שאלה:
השבת אחרי סעודת ליל-שבת הבת שלי בת תשע אמרה לי שהיא שכחה להגיד רצה והורתי לה שלא לחזור. למעשה קצת הסתפקתי בדבר. לבי נקפני על כך שמא מדין חינוך שייך גם ההלכה הזאת שעליה לחזור על שכחת רצה אלא שהכרעתי בדעתי מוטב להקל לה בזה ולא ליצור אצלה הרגשה שהברכות הינן מעמסה. ולמרות שלא הייתי בטוח שאכן ההרגשה הזאת תיווצר החלטתי בדעתי שב ואל תעשה עדיף וכדאי "לוותר" כביכול על ברכה אחת ולהרוויח את הנעימות שביהדות (למרות שכמובן שזה לא בידי ואין אני בעל הבית "לוותר"). האם נהגתי כשורה או שמא היה מוטל עלי להורות לה לקיים את ההלכה כפי שנפסקה בשו"ע ויקוב הדין את ההר?
תשובה:
שיקול הדעת בענין זה מסור לך, ואינה דומה פלוניתא דא לפלוניתא דא… על ההורה לשקול מה ניתן לבקש / לדרוש מילד לעשות ומה לא, ובהתאם לכך לנהוג, אינו דומה ילד אחד למשנהו… למשל: בני הגדול היה יושב בבית הכנסת בשמחה כל התפילות מגיל צעיר מאוד, בני הקטן בן ה8.5 מגיע לקבלת שבת בלבד ומיד אחר כך אני שולח אותו הביתה… הכל לפי הענין… האב מכיר את הילדים שלו יותר טוב מכולם, ויודע מה טוב וראוי להם, אני בטוח שאם הי לך כזה שיקול של שלגרום נעימות לילדה, כנראה שבאמת יש מקום לדבר והיה בזה צורך, וחשוב לילדה הזו שהמצוות לא יהיו מעמסה עליה. בכלל נראה לי באופן כללי שאתה מאוד צודק בשיקול הזה, כי מאוד חשוב שהילידם יאהבו וריצו וישמחו במצוות ולא יתרגלו רק שצריך לברוח מהם כל הזמן והם מפריעות, ואדרבה כאן באמת מקיימים מצוות חינוך שמרגילים אותם לקיים מצוות בצורה הנכונה והבריאה שכך גם שהם יגדלו הם לא יסורו ממנה
רוב נחת ושמחה.
