להכין את הילדים נפשית לפורים

שאלה:

למה המלמדים והמורות לא מכינים את הילדים נפשית לכך שיתכן שהאבא השיכור יקיא? האירוע הטראומטי והסיוטים של אבא שמקיא עלול ללוות את הילד עוד רבות בשנים ולהשאיר לו צלקות בנפש וזכרונות על חג הפורים השמח עד ש…

תשובה:

שאלתך מפתיעה אותי, למעשה אינני מכיר ילדים שיש להם צלקות מפורים, רק ילדים שפורים זכור להם כמשהו מתוק מאוד… כנראה שבכל זאת בכל בית יש את הדינמיקה שלו ואת הצורה שהדברים באים לידי ביטוי ובסופו של דבר שמחה וצהלה.

ואם כבר לחנך, למה לא לחנך את האבא הזה שתיארת שלא יגיע למצב הדוחה הזה של הקאות… אפשר גם לשתות נכון וגם לשמור על צלם אנוש…

פורים שמח לכולנו.

מקורות:

הערה אחת קטנה, ואני לא מתכוון ישירות אליך. יש מחשבה שגויה שאני פוגש אצל הרבה אנשים שבית ספר או החיידר אחראי על חינוך הילדים שלהם. זה לא נכון, הם אחראים, לכל דבר. לא רוצה להאריך בזה, רק אביא דברים יסודיים של הרב הירש בספרו יסדות החינוך על הענין. ואלו דבריו: מידת הצלחתו של בית הספר תלויה במידה בה מילאו ההורים את חובתם בבית ובמידה בה הם ממשיכים לשקוד על חינוכו הביתי של הילד. בית הספר ובית ההורים משלימים זה את זה, אבל אין האחד יכול להוות תחליף לשני, הורים שאינם מבינים כי עליהם לשמש דוגמה לילדיהם ולחנכם לנימוס ודרך ארץ, ועל ידי כך להשריש בהם חוש טבעי של אנינות דעת ואצילות נפש, הרי במו ידיהם הם משחיתים את אופי ילדיהם. שכן עליהם לדעת ולזכור, כי אין שום תחליף להשפעה החינוכית של ההורים, אבוי להורים שאינם מושיטים את מלוא העזרה לאלה השוקדים על חינוכם ופיתוחם הרוחני והמוסרי של בניהם. ושבעתיים אבוי להורים, אשר לא זו בלבד שאינם מסייעים, אלא עוד מפריעים ופועלים בניגוד למטרה המשותפת! אבוי גם לבית הספר, שאינו יודע את חובתו בכל עת ובכל רגע, את היקפו וגבולות חלקו בחינוך הילד, ואשר אינו מסייע להורים במשימתם החינוכית. הגיל המכריע ביותר בחינוך הוא דווקא הזמן שרבים מזניחים בו לגמרי את החינוך, והוא גיל הינקות, שנות החיים הראשונות, אשר בהן יש לדאוג מראש לסלק את כל המכשולים העלולים להיערם בדרך חינוכם של הילדים בשנים הבאות, הגורם החשוב ביותר בתהליך התפתחותו של הילד היא המילה המדוברת. אין כמו המילה המדוברת אמצעי טוב ויעיל יותר לכל הוראה ולימוד. במשך כל החיים משמשת המילה למסירת כל רעיון וכל פעולה רוחנית. בית הספר אינו אלא מעלה את המושגים בזיכרונו של הילד ומסתמך עליהם בבואו ללמדו את כל הכרוך במושגים אלה. רצוי לתרגל את שפת המילים מבוקר ועד ערב, לפתחה ולהכשירה להיות האמצעי היעיל ביותר לפעילות רוחנית ואפילו אם תחזור האם על אותו סיפור עשר פעמים לא ישתעמם, אלא ישמח מדי פעם ביודעו את המשך הסיפור, והדברים יחרתו בזיכרונו ויפרו את מחשבתו. רק בחיים המשותפים החופשיים במסגרת המשפחה ניתנת לילד האפשרות הנאותה לפתח באופן חופשי את אופיו, לעצב את נטיותיו, תכונותיו וכל רצונותיו. עלינו לעקור מקרבנו את הפגמים והמידות המגונות, שלא היינו יכולים לסבלם אצל ילדינו עלינו להתחיל לא יאוחר משעת לידתו של בכורנו, ולנדור נדר קדוש כי משעה זו ואילך נחנך את עצמנו כדי שנוכל לחנך את בנינו. עליך להסתגל לסבול את גילויי תוקפנותו [של הילד] ולא להיכנע מפני צרחותיו. אל תיתן לו מתוך אהבת עצמך, כדי שלא יפריע את מנוחתך, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו. גורם חשוב ביותר, ואפילו מכריע, הוא גורם האהבה וקירבת הלבבות בין ההורים והילדים, ויחס הכבוד וההערצה מצד הילדים כלפי הוריהם. גורם זה פותח בפני ההורים את הדרך ללבם ונפשם של הילדים. ואילו בבית הספר כמעט ואינו קיים הגורם הזה. אמנם נכון הוא שמתרקמים יחסים של אהבה, הערכה וקירבה, בין המורה לבין תלמידים בעלי מידות טובות; אבל תלמידים שאינם מצטיינים ביותר במידותיהם, ואשר דווקא הם זקוקים יותר להשפעתו של המחנך, לגביהם כמט והגורם הזה אינו קיים הכול תלוי במושל הקטן העתיד למשול בכל אלה. כל התכונות והכוחות הם משרתיו והוא ימשול בהם ויטה אותם כרצונו, אם אל תחתיות היצרים החושניים, או אל גבהי הרוחניות הצרופה, בית ההורים הוא, לפי הטבע, המקום היחידי בו צריכים הילדים לקבל את כל טיפולם וכל השכלתם הרוחנית והמוסרית. וגם כשהילד נכנס לבית הספר, כדי שיתרום גם הוא לחינוכו, אין זה גורע מאומה מחובתם החינוכית של ההורים. אבוי יהיה לעתידם של בנינו, אם ההורים משלים את עצמם, כי מחובתם לשלם שכר לימוד ובכך הם פוטרים עצמם מכל אחריות לגבי עתידם הרוחני והמוסרי של בניהם.