לתרומות לחץ כאן

בדיקת חמץ בבית גדול

שאלה:

א) מה העיצה המובחרת לבדיקת חמץ בבתים גדולים? ישנם שמתחילים לפני הזמן ומשאירים מקום לליל הבדיקה ויש שנשארים ערים כל הלילה… (יחידי סגולה מסוגלים לכך. למי יש כח?) או שמחלקים את החדרים בין מס' אנשים.
ב) מאיזה גיל ניתן לסמוך? ילד בן 13-14 מבחינה הלכתית הוא כבר בחזקת גדול אך האם צריך שיהיה וודאי גדול? שיתחיל זקנו לצמוח? וכן האם ניתן לסמוך שהוא עשה מלאכתו אמונה ולא איבד את הסבלנות באמצע?

תשובה:

שלום וברכה

1. העצה המובחרת מחולקת לשתים: ראשית, כבר בשלב הנקיון ניתן בערב לבדוק ארונות וכדומה, לפני שמחזירים אליהם דברים, כך בליל בדיקת חמץ הם כבר בדוקים. מה שכן רוצים לבדוק בליל י"ד, אם זה שטח גדול, ניתן לחלק בין כל הבנים שמעל גיל מצוות.

2. בדיקת חמץ דרבנן וסומכים על חזקה דרבא, את השטח תחלק באופן שיתאים לסבלנותו ויכולותיו של הילד.

בהצלחה

מקורות:

אלו מקומות טעונים בדיקה

שנינו במתני' ריש פסחים, כל מקום שאין מכניסים בו חמץ אין טעון בדיקה. וכתב בש"ע הרב (סי' תל"ג סעי' י"ב): "אינו חייב לבדוק מן התורה, אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות, כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית, ועובר עליו בב"י מן התורה".

ולפ"ז לכאורה א"צ לבדוק כלל בכל חדרי הבית פרט למטבח ולפינת האוכל. אבל כבר כתוב במשנה וברש"י שם, שצריך לבדוק באוצרות יין, שמא נכנס השמש להביא יין לסעודה כשפתו בידו. מבאר בש"ע הרב (שם): "מדברי סופרים אע"פ שביטל חמצו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק, שמא הכניס לשם חמץ באקראי".

וכ"פ בש"ע (סי' תל"ג סעי' ג'), "בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ, ולכן כל חדרי הבית צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו, אבל אוצרות יין שאין מסתפק מהם וכו' א"צ בדיקה". ומביאים הש"ע הרב (סעי' י"ג) ומ"ב (ס"ק י"ד) דוגמא, מחדר שיתכן שנכנס לתוכו באמצע סעודה להחזיר משכונות, ועוד דוגמאות.

לפ"ז כל מקום שילדים מסתובבים שם עם אוכל, חייב בבדיקה. וכמו שמצינו שחורי הבית שלמטה מג' טפחים טעונים בדיקה בבית שתינוקות מצויים בו (מ"ב שם ס"ק י"ט ע"פ המג"א ס"ק ח' בשם הראב"ד),  וכן ביהכ"נ וביהמ"ד חייבים בבדיקה, מפני שתינוקות מכניסים שם חמץ (ש"ע שם סעי' י').

וכן כל מקום שיתכן שנכנסו אליו באמצע סעודה, וכל ארון שיתכן שפתחוהו באמצע סעודה וכיו"ב, טעון בדיקה.

הרמ"א (ס"ס תל"ג) כתב: "והכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכים בדיקה" (ראה להלן סוף עמ' 5, אם צריך לבדוק דוקא כיסים שיתכן שהכניס לתוכם חמץ, או אפילו כיסים שיתכן שהכניס לתוכם יד שדבוק בה פירור חמץ). וכתב המ"ב (ס"ק מ"ח), "בין משלו ובין משל התינוקות שבבית". עוד כתב במ"ב (ס"ק מ"ז ומקורו בחק יעקב), "ואפילו הוא אומר ברי לי שלא ניתן בהם חמץ, דמלתא דלא רמיא אאיניש לאו אדעתיה". אמנם בבגד שעובר כביסה, מסתבר שאפשר להקל, כי נפגם ע"י האבקה.

איתא בגמ' (פסחים ו' ע"א) ובש"ע (סי' ת"מ סעי' ב'), חמצו של נכרי (פירש"י, המופקד אצלו ולא קיבל עליו אחריות, דמותר להשהותו), עושה מחיצה עשרה טפחים משום היכר". פירש"י, "שלא ישכח ויאכלנו". ומוכח מזה, שאפילו אם יש בביתו חמץ שאינו שלו, ואינו עובר עליו בב"י וב"י, צריך לעשות היכר שלא יבא לאכלו.

הט"ז (ס"ס תמ"ה, וכ"פ המ"ב סי' תל"ג ס"ק כ"ח) כותב, שאין לחלק "בין חצר השותפין להרבה בני אדם…ובין חצר המיוחד לאחד…,דשותפין חייבים ממש כמו אדם אחד לכל מילי", ומבאר החק יעקב (שם), ש"תשביתו שאור מבתיכם", משמע אפילו מבית השותפים.

למשנ"ת, בבית שאין בו ילדים קטנים, כל החדרים שאין דרך להכנס לשם באמצע סעודה א"צ בדיקה, אבל בבית שיש בו ילדים קטנים, כל חדרי הבית טעונים בדיקה. עם זאת, מקום גבוה, שברור שהילדים אינם מגיעים לשם, וגם אין דרך לגשת באמצע הסעודה, א"צ בדיקה. ולכן מדף גבוה וכל שכן הבוידעם ומעל מסילות הוילונות וכיו"ב א"צ בדיקה.  גם המכונית צריכה בדיקה.

חדר המדרגות הוא חצר השותפין, ומסתבר שילדים מסתובבים שם עם חמץ, ובפרט לפני פסח[5]במחסן ומקלט שאין נכנסים לתוכם באמצע האוכל א"צ לבדוק. בתיבת הדאר ובארונות החשמל, אם הם בהישג יד הילדים, צריך לבדוק.

ספרים, אם מקפיד שלא להשתמש בהם בחמץ, אינם צריכים בדיקה. אמנם אם אינו מקפיד, הרי"ז כמו כיסים, דאמרינן דמילתא דלא רמיא וכו', ועל כן החזו"א היה מוכר החמץ שבספרים לגוי, וגם מכסה הספרים בסדין (כי גם אחר המכירה צריך לעשות מחיצה, כמו לחמצו של נכרי שברשותו). אמנם העולם נהגו להקל, ולהלן נבאר הטעם. ומ"מ ברור שראוי שלא להביא ספרים שלא נבדקו לשלחן האוכל בפסח. את הברכונים והזמירות יש לבדוק דף אחר דף או למכור והניחם במקום סגור, ואין שום תועלת בהנחתם על סורגי המרפסת או בניעור גרידא.

חצר לא מקורה: בש"ע (סי' תל"ג סעי' ו') כתוב, שאם אין ידוע בודאי שיש בה חמץ, א"צ בדיקה, כי יש ספק אם היה בה חמץ, ואפילו אם היה, אולי אכלוהו העורבים. אבל אם ודאי שהיה בה חמץ צריכה בדקה, כי אין ספק אכילת העורבים מוציא מידי ודאי. ובמ"ב (ס"ק כ"ז) כתב בשם המקו"ח, שאפילו אם יודע שהיה חמץ בחצר קודם זמן בדיקת חמץ, לא נחשב שיש בחצר ודאי חמץ , ואין צריך לבדוק, אלא אם ראה חמץ בחצר לאחר תחילת זמן בדיקת חמץ. ולפ"ז אפילו אם ראה בחצר שאריות לחם לפני תחילת ליל י"ד, א"צ לבדוק. אבל לדעת המג"א, אם ראה חמץ בחצר בתוך שלשים יום לחג, צריך לבדקה.

פחי האשפה שבחצר: טעונים בדיקה, ולכן ראוי לשפוך לתוכם חומר פוגם. ואפילו אם גר במקום שיש שכנים שמשליכים לפחים חמץ גם בפסח, מ"מ צריך לבדוק כדין בליל י"ד[6].

כלי האוכל: כלי שאין רוצים להשתמש בו, אין חובת ביעור על הבלוע בו, שאינו נקרא נראה ומצוי (ראב"ן, מג"א סי' תנ"א, ס"ק א'). משום כך, א"צ לציין בשטר המכירה – חמץ הבלוע בכלים (חזו"א או"ח סי' קי"ז ס"ק ט"ו. וע"ע בארחות רבינו ח"ב עמ' פ'). ובשו"ת להורות נתן (ח"ו) כותב שגם במנהגי חת"ס ור"נ אדלר כתוב רק – חמץ הדבוק ע"ג הכלים.

ומ"מ צריך לשפשף את הכלי, לנקותו מחמץ הדבוק בו (ש"ע סי' תנ"א סעי' א'). אבל מסתבר, שכלים שהוכנסו לארון לאחר שטיפה, אין צורך לבדוק אם יש בהם פירורים.

צריך להצניע את הכלים במקום שלא יבא להשתמש בהם (ש"ע שם), ולכתחילה לנעול ולהצניע את המפתח (שם). ולכן צריך לזכור להוריד ה"ששת" התלוי במטבח.

להניח הכלים במקום גבוה מהישג יד אדם (בלא להצניעם), הב"ח (שם) אוסר, כמו שאסרו לקרוא לאור נר בשבת שמא יטה,  אפילו אם מונח גבוה י' קומות, משום לא פלוג אבל המג"א ושאר אחרונים מקילים, דבלא"ה אינו אלא נטל"פ, שהרי עבר כבר מעת לעת מזמן הבליעה, ובדיעבד אפילו אם ישתמש בהם, אינו אסור מעיקר הדין. והמ"ב ס"ק ז' כותב שאין למחות במי שונהג כן, ומ"מ המחמיר תע"ב.

לא לשכוח לנקות את המלחיה הפתוחהשמכילה בד"כ פירורי חמץ בעין!

איזה שיעור צריך לחפש

אם יש איסור ב"י וב"י על פירורים פחותים מכזית

נחלקו הראשונים והפוסקים אם יש איסור ב"י וב"י על פירורים פחותים מכזית מדין חצי שיעור. וכבר כתב הרא"ש פ"ג סי' ב' שאין נפק"מ במחלוקת זו, "לפי שישראל קדושים הם, וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא, אפילו כל שהו, ואפילו אם נדבק בכתלי הבית". וכ"פ בש"ע (סי' תמ"ב סעי' ו'): "נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו" (עי' פי' לשון הש"ע במ"ב ס"ק כ"ח).

הט"ז (שם) מקשה, למה לא ניחוש לבער אפילו פחות מכזית, שמא יבא לאכלו. וחידש מכח זה, שכל המחלוקת אם צריך לבער פחות מכזית, היא רק כשמונח במקום מאוס, או שנדרס ברגלי אדם, אבל כשיש פחות מכזית חמץ במקום נקי חייב לכו"ע לבערו שמא יאכלנו, וכ"פ החיי"א (כלל קי"ט ס"ק ו').

אם צריך לבדוק אחר פירורים הפחותים מכזית

במעשה רב מובא, שהגר"א נהג לבדוק הספרים. וכן בחיי"א (כלל קי"ט ס"ק ו') כתב, שהצריכו חכמים לבדוק בחורין ובסדקין, אע"פ שאין לחוש שם אלא לפירורין כל שהוא דממילא בטלי, מכל מקום מחשש שמא יבא לאכלו צריך לבער אפילו כל שהו. ומשמע דס"ל שהחשש שמא יבא לאכלו הוא אפילו בפירור כ"ש.

וכן החזון איש (או"ח ס"ס קט"ז) כתב על דברי הגמ' דפירורים לא חשיבי וממילא בטלי: "נראה דלענין חיוב מחיצה שתקנו חכמים, אין חילוק בין פירורין לגלוסקא יפה, והלכך חייבין לבדוק את הספרים משום חשש פירורין, אף שאין בהם כזית"[7].

אמנם מדברי הגמ' (ו' ע"ב, אי נימא משום פירורין) מדייק השפת אמת (שם), שאחרי הבדיקה יתכן שנשארו פירורים (ולפי גירסת הספרים ברא"ש שם, קים לן בודאי שנשארו פירורים). ומפרש: "ומ"מ אין צריך לבדוק אחריהם, כיון דהוי טירחא יתירא, לא חייבוהו חכמים. וגם אפשר דלא שייך בהו כל כך לחוש דילמא אתי למיכל, ולכך אין צריך בדיקה"[8].

עוד ראיתי בספר הלכות חג בחג (מהגרמ"מ קארפ שליט"א) שכתב, שמשאלת הגמ' (ד' ע"א), "וניבדקיה בשית", מוכח שבשעה אחת די לבדוק בכל המקומות, ומיירי אף באדם שיש לו בית גדול, ועל כרחך שאין צריך לחפש אחר פירורים[9].

ונראה שעל זה סמכו העולם שלא לבדוק הספרים או לעשות מחיצה בפניהם, דמדין ביעור אין לחייב, דבספרים ודאי לא ימצא גלוסקא יפה דלא בטלה ממילא ושיש חשש שיבא לאכלה, וממילא אין גם חיוב לעשות מחיצה לספרים, דלא מצינו חיוב מחיצה אלא משום חשש שמא יבא לאכלו.

ונראה להוכיח משלושה מקומות בדברי המשנה ברורה דס"ל, דלא חייבו לבדוק אחר פירורים פחותים מכזית:

ראשית, שכתב בשעה"צ (ס"ק ל"ג), שבבית שיש בו תרנגולים, אפילו מקום שאכלו בו ודאי חמץ, אין צריך לבדוק תחת הספסלים, ולא מקרי שיש שם ודאי חמץ דנימא דאין ספק אכילת תרנגולים מוציא מידי ודאי חמץ, "דאף אי נימא שאי אפשר שלא יפלו שם מהשלחן, דלמא רק פירורין דממילא בטילי". ומוכח מדבריו דמשום פירורים הנופלים א"צ בדיקה[10].

שנית, דהנה המחבר (סי' תל"ג סעי' ג') כתב, שצריך לבדוק בכל המקומות שיש לחוש שנכנס שם ופתו בידו. ובש"ע הרב (סוף סעי' י"ג) ביאר: "ויש לחוש שמא שכח שם את פתו, או שמא נתפרר ממנו שום פירור חמץ". אבל המ"ב (ס"ק י"ד) כתב רק שיש לחשוש שמא שכח שם את פתו, והשמיט החשש שמא נפלו פירורים[11].

ועוד בה שלישיה, דהנה בד"מ (סוף הסי') הביא ממהר"י, שצריך לבדוק הכיסים. והוסיף בדרכי משה ובהגהות הרמ"א, דהיינו דוקא בכיסים שדרך לפעמים להכניס בהם חמץ, וכ"כ המג"א שם. אבל החק יעקב שם (ס"ק כ"ו) הוסיף: "ועוד דלפעמים דבוק פירור חמץ בידים ונותן לתוך כיסו ובתי יד שלו בלי ידיעתו, כי ידים עסקניות". ולפי טעם זה נראה פשוט, שצריך לבדוק גם כיסים שאין דרך להכניס בהם חמץ. והנה המ"ב (ס"ק מ"ז) העתיק את תחילת דברי החק יעקב שם, ואת דבריו אלו השמיט, ולא חשש להחמיר כמותו אף בכיסים שאין דרך כלל להכניס בהם חמץ. ולמשנ"ת אתי שפיר היטב, דהמ"ב לשיטתו אזיל, דס"ל שאין חיוב בדיקה אחר פירורים קטנים כאלה, העשויים להדבק בידים ולהמצא בכיס.

אמנם במקום אחר (ספר מחנה ישראל פרק י') העתיק החפץ חיים את לשונו של החיי אדם שהובאה לעיל, שהצריכו חכמים לבדוק בחורין ובסדקין, אע"פ שאין לחוש שם אלא לפירורין כל שהוא דממילא בטלי, דמכל מקום מחשש שמא יבא לאכלו צריך לבער אפילו כל שהו.

מכל מקום, אפילו להמחמירים לבדוק אחר פירורים כ' היראים דפירור מטונף א"צ לבדוק דלא יבא לאכלו. ולפ"ז בכל המקומות שמשתמשים בחמרי ניקוי ופוגמים החמץ א"כ א"צ לבדוק אחר פירורים.

ומ"מ  בד"ת מונקאטש (ח"ב סי' קל"ד) כתב, שבכלל דברי האר"י הק', שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו וכו', הוא להזהר מבל יראה בפירורים פחותים מכזית, וכתב "שזה מנהג צדיקים אבותינו ורבותינו הק' זיע"א, אשר בבדיקת חמץ מסרו נפשם ובפישוט ידים ורגלים על הארץ לחפש בחורין ובסדקין, אולי ימצאו איזה פירור מעט מזעיר ממשהו, כמעט אינו חלק עשירית מכזית, אם כי ע"פ דברי חז"ל אינו מחויב בפירורין שאין בהם כזית כלל, בפרט שמכבדים הבתים והחדרים וירחצו מקודם, אשר ממש בל יראה ובל ימצא כל דהו, עכ"ז יחפשו אולי ימצא עוד משהו הנעלם מעין הרוחצים ומנקים ומכבדים את החדרים. והיינו כי ע"י זה שנזהר ממשהו חמץ בכה"ג, ישמר מחטא כל השנה, ועבור זה הטריחו א"ע כ"כ בכל כחם ויות כנז'." [אמנם בח"ו סי' פ"ו הוכיח מדברי הזוה"ק, דהבטחה זו קאי דוקא על הנזהר באיסור אכילת חמץ, וכ"נ בבה"ט ר"ס תמ"ז]

חובת בדיקת חמץ בליל י"ד במקומות שנוקו היטב קודם לכן

כיון שמנהג ישראל לנקות היטב את הבית כולו לפני פסח, וכלשון הרא"ש דלעיל –  "ישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית", ומפאת קושי העבודה עושים כן קודם ליל י"ד, מתעוררת איפוא השאלה, אם בליל י"ד יש לחזור ולבדוק היטב את כל הבית כולו (ובכלל זה כל החורים והסדקים ובכיסי כל הבגדים ובתוך הארונות וכיו"ב), כדי לקיים תקנת חז"ל שחייבו לבדוק בליל י"ד דוקא, וכמו שמובא במעשה רב אודות הגר"א, "ונמשך זמן הבדיקה מאד", וכן או שאפשר להסתפק בבדיקה פחותה, כפי הנהוג גם אצל הרבה יראים ושלמים, שאינם בודקים בליל י"ד אלא בהעברה בעלמא, ומסיימים הבדיקה בזמן קצר, וביניהם מו"ר כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א ומו"ר בעל שבט הלוי שליט"א.

כתב המרדכי (פ"ק דפסחים ס"ס תקל"ה), שאפילו אם כבדו וטאטאו הבית קודם ליל י"ד, צריכים לחזור ולבדוק בליל י"ד, "שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה". כלומר שאף שמן הסתם לא נשאר חמץ שמקום שטאטא כבר, מכל מקום צריך לקיים תקנת חז"ל כהלכתה, לבדוק בליל י"ד דוקא ולאור הנר. ועוד כתב שם (ס"ס תקל"ו) טעם אחר שאין די במה שכיבד הבית מקודם, כי אפילו אחרי כיבוד הבית, עלול להשאר חמץ בגומא. וכתב התרומת הדשן (שו"ת סי' קל"ג), שלטעם הראשון די אם בודק במקום אחד בליל י"ד, שבזה יוצא ידי תקנת חז"ל לבדוק בליל י"ד, ואין צריך לבדוק שוב את כל הבית.

דברי המרדכי נפסקו להלכה בש"ע (ס"ס תל"ג). וכתב המגן אברהם שם, שאפילו אם בדק היטב בחורים ובסדקים קודם ליל י"ד, שאז אין חשש שמא ימצא חמץ בגומא, צריך לבדוק לפחות במקום אחד בליל י"ד, לחוש לטעם הראשון שכתב המרדכי, כדי לקיים תקנת חז"ל לבדוק בליל י"ד דוקא[12].

לפי האמור עד כאן, למנהגנו שאין מסתפקים בכיבוד הבית בלבד, אלא בודקים היטב קודם ליל י"ד גם בחורים ובסדקים, די בבדיקה כל שהיא בליל י"ד, כדי לצאת ידי תקנת חז"ל לבדוק בליל י"ד.

אלא שהמגן אברהם הוסיף עוד, שעל הבדיקה שבדק בחורים ובסדקים קודם ליל י"ד, אפשר לסמוך רק אם בדק בחורים ובסדקים בלילה ולאור הנר. שהרי צריך לבדוק דוקא לאור הנר, ובלילה דוקא, שאז אור הנר יפה יותר לבדיקה, כדאיתא בגמרא (פסחים ז' סע"ב) ובש"ע (ר"ס תל"ג), דשרגא בטיהרא מאי אהני. ואפילו אם סוגר את כל התריסים, כך שאור היום לא יחדור כלל לבית, אין הדבר מועיל, כמבואר במג"א (ס"ק א'), שאפילו בית אפל לא יבדוק ביום לאור הנר, ומקורו בירושלמי (הובא בב"י ובמחה"ש) שאומר, שנר אינו מאיר ביום כמו שמאיר בלילה. ואם כן לפי זה, אפילו אם נחשיב בדיקה לאור החשמל כבדיקה לאור הנר וכדעת פוסקי זמננו, עכ"פ למנהגנו שחלק מן הבדיקה והניקוי נעשים בשעות היום, שאז אפילו אור הנר אינו מועיל לבדיקה, לכאורה יש לחזור ולבדוק היטב בליל י"ד (או לפחות בלילה אחר) את כל החורים והסדקים שנבדקו ונוקו בשעות היום.

ופוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו כן, ועל כן ראינו לתת טעם למנהגם של ישראל קדושים בזה, ולצדד להקל משלשה טעמים לסמוך על בדיקה קלה כנהוג:

אבגמרא (שם) נאמר וכן נפסק בש"ע (שם), שאכסדרה שאורה רב נבדקת לכתחילה ביום. וכן פסק המג"א הנ"ל, שאם בדק אכסדרה ביום י"ג, אין צריך לחזור ולבדקה בליל י"ד. וכתב החק יעקב (ס"ק כ"ב), שבתי כנסיות אין צריך לבדוק לאור הנר, שדינם כאכסדרה (וכן מוכח להדיא במרדכי הנ"ל). ומפרש השעה"ר (סעי' ל"ז) הטעם, "לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה". וכתב שם שגם "שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה, דינם כאכסדרה". ולפי זה מסתבר, שבצורת הבניה הנהוגה היום, שמשאירים ריוח בין בית לבית והחלונות גדולים מכפי שהיה נהוג בימים עברו והאור בחדרים רב, דין הבתים כדין אכסדרה, שאם בדקה ביום י"ג לאור החמה, אין צריך לחזור ולבדקה ביום[13].

אלא שלפי טעם זה לא עלתה ארוכה אלא למקומות שכנגד החלון, אבל מה שבצידי החלון צריך לבדוק דוקא לאור הנר, כמו שכתב בשעה"ר שם (סעי' ג' ד'), שרק מה שכנגד החלון והארובה ממש, אין צריך בדיקה לאור הנר.

ב. ‎‎בתורת השלמים (יו"ד סי' קצ"ו ס"ק ט') הקשה, שלגבי הלכות אחרות מצינו שאור היום דוקא יפה לבדיקה ולא אור הנר, ומדוע בבדיקת חמץ הדין להיפך, שצריך לבדוק דוקא לאור הנר ולא לאור היום. וכתב לתרץ, שבדיקת חמץ צריך לבדוק בחורים ובסדקים במקום שאין אור היום יכול לשלוט, משא"כ בנר יוכל לחפש בחורים ובסדקים, אבל כשצריך לבדוק במקום מגולה, אור היום טוב יותר לבדיקה מאור הנר. ולפי זה, מה שנאמר שצריך לבדוק החמץ לאור הנר דוקא, אלא אם כן בודק באכסדרה או כנגד חלון שאורו רב, היינו דוקא כשבודק בחורים ובסדקים שאין אור היום מגיע לשם, אבל במקומות הגלויים אין צריך כלל אור הנר, ואדרבא אור היום יפה יותר. וכהיום שמזיזים קודם הפסח כל הדברים המיטלטלים (כמקרר ותנור וכיו"ב) לגלות מה שתחתם ובצידם, ומרוקנים הארונות מתכולתם כדי שתשלוט בהם העין היטב, והופכים לחוץ כל הכיסים, כמדומה שיש מקומות מועטים מאד שאור היום אינו יכול לשלוט בהם.

ג. כל הנידון אם בדיקה מועילה לאור החמה, היינו כשמסתפק בהבטת העין גרידא, ועל זה חידשו חז"ל, שראיית העין באור החמה אינה שולטת בחורים ובסדקים. אבל כהנהוג היום, שעובר וממשש בידיו ובמטלית בכל מקום, ורוב המקומות גם מדיח במים, ודאי אין להכחיש המוחש שלא נשאר שום חמץ במקומות שניקה. וזו נראית כוונת השערי תשובה (ס"ס תל"ג), שכתב ללמד זכות על המון העם, שמקילים לבדוק בליל י"ד דרך העברה בלי חיפוש היטב בחורין ובסדקין – לפי שמתחילה מכבדין ורוחצין ומנקרין הכל היטב. וכן מפורש בדעת תורה (סי' תל"ג סעי' ב') הכותב שמצא בכתבי הרב מבואטשאטש, "שבדיקת תיבות ומטלטלין שכשמהפכין אותן מתנער הכל מהם וכן בתי ידים וכדומה, וכן אם מכבדים חדרים, שידוע שלא נשאר עוד חשש חורים באומדנא ברורה, דמי למקום שאין מכניסין בו חמץ, וסגי בליל י"ד בנר כל דהו ואין חיוב בחיפוש היטב".

ועוד יש להוסיף, שכיון שברוב המקומות משתמשים בחמרים הפוגמים את החמץ, א"כ אם נשאר רק חשש לפירורים הפחותים מכזית, הרי חובת ביעורם היא רק מחשש שיבא לאכלם, על יסוד דברי הט"ז (כמשנ"ת לעיל עמ' 3), וכבר כתב הט"ז שם בשם היראים בב"י שם שבמטונף שאין חשש שיבא לאכלו אין חובת ביעור כלל, בפירור הפחות מכזית.

אלא שאם אכן ננקוט כסברת הרב מבוטשאטש, שעל ידי ניקיון יסודי שעושים קודם לילי י"ד, הופך המקום שנבדק, למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאינו צריך בדיקה, יקשה לאידך גיסא, איך יכול לברך על הבדיקה בליל י"ד, הרי כל הבית נחשב כבר כמקום שאין מכניסים בו חמץ ואינו חיב בבדיקה (וביותר למש"כ הגר"א ס"ס תל"ג, שלשיטת הבבלי אם בדק כדין קודם ליל י"ד יצא, וכתב המ"ב (ס"ק א'), שעל כן אם רוצה להחמיר על עצמו לחזור ולבדוק בליל י"ד, עכ"פ לא יברך, אלא אם חוזר ומשתמש בחמץ במקום שבדק).

ובאמת בשו"ת עמק הלכה (הו"ד בשד"ח מערכת חו"מ סי' ה' ס"ק מ"ט, ובקוצר בשעה"צ סי' תל"ב ס"ק י"ב) כתב, שכהיום שהמנהג לנקות הבית היטב קודם בדיקת חמץ, יש למנהג המובא בד"מ וברמ"א (ס"ס תל"ב) להניח פתיתים קודם הבדיקה יסוד מדינא, כי בלא זה יש חשש שברכתו לבטלה. ומנהגם של ישראל בהנחת הפתיתים תורה היא, כמ"ש בש"ע הרב (סי' תל"ב סוף סעי' י"א).

אלא שתמוה לפ"ז, שהרי המנהג להניח פתיתים פחותים מכזית, כדי שאם יאבד אחד מהם לא יעבור עליו (שע"ת תל"ב ג'), והרי על בדיקה מחשש פחות מכזית אין לברך, כמ"ש בש"ע הרב (סי' תמ"ו סעי' ג' ובקו"א שם). ויש שכתבו מחמת זה, להניח לפחות פתית אחד שיש בו כזית (הגש"פ מועדים וזמנים). ובשדי חמד (שם) כתב, שהבית מצרף את כל הפתיתים לכזית[14].

ובענין הנחת הפתיתים, לכאורה צריך אחד מבני הבית להניחם, כדי שיצטרך הבודק לחפש אחריהם. אבל הגה"ק מסאטמר זיע"א הניח בעצמו.

הצטרף לדיון

9 תגובות

  1. בס"ד
    ברור, גם אני כתבתי לעיל "מעיקר הדין" וזו הכוונה
    אבל אין המושג "חזקה דרבא" שייכת כאן, אלא החריצות. וכמו שכותב הערוה"ש שנשים שלנו זריזות וסומכים עליהם לכתחילה. וה"ה בענין בו י"ג שנים לא קשור לחזקה דרבא. זו דעתי

  2. בהלכה יש גדרים, עד כמה שהובא שלכתחילה צריך גדול, אז קודם כל יש לנו תנאי של גדול, ובין הגדולים יש לקבוע לפי החריצות והאחריות.

  3. בס"ד
    עם כל הכבוד, ממש לא מסכים
    עיינו בסוגיא ומשנה ברורה וראו שהוציאו אשה כמו קטן
    ולא יעלה על הדעת לדון על טומטום ואנדרוגינוס ב"גדרי הלכה" כי כל הסיבה שלכתחילה לא לוקחים אותם לא בגלל דין אשה אלא בגלל מידת חריצותם וזה משתנה מדור לדור. ופשוט וברור שאם יש קטן זריז ונאמן הוא קודם לגדול עצלן
    אם יש נידון שתוכלו להתלות בו זה מצד "נאמנות". ולומר שלא לוקחים קטן לכתחילה מעוד סיבה, שלא רוצים לסמוך על הנאמנות שנתנו לו חכמים לכתחילה
    אם כן אשה נמי, וכבר הבאתי מערוה"ש שמכשיר אשה יותר מאיש בזמן הזה – הרי שאין אנו דנים כלל מצד דיני אשה וה"ה קטן. וז"פ בעיני

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל