לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

חג הפורים – חגיגת נצחיות יסודות האמונה

הרב ירוחם ארלנגר

בגמ' במגילה  (יד ע"א) איתא: "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן". ולפי פשוטם של דברים, מתייחסת השירה וההודיה לעצם ההצלה מגזירת המן.

אולם, לכשנעיין בדברים נראה, שכשם שההצלה מגזירת מצרים אמורה הן לענין הצלת הגופים הן לענין ההצלה הרוחנית, כך ההצלה מגזירת המן הנלמדת ממנה, אמורה אף לענין משמעותם הרוחנית של ימים אלו, ויש לעיין, מהי אותה "מיתה רוחנית" ממנה יצאו לחיים בימי מרדכי ואסתר.

ובאמת, נראה שכאשר אנו באים לדון על מהותם של ימי הפורים, יש להביט במבט רחב יותר על כל אותן מאורעות שהתרחשו בימי מרדכי ואסתר, ולכלול בתוכן גם את אותן שנים ספורות שלאחר עלייתו של מרדכי לגדולה, שמהלכן כלל אינו מתואר במגילה, אבל מהן יסוד משמעותי ביותר לתכלית קיומו של עם ישראל ותכלית הבריאה כולה.

לפי דעות רבות, מספר שנים לאחר עלייתו של מרדכי לגדולה, מלך דריוש שהיה לחלק מהפרשנים בנה של אסתר המלכה, והוא השיב את הרשאתו של כורש לבנות את בית המקדש ולעלות לארץ ישראל, דבר שהתבצע בפועל על ידי עזרא, רעו של מרדכי משבתם יחד בסנהדרין, וכמבואר בפרקים הראשונים של ספר עזרא, ובלי ספק היה מושפע מנס המגילה.

יתר על כן, לכשנתבונן היטב, ארבעה ענינים מרכזיים ארעו באותן שנים ספורות, וכולם יחד מהווים "אירוע מכונן" בתכלית הבריאה כולה.

 

ביטול יצר עבודה זרה

א. בגמ' בערכין (לב ע"ב) ובמקומות נוספים בדברי חז"ל מובא, שבעת שעלו עזרא ובית דינו מבבל, ביקשו רחמים וביטלו את היצר של עבודה זרה. נקל לשער, שבתפילה ותחנונים לבד לא ניתן לבטל יצר של עבודה זרה, שהרי תפקידו של האדם להלחם ביצרו ולהכניעו, וכל מהותו של היצר להכשיל את האדם ולהביאו לידי בחירה, ולא יתכן שתתקבל תפילה כעין זו שכל ענינה לבטל מהאדם את הבחירה. ואם כוונתם היתה שאכן יצר זה כבר אינו ראוי לעם, מחמת חוסר היכולת להתמודד כנגדו, הרי שהמטרה האלוקית עצמה תחייב להכניעו ולבטלו, ואין צורך בזה להשתדלותם של אנשי כנסת הגדולה. כלל פשוט הוא שבורא העולם לא מזמן לאדם נסיון שאינו יכול לעמוד בו. הבחירה לעולם שקולה בין טוב לרע.

ואכן בס' יערות דבש לרבי יהונתן אייבשיץ (ח"א דרוש ו) מבאר, ששורש הטעות אחר עבודה זרה ושאר עניני כפירה ומינות, גם אלו המוכרים לנו היום, הוא חוסר העמקה בלימוד התורה, שהרי ככל שאדם מעמיק ומבין את אמונת ישראל על שלל רבדיה, שום דבר לא יוכל להטעותו, וכל התיאוריות המדעיות הכפרניות, לכשנבחן אותן היטב ולעומק מול חכמת התורה, הן הבל ורעות רוח, ואין בהן כדי להסביר דבר ולא חצי דבר אודות קיום העולם בסיבתו הראשונית וכו'. ממילא, הדרך להכניע את היצר הרע הזה, הוא בתוספת עומק בלימוד התורה, וכך כתב:

"אנשי כנסת הגדולה אמרו [אבות א, א] עשו סיג לתורה והעמידו תלמידים הרבה, כי כן אמרו ועשו והקימו בית מדרש בכל פלך ופלך, ותקנו שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר, כמבואר בגמרא דב"ק וב"ב [קיא א], אשר תודה לא-ל, מאז ועד עתה, אף כי עברו על ראשנו תנות צרות לא נוכל, וטילטלנו מדחי לדחי, באנו באש ובמים, לא נשכח מאתנו תורת ה' דקדוקי סופרים, תודה לא-ל בכל יום מוסיפים אומץ בתורה ויראה, אשר באמת בגלל כן בכל דור עומדים עלינו להתעות אותנו מדרכי חיים לדרכי מינות, ורוח פינו בתורה מכלה הכל, ואש תורה שורף קש הבלים, ולא יוכלו לנו ב"ה. וזהו חותם אמת, ובזה אתייהב יצרא דעבודה זרה, ואין רשות בידו להתעות".

כלומר, הדרך לביטול היצר של עבודה זרה, היתה בכך שאנשי כנסת הגדולה הרבו ישיבות עד שראו כל העם כולו באמונה האלוקית באופן ברור כ"כ, כך שלא ניתן היה יותר לטעות אחר עצת היצר. ביטול יצר עבודה זרה היה על ידי הריבוי העצום בכבוד ה' שמילאו בו את הארץ.

נמצא, שבמידה מסויימת, בתקופה שקדמה לימי עזרא, היתה האמונה בא-ל אחד שהיא יסוד ותכלית כל העולם מעורערת בעולם, וכמבואר בכל ספר דברים, ואף בדברי ימי ישראל כמתואר בספרים שופטים שמואל ומלכים, שאף מבני ישראל טעו רבות אחר גילולי הארץ, בימי עזרא נתיסדה ונקבעה האמונה בה' בעולם, עד ששוב לא ניתן היה לטעות אחר עבודה זרה.

ענין זה ניכר היטב גם היום, שרוב ככל עמי העולם והדתות השונות מאמינים במציאות הבורא, ועבודת אלילים כמעט ואינה קיימת כלל [גם עבודת האלילים המצויה בעמי המזרח, שונה לגמרי במהותה מזו שהיתה בימי קדם. תורות המזרח אינן עוסקות כלל בבירור מציאות הבורא וזיהוי דמותו והשפעתו, אלא בקשר שבין האדם הגשמי להוויה הרוחנית שסובבת אותו. עיקר מעיינם הוא כיצד האדם מתחבר לנפשו ומגיע לשלווה ונינוחות נפשית, ולצורך זה הם נעזרים גגם בפסלים, אבל אין להם כל מתודולוגיה העוסקת בביאור מציאות הבריאה שורישה ותכליתה]. וידועים דברי הרמב"ם בענין זה שקיום הדתות שפירסמו את אחדות הא-ל היא הכנה לביאת המשיח, בהיותה חלק בלתי נפרד מגילוי כבוד מלכות ה' בבריאה.

נמצא, שבחג הפורים נקבעה האמונה באחדות ה' בעולם – באופן נצחי ומוחלט.

 

גילוי השגחת ה' וקיום ישראל בעולם

ב. נאמר בכתוב (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". ובתרגום יונתן שם: "ארי אנא ה' לא אשניתי קיימי דמן עלמא, ואתון בני ישראל אתון מדמן דמן דמאת בעלמא הדין דיניה פסיק".

כלומר, נצח קיומו של עם ישראל משתרג משולב ומותנה בנצחיות השגחתו של ה' יתברך וגילוי כבודו בבריאה. ודוקא משום כך, אירע הדבר, שבאותם הימים בהם נתרבה כבוד ה' עד ששוב לא ניתן יותר לטעות אחר גילולי הארץ, זכו ונקבע לדורות, שנצח ישראל אף הוא לא ישקר, ולעד יהיו קיימים חרף כל הצרות שיעברו עליהם. הדבר נקבע במעשה המן ומרדכי, שכן ביטול גזירת המן לא היה אירוע ספציפי ובהוראת שעה, אלא קביעה היא לדורות, שלעולם לא ניתן שוב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.

יסוד זה מתבאר בשער הכונות לרח"ו דרושי פורים, שם מבוארים הדברים על פי סוד, ואין כאן המקום להעמיק יתר על המידה. אך לדבריו שם, המן שהיה "אסטרולוגוס" גדול, יודע היה "ענין מיעוט השגחתו [של ה' יתברך] על ישראל בימים ההם, להיותו בבחינת שינה, ולכן חשב ועלה בליבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל". על פיזה ממשיך ומבאר, שעיקר חגיגת הפורים על שלל מצוותיה, מכוונים על פי סוד הדברים להעצים את אותה הארה אלוקית שהיתה באותם ימים כביכול במצב של "שינה", ולהביא להשגחה תמידית ונצחית וגלויה יותר של ה' יתברך בבריאה.

לא לחינם אמרו חז"ל במגילה: "מפני מה נתחייבו כליה באותו הדור, מפני שהשתחוו לצלם". שכן קיום עם ישראל תלוי ועומד בקיום האמונה בה', ורק חיזוקה של אמונה זו בימי הפורים הוא שגרם לביטולה של הגזירה.

נמצא, שבחג הפורים נקבעה השגחה ה', ועמה קיום עם ישראל – באופן נצחי ומוחלט.

 

קבלת התורה מאהבה

ג. ידועים דברי הגמרא בשבת (פח א):

"ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא, אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר".

הרי ששוב נמצינו למדים, כי "קוב"ה ישראל ואורייתא חד הוא". ואף נצחיותה של קבלת התורה הקדושה נקבע לדורות עולם קבלה מאהבה בימי הפורים. אותה קבלת התורה שהיתה מעורערת בישראל עד לאותם ימים, ניתנה כביכול בכפייה[1], קיבלוה עתה עליהם באהבה וברצון וכך נקבעה נצחיותה.

נמצא, שבחג הפורים נקבעה קבלת התורה, באופן נצחי ומוחלט.

 

קביעת קדושת ארץ ישראל

ד. ידועים דברי הרמב"ן (ויקרא יח, כה) בגודל מעלת ארץ ישראל וישיבת ישראל בה:

"והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בכל העולם ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא, טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו … ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה), הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, ואומר לתת לכם את ארץ כנען, כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים … ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם.

והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה … ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה).

כלומר, המקום הראוי והנכון לקיום המצוות אינו אלא בארץ ישראל, שהיא בית ה' ומקום השראת השכינה בעולם באופן גלוי וישיר. בשאר ארצות העולם, קיום המצוות אמנם מחוייב, אבל רק בבחינת "הציבי לך ציונים", שלא יהיו חדשים בעינינו לכשנשוב מן הגלות לארץ המעותדת לנו ולעבודתנו.

אמנם, עד לימי עזרא, לגבי דינים רבים היתה קדושת ארץ ישראל תלויה דוקא בישיבתם של ישראל בה, ולכשגלו בטלה קדושתה. וכפי שאמרו חכמים: "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא" [ראה השיטות בזה בגמרא מגילה י' א', ואין כאן המקום לפרט את ההשלכות ההלכתיות המסוימות הנובעות מדין זה]. בימי עזרא נקבעה קדושה זו לדורות ונעשתה נצחית לגמרי, וכפי שאמרו שם: "קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". כלומר, לאחר כיבוש עזרא גם כשגלו מארצם לא בטלה קדושתה. וקדושת ארץ ישראל וישיבתנו בה, היא אבן היסוד לכל עבודת המצוות, ולכל הקשר של ישראל עם בוראם וכאמור.

נמצא, שבחג הפורים נקבעה קדושת ארץ ישראל, באופן נצחי ומוחלט.

למדנו איפוא, שימי הפורים הם ימי הנצח, הימים בהם נקבעו ארבעת יסודותיה של האמונה הישראלית, באופן נצחי ובלתי ניתן לערעור. חג הפורים ענינו "נצחיות" היסודות הרוחניים בבריאה[2].

פורים שמח!

[1] עד כדי שכך שהראשונים דנים, כיצד ניתן היה להעניש את החוטאים קודם זמן מרדכי ואסתר, הרי בדין היו טוענים שמודעא רבה לאורייתא היא שכלל לא קיבלו את התורה ברצונם, ראה רמב"ן וריטב"א שבת שם, דרשות ר"י אבן שועיב, עץ יוסף על עין יעקב שם.

[2] בזה יבוארו דברי הגמרא ביומא (כט א) "אסתר סוף כל הניסים", וכפי שביארו שם הפרשנים, שאין הכוונה שנס אסתר הוא הנס האחרון שיארע לישראל, אלא שהוא הנס האחרון הנכתב בכתבי הקודש, משום שכתבי הקודש אינם ספרי היסטוריה, אלא תכליתם להנחיל לישראל את יסודות האמונה וקבלת התורה, ובזה ניסי פורים הם חלק בלתי נפרד מכל מה שקדם לכך בכ"ד ספרים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *