המסייע להצמחה שייך למלאכת זורע.

כך איתא גם בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי, חייב משום זורע. הנוטע, המבריך, המרכיב, המקרסם, המזרד, המפסל, המזהם, המפרק, המאבק, המעשן, המתלע, הקוטם, הסך והמשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי, חייב משום זורע". מפרש הפני משה: "כל דבר שהוא להבחיל את הפרי – להשביחו ולגדלו".

תולדות

משקה

מקור הדין

התוס' (שם) מפרשים את מחלוקת רבה ורב יוסף אם מנכש ומשקה חייב משום חורש או משום זורע, שרבה סובר שמנכש ומשקה – "קא מרפויי ארעא, דבתר עיקר המלאכה אזלינן, ודומה לחורש, ורב יוסף אע"ג דעיקר מלאכה דומה לחורש, מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא. ובהכי פליגי, דרבה סבר, לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן, דהויא עיקר, ולא אזלינן בתר הדמיון".

ופסק הרמב"ם (פ"ח ה"ב): "הזורע כל שהוא חייב… המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא".

ובאור זרוע (ח"ב סי' נ"ד) כתב: "ולכאורה היה נראה דהלכה כרבה… דהלכתא כוותיה דרב יוסף רק בשדה ענין ומחצה. ומיהו נראה לי אני המחבר, דהלכה כרב יוסף, דהמשקה לא הוי אלא משום זורע, דאמרינן בירושלמי פרק כלל גדול – כל דבר שהוא מבחיל את הפירי, חייב משום זורע, הנוטע המבריך והמקרסם המזרד… חייב משום זורע, דהיינו כרב יוסף. ותו דרבא קאי כוותיה פרק ר' ישמעאל, דאיתמר, לא שמע שטבע תינוק בים ופרס מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים, רבה אמר פטור, ורבא אמר חייב. רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו, רבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו, והלכה כרבא. וכ"כ ה"ר משה מיימון – המשקה צמחים ואילנות בשבת, הרי זה תולדות זורע וחייב בכל שהו, עכ"ל. הלכך השתא שפרשנו שהלכה כרב יוסף, מותר לשפוך מים ע"ג קרקע שאינה זרועה, ואפילו בקרקע שדרכה ליחרש, דלא דמי לחופר וחורץ".

אבל החזון איש (שביעית סי' י"ח ס"ק ב' ד"ה ולפ"ז) כתב: "ונראה דבשדה העומדת לחרישה, אף רב יוסף מודה דחייב משום חורש, כיון דאין כאן זורע". ולפי דבריו אף לשיטת הרמב"ם שפסק כרב יוסף, אסור לשפוך מים אפילו על קרקע לא זרועה העומדת לחרישה, ודלא כדברי האור זרוע.

והנה בגמ' שם איתא עוד: "אמר ליה אביי לרבה, לדידך קשיא, ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא, משום חורש אין, משום זורע לא, לרב יוסף קשיא, משום זורע אין, משום חורש לא… קשיא". הסמ"ג פסק כאביי, שמשקה חייב גם משום חורש וגם משום זורע, והמג"א (סי' של"ו ס"ק ה') העתיק דבריו. ולפ"ז פסק בבמשנה ברורה (שעה"צ שם ס"ק י"ח) ש – "יש להזהר אפילו בקרקע שאינה זרועה, אם רק עומדת לחרישה".

נטילת ידים על זרעים

כתב בספר יראים (מצוה רע"ד): "צריך האדם להזהר במקום שעשבים וזרעים צריכין למים כגון בימות הקיץ שלא ישליך שם מים ולא ירחץ ידיו עליהם ולא ישתין עליהם. אע"פ שלא יתכוין לגידולם, פסיק רישיה ולא ימות, שאי אפשר שלא יועיל לגדלם… איסורא דרבנן איכא אפילו בארעא דחבריה… הלכך צריך להזהר ולחוש". וכ"כ בספר התרומה (סי' רל"ה, הו"ד באור זרוע שם), והוסיף: "מטעם זה, שלא לאכול בפרדסים בימות החמה, מפני שאי אפשר ליזהר שלא ישפכו המים ע"ג עשבים, וחייב משום משקה" (ובאו"ז שם העיר: "מיהו אני המחבר איני יודע, בפרדס שכבר גדלו עשבים כל צורכם, שמא גבול יש להם").

וכ"פ בש"ע (שם סעי' ג'): "אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אע"פ שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא". והרמ"א מוסיף: "ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים".

הטלת מ"ר על זרעים

על מה שכתב היראים, שאסור להשתין במקום שיש עשבים וזרעים, מעיר בספר התרומה (שם): "להשתין מים על גבי עשבים שרי, שמי רגלים עזים ושורפים העשבין, שהרי מעבירים אותם על הכתם, אם כן חזקים ועזים הם. וכן מותר לשפוך יין על עשבים בפרדס לפי שהיין חזק ושורף כמו כן העשבים", וכ"פ בש"ע שם: "מותר להטיל בהם מי רגלים, או שאר משקים שאינם מצמיחין". והמג"א (שם ס"ק ז') הביא שבספר הזכרונות כתב: "וראוי ליזהר אף במשקין". וכתב באליה רבה (שם ס"ק ז'): "ונ"ל דביין שהוא חזק אין ליזהר כלל, דשורף זרעים" (כלומר, שהבין שכוונת ספר הזכרונות להחמיר רק במשקים שיש עכ"פ חשש שמצמיחים, אלא שהוא חשש רחוק, ולא במשקים שודאי אין מצמיחים).  

שפיכת מים במרחק מן הצמח, כשהמים נספגים במקום השפיכה

כתבו התוס' (ב"ב כ"ז ע"ב ד"ה חיטי): "חטה יניקתה ג' טפחים כדמוכח בשבת פרק אמר ר"ע בשמעתין דערוגה (פ"ה ע"א)… נהי דיניקתה ג', מ"מ עיקר יניקתה אינו אלא כנגדה, ואילן נמי יניקתו כ"ה, אפילו הכי עיקר יניקתו י"ו" [אמה].

ע"פ דברי התוס' כתב המהרש"ם (דע"ת או"ח סי' של"ו סעי' ג') לענין נטילת ידים על עשבים: "אבל סמוך להעשבים, אפילו תוך ג' טפחים, יש להקל, דעיקר יניקה רק כנגדו… באילנות תוך ט"ז אמה אסור, שהוא שיעור יניקתן". וכ"כ הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שש"כ פכ"ו הערה י"ד).

שפיכת מים במרחק מן הצמח, כשהמים זורמים אליו

בשו"ת הר צבי (קונטרס טל הרים זורע סי' ד') דן אם מותר לשפוך מים במקום רחוק, כאשר המים זורמים אל הצמחים, וכתב: "נשאלתי בדין משקה לזרעים דחייב משום זורע, אם זה דוקא בשופך המים על הזרעים ממש, אבל בשופך המים רחוק מהזרעים, אלא שהמים באים גם לזרעים, אם זה חשיב גרמא, או דילמא גם בשופך רחוק מהזרעים, כך שבסוף המים באים גם להזרעים, יתחייב משום זורע. הנה בחולין (ט"ז ע"א) איתא דהשוחט במוכני שחיטתו כשרה. והתניא שחיטתו פסולה וכו', ואבעית אימא, הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא, הא בכח ראשון, הא בכח שני. ופרש"י, כח ראשון גלגול ראשון, כח שני גלגול שני, וכי הא דאמר רב פפא, האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא ומית, חייב, מאי טעמא, גירי דידיה הוא דאהני ביה, והני מילי בכח ראשון, אבל בכח שני, גרמא בעלמא. ופרש"י, בכח ראשון – שקשרו סמוך לשפת המים וכו', כח שני – שהניחו רחוק קצת, ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהן עליו, וכ"ה בסנהדרין ע"ז ב'. הרי מפורש ברש"י לענין עונש מיתה שהמים היוצאים בקילוח הראשון שהולכים למרחוק, אין זה חשיב כחו, והוי גרמא בעלמא. וכבר כתבתי בענין זה במקום אחר (עיין הר צבי יור"ד סימן י"ב), שדברי רש"י הם רק בפוטר את המים, שאינו מביא את המים בידים, אלא שמסיר את המונע הילוך המים, שבזה גם בקילוח הראשון, אם הולך למרחוק, אין זה חשוב כחו, והוי גרמא בעלמא… אבל בשופך מים בידים, חשיב כחו גם אחרי קילוח המים למרחוק. וכעין זה כתב המג"א סי' קנ"א ס"ק א' לפירוש השני בגמרא שם, שכח שני היינו קילוח שני, וכתב שם המג"א שגם קילוח שני אינו נחשב כגרמא, אלא כשהסיר הברזא המונעת לצאת, אבל היכי שעשה מעשה בגוף המים, מקרי כח גברא גם בקילוח שני. והנה בפותח ברז, אולי זה דמי למסיר את המניע, ובזה אם זה רחוק, דומה להא דחולין הנ"ל, אבל לא ברור כמה השיעור של רחוק. ומצאתי באגלי טל מלאכת טוחן אות ה' ס"ק ד' שהביא דברי רש"י בההיא דפותקין מים לגינה בערב שבת, וכתב דנראה שרחוק קצת שיעור נגר קטן. א"כ כשפותח והמים באים דרך נגר הקטן משפת המים לגינה, הוא דומה ממש להא דסנהדרין בכח שני דחשיב גרמא וכו', והכי נמי כיון שלא השקה הגינה להדיא, רק פותח מעין הרחוק מגינה והלכו לגינה, פטור וליכא גזירה עכ"ל [האגלי טל]… ויעויין ברש"י מו"ק (דף ב ע"ב ד"ה משקה מים בזרעים) שפירש שזורק מים בעיקרי העשבים, ומזה הוכיח החת"ס בהגהותיו על שו"ע או"ח (סי' רנ"ב מג"א ס"ק כ') שמן התורה אינו חייב אלא דווקא במשקה ממש לזרעים, וצ"ע".

ובתשובה אחרת (או"ח ח"א סי' ר"ז) כתב: "על דבר השאלה שכת"ר ראה בקיבוץ חפץ חיים שיש להם ביוב, והשופכים יוצאים דרך הביוב מחוץ לשכונה, וסדרו שהשופכין מתפשטין שם ע"ג סביבה של זרעים וירקות, וזה יועיל להם במקום זבול השדות, והעיר דא"כ יש לאסור לשפוך השופכין בשבת, דהוי כמשקה מים לזרעים, וכן לצאת לנקבים שהרי מזבל את השדות. והשבתי לו, דמלבד דהמרחק יותר מד' אמות[1], י"ל דהוי כגורם לזורע. זולת זה הרי השדה כבר מלאה מים ושופכין לצורכה, ונמצא דמה שנתוסף בשבת עצמו, אין בה תועלת לצמיחות יום השבת גופא, ולכן יש להתיר"[2].

מנכש

פסק הרמב"ם (שם ה"א): "המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע, הרי זה תולדת חורש".

והקשה הכסף משנה (שם) על מה שפסק הרמב"ם כרבה, שמשקה חייב משום זורע: "ויש לתמוה, שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך כרבה, דהוי תולדת חורש. ואפשר שרבינו מפרש דתרי גווני מנכש הוו, וההוא דמועד קטן הוי משום זורע, דהיינו שעוקר העשבים רעים, והוא סבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים, והאי הוא דהוי תולדת זורע, ומנכש דנקט רבינו הכא, היינו שחופר בעיקרי האילנות, האי הוא דהוי תולדת חורש. ומכל מקום יש לתמוה, למה השמיט רבינו מנכש דמועד קטן".

פרק שני

נידונים שונים

שריית חיטים במים

מקור הדין

פסק הרמב"ם (הלכות שבת פ"ח ה"ב): "השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא", וכ"פ בש"ע (שם סעי' י"א).

והנה איתא בגמ' (זבחים צ"ד ע"ב): "אמר רבא, זרק סודר למים, חייב. זרק פשתן למים, חייב. בשלמא סודר, עביד כיבוס, אלא זרע פשתן מאי טעמא, וכי תימא משום דמקדח (פירש"י, צומח במים, והויא לה זריעה), אי הכי חיטי ושערי נמי. הנך אית להו רירי (פירש"י, זרע פשתן במים, נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי)… קעביד לישה" (פירש"י, גבי זרע פשתן, כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו, הוי תולדות לישה).

והקשה המג"א (סי' של"ו ס"ק י"ב) על דברי הרמב"ם, שהרי מדברי הגמ' – "משמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש, אבל בחיטי ושערי פטור, ועוד קשה למה בפשתן טעמא משום לש, הוה ליה למימר משום זורע. ויש לומר דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש, אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום, ולהכי נקט השורה. וכן מעשים בכל יום, שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות. ומכל מקום צ"ע מנא ליה להרמב"ם, הא מגמ' זו משמע, שבשריית חיטים ושעורים במים אין איסור, ודלא כדברי הרמב"ם"[3].

והצל"ח (שבת י"ז ע"ב) הביא מקור לדברי הרמב"ם מהא דאיתא במשנה (שם), אין שורין דיו וסמנים וכרשינים: "הנה איסור שריית דיו הוא או משום לש, כפשטיה דסוגית הגמרא כאן, או משום צובע כהמגיד משנה פ"ט מה' שבת הי"ד. אמנם שריית סמנים היא דומה לדיו, כלומר כדאית ליה לרש"י משום לש, ולהמגיד משנה משום צובע, אבל כרשינין לא שייך בהו לישה, אלא בזרע פשתן, ולא בחיטי ושערי, דמאי שנא כרשינין מחטי ושערי. והרי הרמב"ם בפירוש המשנה פירש, כרשינין – כוסמת. וצריך לומר דהחיוב הוא משום זורע, כמו שפסק הרמב"ם ששורה חטים ושעורים, ולדעתי ממשנה זו לקח הרמב"ם"[4].

גדר הדין

בשו"ת רדב"ז (חלק ה סי' רמ"ח, אלף תרי"א) כתב: "שאלת על מה שכתב הרב וז"ל, וכן השורה חטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהו, ושאלת מאין הוציא זה הדין ומאי טעמיה, שהרי אפילו יעמדו שם ימים רבים לא יצמחו, כיון שאין שם עפר. תשובה, הכא במאי עסקינן בשורה אותם לזמן מרובה כדי שיהיו נוחין לזריעה ויצמחו מהרה, וזהו תולדת זורע. תדע, דהכא כתב ז"ל – השורה, וגבי זרע שומשמין כתב ז"ל, והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהם במים חייב משום לש. שהפשתן מיד בנתינת המים מתערבין ונתלין זה בזה, אבל החטים או השעורים אינם מתערבים, ולפיכך אין בהם משום לש אלא משום זורע. והיינו דנקט שרייה שהיא לזמן מרובה, כדי שיתרככו ויהיו טובים לזריעה. וצריך שיתכוין בשרייתן לזריעה, ואם לאו, קיימא לן כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ולא שייך הכא פסיק רישיה, שהרי השרייה גופה אינה מלאכה, ואפשר שיסיר אותם מן המים ולא יצמחו כלל, וק"ל[5]. ואם השהה אותן במים עד דהוי פסיק רישיה חייב… אבל להשליך אותם למים ולסלקן מיד, אין כאן חיוב כלל".

וכתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' ר"ח): "הנה הרדב"ז והמג"א כמעט ששניהם דבר אחד אמרו, דיש חילוק בין ששורה אותם לזמן מרובה, ובין שורה זמן מועט, דחיוב זריעה אינו אלא בשריה של זמן מרובה, אבל בשעה מועטת ליכא משום זריעה, ורק בזרע פשתן מתחייב תיכף בנתינתו לתוך המים, לא משום זורע אלא משום לש. ובזה מתיישב קושית המג"א, דשוב אין סתירה לפסק הרמב"ם, מגמרא זבחים דף צ"ד. אלא דמכל מקום חלוקים הרדב"ז והמג"א בטעמו של דבר שמיחייב משום זורע. דלהמג"א הוא מכלל תולדה דמלאכת זורע, דנתינה למים זריעה היא, אבל להרדב"ז אין זה זורע ממש, אלא משום הכנה לזריעה חשיבה ג"כ ממלאכת זריעה. ולא מטעמיה של המג"א, דבזמן מרובה צומחים שם אף שהם במים, אלא סבירא ליה, דאף שאין כאן צמיחה כלל כל זמן שהם במים, כדבריו של השואל שם, אבל שרייתן מכשירתן לקרב צמיחתן כשיזרעו בקרקע, ואקרובי צמיחה נמי זריעה היא. וזהו יסוד חדש במלאכת שבת, דאע"ג דעצם המלאכה עדיין לא הותחלה, מ"מ חייב על ההכנה וקירוב למלאכה".

העמדת ענפים ופרחים במים

בספר מנהגי מהרי"ל (שבת סי' י"ט) כתב: "מהר"י סג"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית, רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים, דהן מתגדלין ונפתחין מיניקת לחלוחית המים, והוי מגדל בשבת". וכ"פ הרמ"א (או"ח סי' של"ו סעי' י"א), ש"ע הרב (שם סעי' י"ח) והמ"ב (שם סס"ק נ"ד), וכ"פ בש"ע (שם סי' תרנ"ד), שמותר לשים לולב במים בשבת.

אבל הגאון מהר"י קאשטרו (בהגהות לטור) כתב לענין האיסור להעמיד במים ענפי אילן שיש בהם פרחים ושושנים: "חומרא יתירא היא, דחטים ושעורים במים הם מצמיחים דבר חדש, אבל ורדים נפתח הסתום, ואין שם דבר שלא היה מצוי, ואין מי שחושש בארץ מצרים".

פתיחת חלון מול צמחים

בשם החזון איש הובא (ספר מנוחה נכונה מלאכת זורע בהוספות): "אסור לכסות את המשתלות שבגנה בשבת… כמו כן אסור להסיר את המכסה מהן בשבת". והיינו שפעולות אלו מסייעות לצמיחה ואסורות משום זורע. ולפ"ז יש להזהר שלא לפתוח חלון כנגד צמח בשעה שהשמש זורחת עליו, שהרי ע"י כך מסייע לצמיחתו, והוה פסיק רישיה.

אבל בשו"ת הר צבי (או"ח סי' רי"א) כתב: "ע"ד השאלה בגנה שיש עליה גג זכוכית, אי שרי לפתוח הגג בשבת להכניס יותר אויר. הנה אם גם בלי פתיחת הגג, היינו שלא יפתח בכלל את הגג, הזרעים שבגנה יגדלו, כגון שיש לגנה אויר מן הצדדין, רק שבפתיחת הגג אפשר שהוא ממהר הגידול, וכל החשש הוא שע"י פתיחת הגג הוא מגביר כח הצמיחה, כבר כתבתי בענין זה בדיני שביעית, על מה שכתב בספר חזון איש (קונטרס הוספות לשביעית), שאף למאן דמתיר זורע בבית בשביעית, אסור להסיר את התקרה מעל הזרעים בשביעית, דהוא תולדות זורע, ואמרתי דלכאורה אם הוא פתוח מן הצדדין באופן שיש אויר מספיק לגידול הזרעים,. הלא זרוע ועומד הוא ואין כאן זורע מחדש. ואפילו באופן שיש לחשוש דהסרת התקרה מגביר כח הצמיחה ע"י רבוי השמש והגשם שיוסיף לזרום ע"ג הזרעים, יש לחקור אם יש בזה משום זורע. דהנה בגמ' (שבת פ"א ע"ב) בדין עציץ נקוב אמרינן שם – היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות, מיחייב משום תולש. היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע, חייב משום נוטע. ושיטת רש"י ותוס' שם, דאין זה אלא מדרבנן. ובהג"א שם מבואר, דאע"ג דכשמניחו ע"ג קרקע יונק יותר, מ"מ מכיון דגם כשהוא מוגבה ע"ג יתידות נמי יונק קצת, אין בזה משום תולש ונוטע מן התורה. הרי דאקרוב יניקה והגדלת כח הצמיחה, אין בזה משום זורע מן התורה. א"כ כל שכן מסיר תקרה, אף אם תמצי לומר דזה מגדיל כח הצמיחה, אבל הרי גם תחת התקרה היה צומח, שוב לא שייך בהסרת התקרה משום זורע. הן אמנם דמהרמב"ם (פ"ח מה' שבת ה"ד) נראה דלא ס"ל כרש"י והתוס', ותוספת יניקה חשיב כזורע ממש, אבל להלכה נקטינן כרש"י ותוס', וכמו שכתב המג"א (סימן שי"ב ס"ק ד'), עיי"ש" (ועי' שם שצידד להתיר גם משום שהסרת התקרה נחשבת לגרמא בעלמא). מדברי ההר צבי משמע, שכוונתו להתיר לפתוח חלון או תקרה כנגד צמחים אף מדרבנן, אף שהוכיח רק שאין בזה איסור תורה.