לתרומות לחץ כאן

חסרים כמה שטרות בחבילה של הכסף ששילם

שאלה:

נשאלתי שאלה מעשי… והתלבטתי לכאן ולכאן.. ומאוד מעניין אותי לשמוע דעתכם בעניין..
ראובן מכר [עבור המעביד שלו] לשמעון, תכשיטים, והיה מגיע לו תמורתם חמישים אלף דולר.
שמעון מסר לראובן 10 חבילות של שטרות [כביכול עם 5000 בכל חבילה]ראובן רצה לספור כל השטרות מול שמעון כהנהגה של "שיגרה" , אך שמעון אמר שאין צורך בכך, מכיון שהכסף כבר ספור.
ראובן לא התעקש, והלך הביתה…עד כאן העובדות מוסכמות בין הצדדים! אך כשספר את הכסף בביתו [טרם מסירתו למעביד שלו] גילה ראובן שבאחד מהחבילות היה רק 3,600 [בין היתר היו מעורבים 4 שטרות של חמישים בחבילה, דלא כשאר החבילות שהיו בהם רק שטרות של מאה] מיד ראובן צלצל לשמעון לספר לו… שמעון היה מופתע ממה ששמע, אך טען שהוציא את הכסף מהכספת בחזקת ספור… והגם שהילדים יכלו גם לפתוח את הכספת, לדבריו, זה לא קרה! אך כעת מציע לראובן שהוא ישאל לרב, ומה שהופסק יהיה מקובל עליו!!
הצדדים לפטור את שמעון
1. המוציא מחברו .. לכאורה ברי וברי
2.ראובן היה יכול לספור במקום, אך לכאורה ויתר על כך וסמך על דברי שמעון וקיבל את החבילות כ"חמישים אלף"
הצדדים לחייב את שמעון
1. מכיוון ששמעון היה בחזקת חייב, אולי מוטל עליו להוכיח שאכן פקע חזקת החוב
2. אולי בזה שאמר שאין צורך לספור, דווקא שמעון ויתר על הספירה, וסמך על כל בדיקה שראובן יבדוק בהמשך
3. לא בטוח אם שמעון עדיין נחשב "ברי", מכיוון שהוא מכיר ראובן כבן אדם ישר שלא היה משקר, ומכיוון שלא ספר בעצמו סמוך למסירת ה"חבילות" ייתכן שגם הוא בעצמו כבר לא כל כך "ברי" [כי גם לדבריו הוא הוציא חבילות שהיה סבור שהם מלאות על סמך ספירות בעבר]  
4. מאז המסירה עד הספירה החבילות היו בידיים של ראובן, וה"ברי" שלו נראה מבוסס יותר, כי בהנחה שלא משקר, החסר נובע רק כתוצאה של מסירה של פחות כסף!! [ראובן מוכר לכולם כבן אדם ישר מאוד]
אשמח לשמוע הערות וחו"ד על השאלה הנ"ל 
בברכת כט"ס

תשובה:

שלום וברכה,

במקרה ששמעון מאמין לראובן שלא איבד כסף ולא לקח מהכסף וכך היה בחבילה, חייב שמעון להשלים את התשלום מאחר ולטענת ראובן לא היה תמורה מלאה ושמעון מאמין לו.

אם שמעון לא מאמין לראובן וחושש שמא דברי ראובן אינם אמתיים, או שראובן איבד חלק מהכסף, לפי דעת הט"ז פטור שמעון כדין איני יודע אם התחייבתי. וגם לחולקים על הט"ז מאחר ומדובר במקח דינו כאיני יודע אם נתחייבתי ופטור שמעון.

בהצלחה. 

מקורות:

טענת ברי ושמא להוציא ממון

בגמרא ב"ק דף קיח ע"א מבואר שבטענת ברי נגד שמא, לא מוציאים ממון. מאחר והלה מוחזק בממונו, אין מוציאים ממנו – ולמרות שהמוחזק שמא והתובע ברי, אין בכוח טענת ברי להוציא ממון מהמוחזק. ולכן אפי כשטוען אדם בברי שהלוה לחבירו ולא פרעו, אינו יכול להוציא ממון מהמוחזק, ומבואר בגמרא שיש חילוק בסוגי הטענות של הנתבע. אם הנתבע אומר איני יודע אם היה בכלל הלוואה – איני יודע אם נתחייבתי – פטור מלשלם, ואם בא לצאת ידי שמים חייב. אך אם טוען הנתבע שזוכר שהיה חוב, אמנם טוען שמא פרעתיך – איני יודע אם פרעתיך – חייב הנתבע לשלם. ודברי הגמרא הובאו להלכה בשו"ע חו"מ סימן עה סעיף ט.

טעם החיוב באיני יודע אם פרעתיך

מצאנו ב' טעמים בראשונים בטעם הדין שמחייבים את הנתבע כשטוען איני יודע אם פרעתיך. הרי"ף (מ"ד ב' מדפי הרי"ף) ביאר שאין ספק מוציא מידי ודאי – כיון שהיה ודאי הלוואה, והלווה מסתפק האם פרע את ההלוואה, אין הספק פוטרו מודאי חיוב. אבל כשיש ספק על עצם חיוב ההלוואה, אינו חייב לשלם. וכטעם זה מצאנו גם ברמ"ה הובא בשטמ"ק בסוגיין וז"ל דהויא ליה הלואה ודאי ופירעון ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכתב בקובץ שיעורים (ב"ב סימן תרנז, ובח"ב סימן ג) שלפי טעם זה דווקא אם אין לפנינו ספק על הלוואה, אלא שהנתבע אומר שאינו יודע, ע"ז אמרו שאין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אם יש ספק לפנינו מבלעדי הנתבע, פטור הנתבע. וכתב עוד הקוב"ש שלטעם זה גם אם הספק פירעון קדם להלוואה ובשעת ההלוואה לא היה חזקת חיוב, מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי, וחייב הנתבע. וכ"כ בש"ך (סימן עה ס"ק כז) שבאופן שהיה אצל ראובן פיקדון של שמעון, ופשע בו ראובן, ולאחר זמן ראובן הלווה מנה לשמעון, וטוען ראובן שהפיקדון שווה חמישים, ולכן נשאר שמעון חייב חמישים עבור ההלוואה. ושמעון טוען שאולי היה שווה הפיקדון מנה וא"כ יפטר מלשלם, הרי דינו כאיני יודע אם פרעתיך – וחייב שמעון לשלם חמישים.

אולם בחידושי הראב"ד כתב וז"ל: "אבל אם אמר לו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב נמי בדיני אדם משום דהוי ליה ספק אצל עצמו ואצל חבירו ודאי ואף אצל עצמו נתחייב שעה אחת". ומבואר בדבריו שהטעם שחייב באיני יודע אם פרעתיך, שמאחר וברור שהיה הלוואה הרי הלווה בחזקת חיוב, ומועיל טענת ברי של המלווה להוציא מידו כיון שיש לו חזקת חיוב.

נפ"מ בין הטעמים – כשהלווה אינו אמור לדעת מהפירעון

בשו"ת בית הלוי (ח"ב סימן מ) ובקובץ שיעורים (שם) כתבו נפ"מ בין הטעמים, באופן שהלווה טוען איני יודע אם פרעתי, אבל לא הוה ליה למידע על הפירעון. שלטעם הרי"ף והרמ"ה שאין ספק מוציא מידי ודאי, גם בזה חייב הלווה לשלם מאחר והחיוב הוא ברור והפירעון ספק, יש לנקוט בצד החיוב, למרות שאינו אמור לדעת. אך לטעם של הראב"ד שיש חזקת חיוב לכן מועילה טענת ברי של התובע להוציא, זה דוקא שהלווה אמור לדעת, אבל במקרה שהלווה לא אמור לדעת מהפירעון, ובזה טענת הברי של המלווה לא טענה טובה – ברי גרוע ושמא טוב – אין בכוח טענתו של ברי גרוע להוציא ממון מהנתבע. אמנם בקוב"ש כתב ששני הטעמים נכונים לדינא, ולכן גם באופן שא"א לחייב מהטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי, כגון שהספק לפנינו לולא טענת הנתבע, נחייבו מהטעם השני –דברי בצירוף חזקת חיוב מהני להוציא, אולם צריך שהשמא של הנתבע יהיה טוב וכנ"ל.

ספק שהתעורר אחר הפירעון – האם נדון כאיני יודע אם פרעתיך

ובנידון שלנו בקיבל פירעון והוחזק גם שהיה מעשה פירעון, אלא שאין הקונה יודע לומר בוודאות שהיה פירעון מושלם, האם יש בכך סיבה לחייבו. והספק לפי שתי הטעמים בראשונים, שלפי הטעם שאין ספק מוציא מידי ודאי האם באופן שהיה פירעון ודאי, אלא שהתעורר ספק בפירעון, האם נדון את הספק כספק פירעון וחיוב ודאי – וחייב הקונה. או שמא כיון שהוחזק שהיה מעשה פירעון למרות שהלווה אינו יודע לומר בוודאות שהיה מושלם זה עושה לנו ספק והוי הספק לפנינו מבלעדי טענת הנתבע ופטור הלווה ולטעם שברי בצירוף חזקת חיוב מוציאים ממון, עדיין יש להסתפק האם הוי כספק פירעון, או שמא כיון שהיה חזקת פירעון, פטור הלווה, מאחר והחזקת פירעון יוצר ספק גם בחזקת החיוב, ודינו כספק הלוואה שפטור הלווה. ובדבר זה נחלקו גדולי הפוסקים וכמו שיבואר.

כתב הט"ז (סו"ס ע"ה) וז"ל: נשאלתי, מי שפרע לחבירו סך מעות, ואחר הפרעון בא המלוה והראה לו מטבע אחת מזויפת מתוכם, ואמר קיבלתיה ממך בפרעון חובי, והלוה השיב איני יודע אם היתה מטבע זו באותן המעות, הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת מעות טובות, ועכשיו איני יודע. ויש בזה חילוק בין הדיינים, קצתם מדמים לאיני יודע אם אני חייב לך דנשבע ונפטר, וקצתם מדמים לאיני יודע אם פרעתיך. תשובה. נ"ל כדברי האומר איני יודע אם אני חייב לך, וכו', ועכשיו נבאר הטעם, דלרב נחמן דקי"ל כוותיה בפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ח ע"א] ס"ל אומר איני יודע אם אני חייב לך דפטור, מפרשינן התם טעמא דלא אמרינן התם ברי ושמא ברי עדיף, אלא מספיקא לא מפקינן ממונא ואוקי ממונא בחזקתו, ונראה שזה עצמו טעמא דמתני' בחיובא דאיני יודע אם פרעתיך, דדוקא באיני יודע אם אני חייב לך ועכשיו נולד הספק, מוקמינן בחזקתו שהיה תחילה קודם הספק, דלא היה עליו שום חוב, משא"כ באיני יודע אם פרעתיך, אם נוקי הממון בחזקה קמא קודם שנולד הספק, אז היה ודאי חייב לו, ממילא נשאר החוב בתקפו, נמצא בנידון זה שכבר פרעו ונסתלק ממנו, ועכשיו נולד הספק במטבע המזויפת, נוקי הדבר כמו שהיה בחזקה עד עכשיו, והוא בחזקת פרעון טוב, דרוב מטבעות אינן מזויפות, והוה עכשיו כתבעו תביעה חדשה וזה טוען איני יודע אם אני חייב לך, שישבע היסת שאינו יודע ופטור, כנלע"ד ברור ונכון, עכ"ל. ובפתחי תשובה סימן רל"ב הביא שכן פסק הדגול מרבבה, אלא הוסיף בטעמו וכתב: שהרי עיקר טעם איני יודע אם פרעתיך שחייב משום דה"ל למידק אם פרע עיין בסמ"ע סימן ע"ה ס"ק [מ"א], וכאן למה היה לו להפורע למידק בזוזי אם הם טובים יותר מזה שמקבל הפרעון, אדרבה כשראה שזה לוקחם בחזקת טובים אין לו למידק יותר. עכ"ל.

ומבואר בדברי הט"ז שלמרות שבכל איני יודע אי פרעתיך מעמידים על חזקת חיוב שהחוב קיים, מ"מ במקרה שהיה פירעון, אלא שהתעורר לאחמ"כ ספק מחמת שנמצאו מעות מזויפים, מעמידים על החזקה שהיה פירעון טוב – ופטור.

ספק על סכום הפירעון דינו כספק אם המעות מזויפים

אמנם עדיין יש לחלק ולומר שבמקרה של הט"ז שנמצאו המעות מזויפים, היה פירעון מושלם, ולכן פטר הט"ז משום חזקת פירעון. אבל במקרה שלנו שהספק הוא על עצם הפירעון – האם העביר את כל הסכום, אולי נאמר שאין כאן חזקת פירעון, וממילא לא יהיה כאן חזקת פטור.

ובדבר זה מצאנו בגמרא (גיטין יד,א): הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי, פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו, אמרי ליה (חביריו הגננים) יהבינהו ניהליה למרי ארעא… לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה (ואחר שערך החשבון טוען שטעה ו) לא פש גביה ולא מידי – ומה שהודה מתחילה היה בטעות. וכתבו התוספות (ד"ה ולא פש וכו'), שהיו בעלי הדינין מודים לו על כך שחלה טעות בחשבון, או שהיה הדבר ידוע בעדות ברורה שלא נשאר אצלו כלום. וכן היא שיטת הרי"ף, עיין שם, וכן בר"ן. ובחדושי הרשב"א הוסיף, שאף אם בעל הקרקע [שהיו חייבים לו את הכסף ועשו על כך קנין] מודה שהיתה טעות, ושהגנן הזה לא קיבל יותר מהמגיע לו – גם כן פטור [הגנן]. והטעם, לפי ששיעבודו לבעל הקרקע [לשלם את החוב של כולם] היה בטעות. והוכיח זאת מהירושלמי במסכת כתובות "הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו. אינו חייב לתת לו כלום". אלא שלפי זה יוצא, שהחוב לבעל הקרקע חוזר לחול על כל הגננים ביחד. על כך אומר הרשב"א, שבאמת הם פטורים מלשלם, שהרי הם טוענים כלפיו שהחשבון כן היה נכון [ולא טעות כפי שאותו גנן טוען]. ומאחר ואתה [בעל הקרקע] הודית לו ופטרת אותו מלשלם, איך בכוחך להטיל עלינו את החוב. ומוסיף הרשב"א, שאפילו אם שאר הגננים יטענו כנגדו "אנו שכחנו כבר את החשבון. ומדוע הלכת אתה והודית לו כדי לפוטרו" – גם כן פטורים הם. לפי שדין זה דומה למה שאמרו האומר לחבירו: "מנה לי בידך" והשני אומר: "איני יודע" [הנני מסופק אם אני חייב לך] – פטור הנתבע מלשלם. ואין זה דומה למקרה של "איני יודע אם פרעתיך" – שחייב. שהרי כאן הגננים טוענים כנגדו: לדעתנו ודאי כבר פרענו לך את החוב [במה ששיעבדנו אליך את אותו גנן], אלא שאתה הוא זה שהפסדת לעצמך בזה שהודית לו, אך לנו לא ידועה טעות זו. ולפיכך, נשבעים הם שאינם יודעים ונפטרים.  וכתב התומים (סימן עה ס"ק כב) שמדברי הרשב"א האלו מבואר כשיטת הט"ז. והוסיף וכתב: "דמאי שנא טעות בחשבון ומאי שנא טעות במטבע המזויף היא היא". וכן הביא ראיה זו בקצות (שם ס"ק ו) אלא שהקצות במסקנתו צידד לחלק שבגמרא בגיטין אינו נאמן לומר טעיתי, משום שאדם מדקדק היטיב בשעת פירעון, ולכן אנן סהדי שפרע בשלימות, והוי ודאי פירעון. אבל כאשר נמצא מטבע מזויפת  אדם לא מדקדק להבחין בזה, ויחשב כספק בפרעון ודינו כאיני יודע אם פרעתיך. אמנם הנתיבות ס"ק ט השיג על מסקנת הקצות וכתב וז"ל: והוא לא דק, דודאי שם אם טוען שטעה מחמת מטבע מזויפת ג"כ שייך דאדם מדקדק. עכ"ל. וכן בפתחי תשובה (ס"ק כה) הביא כמה פוסקים שהוכיחו מהרשב"א כדברי הט"ז.

היוצא לנו שמדברי הרשב"א מוכח שגם בספק בסכום הפירעון, אם היה חזקת פטור – פטור. וכן הפוסקים שהשוו בין דברי הרשב"א לדברי הט"ז מוכח שבכל חזקת פטור – פטור הלווה. א"כ במקרה דנן שהיה חזקת פטור ללוה שפרע למלווה, ואח"כ התעורר ספק בגובה סכום הפירעון, פטור הלווה, מאחר והיה כאן חזקת פירעון.

טעם הפטור של הט"ז מדין רוב מטבעות אינם מזויפות

אולם עדיין ניתן לחלק הנ"ל לנידון של הט"ז. וכפי שכתב הקצות שבפירעון חוב מדקדק אדם בשעת פירעון, ולכן יש חזקת פירעון. אבל בנדון דידן שקיבל חבילת שטרות מהחלפן ומסר למלווה, כולם מודים ששום צד לא ספר את המעות, ושמא נאמר שבזה לא יהיה חזקת פטור.

אמנם כשנדייק בדברי הט"ז נראה שכתב והוא בחזקת פירעון טוב דרוב מטבעות אינן מזויפות, מבואר בדברי הט"ז שהטעם העיקרי הוא משום רוב מעות. אלא שעל טעם זה הקשה בשו"ת הר הכרמל סימן ד, שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב, ומדוע רוב יסייע לפטור את הלווה. אך בשו"ת ושב הכהן סי פ"ד (הובא בפת"ש ס"ק כז) שמה שפטר הט"ז מטעם רוב, אין זה טעם העיקרי, והטעם הפטור משום שהיה חזקת פירעון. אלא בבעל שו"ת שואל ומשיב (בהסכמתו לספר דעת קדושים ובשו"ת במהדו"ר ב נ"ו) הוסיף וכתב שרוב מטבעות אינן מזויפות מסייע לחזקת הממון של הלווה ולכן פטור הלווה. אך בהר הכרמל שם חולק וסובר שהרוב לא מסייע למוחזק, כיון שיש חזקה כנגדה למלווה, שהיה ודאי הלוואה. ועי"ש שהאריך ליישב הדבר. אולם המהרי"ל דיסקין בפסקים (קונטרס מספקות ופסקים קע"ו) וכן המהר"ש ענגיל ח"ד סי' כ"ה כתבו בדעת הט"ז שעיקר הפטור מטעם רוב. וכן בכסף הקדשים (שם כ"ג) כתב בענין אחד שפרע עבור מקח ואח"כ טוען המוכר שהיה טעות וחסר בפירעון כתב וז"ל: ומלשון הט"ז ז"ל שם משמע מצד שרוב אינם מזויפות, וכאן לא שייך רוב כי מצוי טעות בחשבון. הרי לנו שהבין שדברי הט"ז שכתב רוב מטבעות היו טעם עיקרי לפוטרו. ואולי אפשר לומר בכוונת הט"ז שכדי לערער את חזקת החיוב צריך שהיה מצב שהוחזק במעשה פירעון ברור ולכן צריך להט"ז מציאות של רוב שבד"כ אין המטבעות מזויפות וזה מסייע לנו לומר שהיה מעשה פירעון אך אין זה מצד דין רוב,

נמצא שרבים הם הפוסקים בדעת הט"ז שטעם הפטור משום רוב מטבעות אינם מזויפים. ואף אנו נאמר כן שרוב החבילות שהחלפנים מקבלים, הם מעודכנים ולא חסר בהם שטרות, ולכן שום חלפן לא סופר חבילה סגורה שקיבל מהבנק (מבירור שערכתי אצל כמה חלפנים), וממילא גם בנידון דידן יש לנו את סברת הט"ז שפטור מטעם רוב. וגם לפי מה שהסברנו בדעת הט"ז שאינו מטעם רוב ממש, אלא שיש אומדנא שהיה פירעון טוב, גם בזה יש לנו לומר שכיון שהחבילות הם סגורות בסכומים מדויקים, יש אומדנא שהיה פירעון.

דעות החולקים על הט"ז וסוברים שדינו כאיני יודע אם פרעתיך

אולם מנגד מצאנו שיטת הפוסקים שחולקים על הט"ז. בש"ך בסי' רל"ב ס"ק ט"ו וז"ל: פסק בתשובת רשד"ם ח"ג סימן פ באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות ואחר כמה ימים רוצה להחזיר מחמת שמצא מקצתם לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותם בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים וכו' אבל אם טוען א"י אם הם שלי א"ל צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין א"י אם פרעתיך וכו' ופשוט, עכ"ל. מבואר בדבריו שכיוון שהיה הלווה בחזקת חייב, אז כ"ז שאינו יודע בבירור שפרע הרי הוא נשאר בחזקתו שחייב. וא"כ לפי שיטת המהרשד"ם ודעימיה בנידון דידן צריך הקונה להשלים את החוב של הפירעון משום שהוי א"י אם פרעתיך. גם בפת"ש סימן עה ס"ק כז הביא את דעת הפנים מאירות שסובר כהמהרשד"ם, וכתב שם שכן דעתו. ומאידך הביא עוד פוסקים הסוברים כדעת הט"ז. והביא שהבית מאיר (אה"ע סימן קעח ס"ק טו) כתב שהוא ספיקא דדינא. ובספר ערוך השולחן (שם) הביא את השיטות בזה, ומסיים: "וכמה מגדולי אחרונים נחלקו בסברא זו כי יש פנים לכאן ולכאן והדעת יותר נוטה לסברת הט"ז ז"ל, ובפרט דאם לפי הבנת הב"ד לא היה לו להלווה לידע מזה הרי גם באיני יודע אם פרעתיך פטור בכה"ג כמ"ש בסעי' ט"ו וכמה מהגדולים הסכימו לסברת הט"ז ז"ל, ועכ"ז מהראוי לעשות פשרה בעניינים כאלו" עכ"ל. וכן דעת האמרי אש חו"מ י"א שכתב וז"ל: ואין בידי להכריע בין ההרים הגדולים, ונכון לומר לבעל דבר דעכ"פ יש על הלווה שבועה שאינו יודע (אם המלוה חושדו), וגם לצאת יד"ש יהיה חייב, וגם אם יבוא ליד המלווה מאומה מן הלווה עצמו יכול לתפוס אותו, לכן הדרך הישר שיתפשרו יחדיו ולא יהיה ריב ומצה עולם ביניהם. עכ"ל.

חיובו של החלפן שלא ברור לו כמה היה בחבילת השטרות

הט"ז הוכיח דינו מהגמרא וז"ל: איתא בפרק הזהב דף נ"א [ע"ב] במתני', כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה כו', עד מתי מותר להחזיר, בכרכים עד שיראה לשולחני, בכפרים עד ערבי שבתות, ואם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מחזירה, ומפרש בגמרא [שם נ"ב ע"ב] מדת חסידות שנו כאן, ומפרש הרמב"ם [פי"ב ממכירה הי"ב], ולקמן סימן רכ"ז [סעיף י"ז] הביא המחבר לשונו, דאם היה אפשר להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה אלא א"כ מקבלה ממנו במדת חסידות, אלמא כל שאין זה יכול להוציאה, חייב להחזיר מן הדין. הרי לפניך, דאם תאמר בנידון דידן הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך, אמאי אמר במתני' אם היה מכירה צריך לקבל ממנו, תיפוק ליה אפילו באין מכירה אלא שהוא מסופק בדבר, צריך להחליפה לו, דהא ודאי היה חייב לו אותו הסלע, וספק אם פרעו, דכל שאתה אומר שהוא בכלל איני יודע אם פרעתיך, הוה כמו ודאי לא פרעתיך, אלא פשוט שאין זה בכלל איני יודע אם פרעתיך עכ"ל. ובתומים סימן עה ס"ק כב השיג על ראיתו של הט"ז, וז"ל: ובאמת מהמשנה אין ראיה, דהא המשנה לא איירי באינו יכול להוציאו כלל, דהא אמרינן עלה דמשנה מדת חסידות שנו כאן, ובאינו יכול להוציאו מדינא מקבל, וא"כ דמיירי באופן הזה דאין צריך לקבלו מדינא, א"כ פשיטא דלענין מדות חסידות צריך להיות מכירה דוקא. אך מדברי רמב"ם גופיה יש ראיה, דז"ל בפי"ב מהלכות מכירה הלכה י"ב, הנותן סלע חסירה לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר יב"ח הרי זה מחזירה, ואם היה אפשר להוציאה ע"י דחק אינו יכול להחזירה אח"כ אא"כ קבלו ממנו במידת חסידות, עכ"ל, הרי דרישא מיירי דאינו יוצא בהוצאה כלל, ובמכירו מחזיר מהדין, ומ"מ בעי דוקא שיכירו, ש"מ זולת זה אין צריך לקבלו הימנו כלל. וכו' אלא ודאי לעולם לדינא אם אין מכירו אינו צריך לקבל וכמש"כ הט"ז.

ראיה נוספת הביא הט"ז, מדברי המרדכי בסוף פרק המפקיד [ב"מ סי' רצ"א], והביאו רמ"א סימן רל"ב סעיף יח: מכרו לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל כו', ואם אינו מאמינו שנמצא בדיל, נשבע שאינו יודע ונפטר, עכ"ל. הרי לפנינו, שהמוכר היה חייב לתת לקונה טבעת של זהב, וטוען הלוקח שלאחמ"כ שבר הטבעת ונמצא שהוא בדיל, ותובע המעות. ואפ"ה אמרינן דאפילו שאינו יודע המוכר לומר אם הוא של זהב נשבע ונפטר, ולא הוי כאיני יודע אם פרעתיך.

יש לחלק בין ספק פירעון של הלוואה לספק פירעון של מקח

ובאמת ראיותיו של הט"ז הינם תמיהה גדולה על הש"ך שהביא שיטת המהרשד"ם והסכים לדעתו, ומה יעשה עם פסק הרמ"א שהביא את דברי המרדכי הנ"ל, דמשמע שם כהט"ז. וקושיא זו כבר עמד עליה הבית מאיר אה"ע סימן קע"ח, וכתב שם שאפשר לחלק בין הלוואה למקח. שבספק בפירעון ההלוואה סוברים המהרשד"ם והש"ך שדינו כאיני יודע אם פרעתיך. אבל בספק בפירעון על המקח מודים לדעת הט"ז שדינו כאיני יודע אם נתחייבתי – ופטור. וכן מצינו בתומים (שם) שכתב יסוד זה וז"ל: אך כל זה במקח וממכר, שנותן לו מטבע ומקבל תמורתו מטבע, או נותן לו חפצים ומקבל תמורתו מטבע, א"כ לא חל מעולם שום חיוב על אדם ויצאו זה בזו, והרי הוא חליפין ותמורה בעלמא, א"כ לא שייך לקרות שם איני יודע אם פרעתיך, דהא מעולם לא היה חייב, ואיני יודע אם פרעתיך הטעם דחוב ודאי והפרעון ספק, אבל כאן מעולם לא חל חיוב כלל על שום אדם, והו"ל כאומר איני יודע אם אני חייב לך, אבל במי שחייב לחבירו כבר מקדם ופרעו, והוא טוען בתוך דמי פרעון הוי מטבע מזויפת, א"כ שפיר הוי איני יודע אם פרעתיך דחוב ודאי ופרעון ספק, ולזה אין ראיה מדינו של הרמב"ם הנ"ל כמש"כ, דשם לא היה חוב כלל מעולם, וצריך לימוד בזה. עכ"ל. וכן כתב בשו"ת פנים מאירות סימן ס. ולפי"ז לכאורה נתיישבו דברי הש"ך, על אף שדבריו הן בפירעון מקח, י"ל ששם מדובר בזקף את החוב של המקח, ונעשה החוב למלווה, לכן דינו כהלוואה. אבל במקח שלא זקף את החוב, מודה הש"ך לדברי הט"ז. אולם נראה שאין זה מספיק ליישב הש"ך שהמעיין בדברי המהרשד"ם יראה להדיא שמדובר בפירעון של מקח מיד, ועכ"ז פסק שם שחייב כדין איני יודע אם פרעתיך. ומבואר שלא סובר כדברי התומים לחלק בין מקח להלוואה.

שיטת החת"ס לחלק בין שילם לאחר קבלת החפץ או להיפך

דרך נוספת מצאנו בשו"ת חת"ס חו"מ קפ"ז ואציע דבריו הנוגעים לענייננו וז"ל: שאלה הנה באתי לשאול פי אדמו"ר בנדן עסק משפט ממון ואחלה נא יורינו מורינו ראובן ושמעון שני תושבי דגלי היו יחד בעיר וויען ובבית מקום לינתם קנה כל אחד מהרוכלים הבאים בתוך הבית כל אחד סחורתו ושאל ראובן משמעון להחליף לו שטר (באנקנאט) מסך מאה כסף וליתן לו עבורו שטרות קטנים וכן עשה שמעון ונתן לו יו"ד שטרות של עשר עשר אולם השטר של מאה כסף לא לקח מאתו מיד בשעת החליפה ובשעת מעשה שניהם היו טרודים אך אחר איזה שעות כמעט בחצי הלילה התעורר שמעון ואמר לראובן הלא לא נתת לי השטר של מאה כסף וראובן השיב מיד נתתיו לך ועמדו שניהם וחשבו צרור כספיהם את אשר הביאו ואת אשר הוציאו וימצא הדבר כי לשמעון חסר המאה זהובי' וכו', ועי"ש שהשיב ובתוך הדברים כתב, והשתא תליא אי ברי לו שמסר או הניח על השולחן טרם שנתן לו זה הקטנים א"כ ה"ל אינו יודע אם נתחייבתי לך שהרי כבר קודם שנתן לו הקטנים כבר הי' הגדול בידו ונשבע היסת שאינו יודע ופטור אך אם הי' זה אחר שכבר קיבל הקטנים וכבר נתחייב לו ה"ל אינו יודע אם פרעתיך וחייב לשלם וכו', ואם גם זה אינו יודע אם קודם קבלת הקטנים כבר מסר הגדול לידו הי' נלע"ד דחייב דעכ"פ חובו של זה ברור והפרעון ספק עכ"ד.

מבואר בדברי החת"ס שיש חילוק אם קיבל את המקח ואח"כ פרע את המעות שבזה נכנס הלוקח שעה אחת בחזקת חיוב, ואם התעורר אח"כ ספק בפירעון דינו כאיני יודע אם פרעתיך – וחייב. אך אם קודם נתן מעות ואח"כ קיבל את המקח, לא היה שעה אחת של חזקת חיוב ודינו כאיני יודע אם נתחייבתי – ופטור. ובזה נראה ליישב דברי הש"ך, דהרמ"א והמרדכי איירי שקודם נתן הלקח המעות ורק אח"כ קיבל מהמוכר החפץ, ולכן כתבו לפטור, אולם המהרשד"ם איירי שקיבל החפץ ורק אח"כ שילם ולכן כתב לחייב. וכמו כן בנידון דידן בחיובו של החלפן, אם החלפן נתן קודם דולרים ואח"כ נתן הלווה השקלים, לא נכנס החלפן שעה אחת בחיוב כלל, ודינו כא"י אם נתחייבתי ופטור. אבל אם נתן החלפן הדולרים רק אחר שקיבל השקלים הרי הוא א"י אם פרעתיך וחייב.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל