תרומות – לחץ כאן

מצות משלוח מנות וטעמיה

הרב יהונתן נוימן

בדין משלוח מנות

והוא כסא דפִּלפֻּלא אריכא בענין משלוח מנות

ובב' הטעמים שנאמרו במצוה זו

[נכתב תשס"ה, ופורסם עתה לכבוד מעייני אתר דין]

מגילה ז.

גמ' ומתנות לאביונים: תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם.

ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

רש"י: ה"ג קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות. דהא תרי מנות איכא:

הדר שלח ליה איהו לא גרסינן הכא:

בגרסת הגמרא כמו שהיא לפנינו (ודלא כהר"ח, הריטב"א ועוד כמה מרבותינו הראשונים שגורסים כאן כהירושלמי, כמו שאבאר לקמן בע"ה) יש שאין גורסים "ומתנות לאביונים" אלא רק "קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו", וכן גרס הב"ח בהגהות, וכן הגר"א שכתב "וכן משמע מרש"י דל"ג לה".

 

גרסת הירושלמי

בירושלמי (בפרקין סוף ה"ד) מובאת עובדא דר"י נשיאה ור' אושעיא בגרסא שונה (וכפי שהערנו, יש מרבותינו הראשונים שגורסים כן גם בתלמודא דידן). וז"ל הירושלמי:

ר' יודן נשיאה שלח לר' הושעיא רבה חדא עטם וחד לגין דחמר שלח ואמר ליה קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח ליה חדא עיגל וחד גרב דחמר שלח ואמר ליה קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו.

פני משה: שלח. ר' הושעיא וא"ל קיימת בנו ומתנות לאביונים דזה דבר מועט הוא מהנשיא: חדא עיגל וחד גרב דחמר. חבית דחמר. שלח ליה ר' הושעיא עכשיו קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו:

מלשון הפני משה "דזה דבר מועט הוא מהנשיא" משמע שמשלוח מנות תלוי בערך הנותן ואם נתן פחות ממה שראוי לו לתת לא יצא ידי חובת משלוח מנות.

 

שיטת הריטב"א ושיטת המהרש"א

כמו שהזכרנו לעיל, הריטב"א גורס כהירושלמי. וז"ל הריטב"א:

כר' יהודה נשיאה ש"ל לרב הושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא. פרש"י וכו'. אבל בכולהו נוסחי גרסינן קיימת בנו רבינו וממנות לאביונים, פי' שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא יד"ח ומשלוח מנות איש לרעהו. הדר שלח ליה כלומר ר"י נשיאה גופא עגלה תליתאה ותלת גרבי יין. שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו כלומר שזו התשורה הראויה לך.

ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפילו בב' פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחות.

 

ניתן לדייק כמה דיוקים בדברי הרשב"א:

א. משלוח מנות בעי דבר חשוב.

ב. משלוח מנות (ואפשר שגם מתנות לאביונים) תלוי בדעת המקבל, כמו שכתב הריטב"א "שלא היתה יקרה התשורה בעיניו וכו' ולא יצא יד"ח משלוח מנות".

ג. לכאורה משמע שתלוי גם בערך המקבל, כמו שכתב הריטב"א "ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו".

 

וכ"כ הר"ן: ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאיש אחד, היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.

וכתב החיי אדם (כלל קנ"ה, ל"א): נ"ל דמירושלמי פ"ק סה"ד משמע דאם שלח לעני דבר מאכל יצא משום מתנות לאביונים ולא משום משלוח מנות, דגרסינן שם ר"י נשיאה וכו' (עד סוף עובדא דרי"נ ור"ה), משמע מזה דמתחלה ששלח לו מתנה קטנה הוא כדרך שנותנים לאביונים, ואחר כך כששלח לו מתנה מרובה אמר דזהו משלוח מנות משמע מזה שאם שולח לעשיר דבר פחוּת אינו יוצא בזה משלוח מנות. עכ"ל, והביאו הביאור הלכה (סי' תרצ"ה ס"ד, ד"ה חייב): הח"א הוכיח מן הירושלמי דאם שולח לעשיר דבר פחות אינו יוצא בזה ידי משלוח מנות וכן משמע בריטב"א וכו'. אכן שאר פוסקים לא הזכירו דבר זה ונכון להזהר בזה לכתחילה. מדבריו מוכח להדיא שלהריטב"א משלוח מנות תלוי בערך המקבל.

בריטב"א של הוצאת מוסד הרב קוק הקשה המהדיר הגרי"מ שטרן שליט"א (הע' 658): צ"ע בדברי רבינו שבתחילת דבריו הביא "שלא היתה יקרה התשורה בעיניו" משמע שתליא בערך המקבל, ומסוף דבריו "שזו התשורה הראויה לך", משמע שתלוי בערך הנותן.

 

שיטה נוספת שמצינו בענין זה, היא שיטת המהרש"א, דס"ל דאין שיעור כלל במשלוח מנות וז"ל המהרש"א בחדושי אגדות ד"ה שדר:פרש"י דהא תרי מנות איכא וכו' ע"ש, פירושו אינו מבורר ומאי אשמועינן בכך הא ודאי אטמא דעגלא וגרבא דחמרא ב' מנות הן.

ונראה לקיים כל נוסחות הגמרות שלפנינו דמייתי נמי סיפא דקרא ומתנות לאביונים, ומשום דמנה משמע כל דהו ולכך בעי תרי לאיש אחד, אבל מתנה בעי שיעור נתינה וכו' וסגי

לאיש אחד מתנה אחת ומשום דשלח לו שתי מנות אטמא וכו' שהן גדולות כשיעור נתינה אמר דבהנך ב' מנות גדולות טפי משיעור מנות קיימת ג"כ ומתנות לאביונים כשיעור נתינה לר"א ולבני ביתו, וזה שדקדק לומר קיימת בנו וכו' דר"ל וקיימת בנו לב' אנשים ב' מנות.

 

העולה מדברינו שבמצות משלוח מנות יש ג' שיטות:

  • שיטת הריטב"א: משלוח מנות בעי דבר חשוב, ותלוי בערך המקבל.
  • שיטת הפני משה: משלוח מנות תלוי בערך הנותן (וכן משמע קצת בריטב"א).
  • שיטת המהרש"א: מנה משמע כל דהו.

 

עובדא דרבה ומרי בר מר

המשך דברי הגמרא: רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביימלא טסקא דקשבא רש"י: שק מלא תמרים ומלא כסא קמחא דאבשונא רש"י: שנתייבשו החיטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם א"ל אביי השתא אמר מרי אי חקלאה מלכא להוי דיקולא מצואריה לא נחית רש"י: הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמות לא יוריד עתה מראשו. כך אתה נעשית מלך בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויין לכל.

הדר שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא  ואיהו שדר לי חורפא.

אמר אביי כי נפקי מבי מר הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעי דשיתין מיני קדירה ואכלי בהו שיתין פלוגי ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרה.  רש"י:הייתי חפץ לכוס הקערה אחריו. כל אכילה שלא כדרכה נקרא כוסס. אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע אי נמי רווחא לבסימא שכיח.

 

אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתיהו להדדי רש"י: זה סועד עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו.

 

ויש להקשות: א. מה בא אביי להשמיענו במה שאמר השתא אמר מרי וכו' והשתא אמר מר וכו'.

ב. מדוע אמר אביי השתא אמר מרי וכן השתא אמר מר, אם תמה על כך שרבה מביא דברים המצויים לכל, היה יכול להקשות זאת בעצמו.

ג. מדוע באמת שלח רבה דברים המצויים לכל?

ד. למ"ד שמשלוח מנות תלוי בערך הנותן, א"כ כיצד יצא רבה שהיה אדם חשוב ידי משלוח מנות, וכן למ"ד שתלוי בערך המקבל, כיצד יצא מרי בר מר ידי משלוח מנות? ומיהו אפשר דכיון ששלח לו מנה גדולה (כפי שנראה לקמן בדברי המהרש"א) ג"כ נקרא דבר חשוב.

ה. מה שהקשו קצת מרבותינו האחרונים: לפי המג"א (סי' תרצ"ה ס"ק י"א) בשם מהרי"ל שבעינן מנות הראויות לאכילה, כיצד שלח לו מרי בר מר זנגבילא ופלפלא אריכא והלא אינם ראויים לאכילה כדאמרינן בברכות (ל"ו:)  כס זנגבילא ביומא דכיפורי פטור?

ו. מה בא אביי להשמעינו במה שאמר כי מטאי להתם  קריבו לי וכו'?

ז. ברש"י ד"ה מחלפי "זה סועד עם זה וכו'" (אשר כבר צווחו עליו), כיצד קיימו שניהם מצות משלוח מנות והלא בכל שנה שלח רק אחד מהם, וא"כ לא יצא השני יד"ח?

 

ב' טעמים במצות משלוח מנות

כתב הרמ"א: ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא.

שואל הפרי חדש: תימה דזה מנין לו.

וכתב על כך הקרבן נתנאל (סי' ז' אות ט') ובדרכי משה לקח דין זה ממהר"י ברי"ן והביא ראיה לדבריו ממסכת נדרים דף ס"ג. האומר לחברו קונם אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חיטין וב' חביות של יין הרי זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי. וכתב הרשב"א הטעם דבקיום המעשה שייך למימר הריני כאילו התקבלתי שאפילו היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו. א"כ מעכשיו יכול למימר הריני כאילו נתקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטרתא ל"ל. והאי טעמא שייך גבי משלוח מנות נמי.

 

וכתב על כך החתם סופר בשו"ת חאו"ח סי' קצ"ו: ואני אומר לא עיין הגאון במה שכתב הר"ן בשם הירושלמי שם כ"ד ע"א דמיירי בסתם ופליגי ר"מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל אבל אי כוונת הנותן לכבוד עצמו לא מהני באמרו הריני כאילו התקבלת. וא"כ יפה כתב פרי חדש מנ"ל לרמ"א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי ובית דינו אי היה לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו.

והנה ראיתי בזה ב' טעמים בתרומת הדשן [סי' קי"א] כתב כדי שיהיה הרווחה לבעלי שמחות אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיי"ש וי"ל אפילו אית ליה טובא מ"מ תקנו כך שלא לבייש את מי שאין לו כבסוף מסכת תענית (כ"ו ע"ב) וא"כ כשם שאם באמת אין  לו די סיפוקו אין במחילתו כלום אלא אפילו אית ליה טובא מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש.

אך בספר מנות הלוי כתב בשם ריב"ש להרבות השלום והרעות היפך מרגילתו שלך הצר שאמר מפוזר ומפורד פי' במקום שראוי להיות עם אחד הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת לכן תקנו משלוח מנות א"כ י"ל כיון ששלח והראה חיבתו אף על פי שזה מוחל לו כבר יצא יד"ח ויפה כתב פרי חדש מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכתב משמו להכריע בזה. עכ"ל החת"ס.

והשתא דאתינן להכי נראה די"ל שהריטב"א שסובר שהולכים אחר המקבל הוא משום שסבר שהטעם הוא כדי להרבות שלום ורעות, וכיון שהוא לכבוד המקבל הולכים בזה אחר המקבל והכל לפי כבודו, וכפי שנראה בעז"ה לקמן שלטעם הב' שהוא כדי למלאות חסרון סעודתו של חברו, הולכים אחר הנותן ולא אחר המקבל.

 

נפק"מ נוספת בין ב' הטעמים

בהמשך דבריו כותב החת"ס: והנה עוד כתב הרמ"א אשה חייבת בשלוח מנות כאיש וגם על זה כתב פר"ח ומהריק"ש מנ"ל האי הא כתיב איש לרעהו ולא אשה.

בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' מ"א) כתב: כדאמרינן בקידושין (ל':) איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי שניהם אמורים ומ"ט נאמר איש שהאיש סיפק בידו לעשות ולא האשה. וא"כ הכי נמי הכתיב קייימו וקבלו לשון רבים אחד האיש ואחד האשה ולמה נאמר איש אל רעהו שהאיש סיפק בידו. והנה מה שכתב קיימו וקבלו הוא לשון רבים לא נ"ל דהאי היהודים קאי שכלל היהודים קבלו לעשות אשר החלו ובכלל זה משלוח מנות איש ולא אשה  אבל לא היה צריך לזה דבלא"ה יפה כתב קרבן נתנאל דהשוה אשה לאיש במצות פורים שהן היו באותו הנס ורק איש כתיב ולזה י"לך אשה אין סיפוק בידה לעשות.

אך בספר ברכי יוסף (תרצ"ה, אות ח') הקשה על זה דתוס' פ"ק דקידושין כתבו אע"ג דמן התורה מעשה ידיה לעצמה ושפיר סיפק בידה מ"מ לא שכיחא אצל אביה אלא אצל בעלה וזה לא שייך הכא גבי משלוח מנות ולכאורה קושיא גדולה היא. אלא י"ל מטעם אחר כיון שמזונות אשה על בעלה להרמב"ם (פי"ב מהל' אישות הל' ב') ועיין רמב"ן פרשת משפטים נמצא לפי זה היא סמוכה על שלחן אחרים מסתמא ומשום הכי כתיב איש אבל אם אינה סמוכה כגון אלמנה חייבת כנ"ל אך זה תליא בספיקא דמג"א (ס"ק י"ב) ותליא בפי' הש"ס דמיחלפי סעודת פורים אי טעמא דכל הסומך על שלחן אחרים פטור משלוח מנות ונ"ל דתליא בהנ"ל אי הטעם למלאות חסרון סעודתו של חברו כיון שהוא עצמו סמוך על שלחן אחרים פטור מזה ואי טעמא משום אהבת רעים גם הסמוך על שלחן אחר חייב.

אלא לפי זה סתר רמ"א עצמו דמה שמחייב אשה ע"כ ס"ל הסומך על שלחן אחרים פטור דהטעם הוא למלאות חסרון סעודתו של חברו וא"כ איך פסק אם מחל לו פטור הא לזה הטעם לא מהני מחילה ונמצא מזכה שטרא לבי תרי.

מלשון החת"ס "אי הטעם למלאות חסרון סעודתו של חברו כיון שהוא עצמו סמוך על שלחן אחרים פטור מזה" משמע שלמ"ד הטעם משום למלאות חסרון סעודתו וכו' הולכים אחר הנותן ולא אחר המקבל.

 

והנה, בדרשות חת"ס (ח"א ד' קצ"ז) פורים תק"ס כתב וז"ל: בש"ס פ"ק דמגילה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים יראה דלאו לחנופי שדר ליה הכי אלא דינא קאמר כי היה באטמא דעגלא תלתא וגרבא דחמרא כדי מזון לו ולאשתו ועוד בו יתירה באטמי ובגרבי א"כ קיים בו ובאשתו ב' מתנות לב' אביונים וכיון דאית ליה עתה סעודת פורים על ידי מתנה הנ"ל קיים בהמותר משלוח מנות איש לרעהו דלא מקיימים משלוח מנות אלא במי שיש לו סעודה מוכנת והמנה היא נוסף על הסעודה אבל מי שאין לו סעודה א"כ כל מה שנותנים לו הו"ל מתנות לאביונים. עכ"ל.

וכאן לכאורה הוראה באצבע שהחת"ס עצמו ס"ל דהטעם הוא למלאות חסרון סעודתו®. ולפי דברי החת"ס אפשר לומר שמה שכתב הפני משה "עכשיו קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו" ר"ל עכשיו דהיינו אחר שכבר שלחת לנו מתנות לאביונים ויש לנו צרכי סעודה קיימת בנו ומשלוח מנות, אבל מקודם לא כיון שלא היה להם צרכי סעודה כלל®.

 

ביאור מחלפי סעודתייהו

בביאור דברי הגמ' אביי בר אבין ור"ח בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי מצינו ב' שיטות:

א. שיטת רש"י: זה סועד עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו.

ב. שיטת הר"ן: לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחברו ולהשאיר לעצמו ולפיכך היו שולחים כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות.

ונראה שכך סבר הרי"ף שגורס הוו מחלפי סעודתייהו משמע שפעמים היו עושים כן, אם לא היה להם מה לשלוח.

אבל ברש"י הגרסה מחלפי סעודתייהו כי לפי פירושו אפשר שעשו כן תמיד וכמו שיתבאר לקמן בדברי הב"ח. וכן בפי' המיוחס בטעות לרש"י® הנדפס בדפי הרי"ף (ובאמת רובו ככולו מיוסד על פירוש רש"י) גורס מחלפי סעודתייהו בהדי הדדי ומפרש כרש"י זה אוכל עם זה

 

הרמב"ם (פ"ה מהל' מגילה הט"ו) פסק כהר"ן וז"ל: חייב אדם לשלוח ב' מנות וכו' ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו וכו'.

וכן פסק הטור (ס"ס תרצ"ה):ואם החליף סעודתו בשל חברו יצא.

וכתב הבית יוסף: ואם החליף וכו'. בפ"ק דמגילה אביי בר אבין ור"ח בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופי' הר"ן לא היה לאחד מהם וכו' ורש"י פירש זה אוכל עם זה וכו' וקשה לי על דבריו דא"כ לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו א"כ מאי אתא לאשמועינן.

החדושי אנשי שם תירץ קושיית הב"י בענין אחר וז"ל: ואני אומר דודאי היו משלחין מנות בלא"ה ואתא לאשמועינן בזה שעשו כן לשמחה יתירה כדי להרבות בשמחה בסעודת  מרעים ולא שיהא משמח כל איש ואיש בביתו לבדו.

 

(ואיידי דאיירי, יש לציין מה שכתב החתם סופר בסוף תשובה קצ"ו: ויש לדחוק ולומר שאין חשש סכנה עם בני ביתו (פי' בסעודת פורים דמיחייב לבסומי) דליבו גס בהם וגייסי אהדדי רק רעים אחרים המרבים התעוררות ושמחה איכא סכנה וכו' אלא ע"כ ס"ל לש"ס כיון דמצוה לבסומי אין נכון להתאסף משפחות משפחות אלא כל אחד עם בני ביתו. ולפי זה אפשר שמה שכתב החדושי אנשי שם "ולא שיהא משמח כל איש ואיש בביתו לבדו" הוא דוקא בכה"ג דאביי בר אבין ור"ח בר אבין שהיו אחים אבל עם רעים אחרים לא).

 

הרמ"א בדרכי משה כתב על קושית הב"י: ואיני יודע מאי קשיא למר דאף אי סבירא ליה משלוח מנות איש לרעהו הוא דוקא ובעי שלוח ממש ולכן אם אוכל עם חברו אינו יוצא משלוח מנות אין זו קושיא דאפשר שרש"י ס"ל דמשלוח לאו דוקא אלא ה"ה אם אוכל עם חברו דאי שנא אם אוכל עמו בביתו או ששלחה אליו ואי קשיא ליה דאם אחד היה אוכל עם חברו בשנה זו א"כ השני לא היה מקיים משלוח מנות באותו פורים וכן השני בפורים הבא א"כ מאי קאמר בסוף דבריו א"כ מאי אתא לאשמועינן דסגי אשמועינן דהאחד יוצא במה שחבירו אוכל עמו.

 

הב"ח מבאר את שיטת רש"י באופן אחר וז"ל: אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל מחלפין וכו' ומשמע שר"ל שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חבירו יד"ח משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפירוש דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו ורעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות א"כ אם יסעוד האחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאים שניהם ידי חובתן.

אלא האמת אומר שהיו מחליפין בשנה שניה ועיקרו לא אתא אלא לאשמועינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורים שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהיו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים® יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כן נראה לי דעת רש"י ומקובל לענ"ד משאר פירושים שנאמרו בו.

 

בדברי הב"ח ראינו שלטעם שמשלוח מנות הוא כדי להרבות השלום והריעות, הסועד עם חברו קיים בזה משלוח מנות. והנה בתשובת החת"ס שהבאנו לעיל ראינו שחולק על הב"ח וסובר שהסועד על שלחן חברו פטור רק לפי הטעם שהוא כדי למלאות חסרון סעודתו וכו' שהרי הוא עצמו סמוך על שלחן חברו.

וא"כ בסועד אצל חברו באנו למחלוקת הב"ח והחת"ס: לפי הב"ח אם סועד אצלו כיון שהסכימו שטוב ויפה להם לשבת יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב, א"כ בזה מקיימים המצוה, אבל אם הזמינו לסעוד אצלו כיון שאין לו מה לאכול, אבל לא ששמח בכך יותר , א"כ יהיה חייב במשלוח מנות למרות שסמוך על שלחן חברו.

אבל לפי החת"ס: אם הטעם הוא כדי למלאות חסרון סעודתו של חברו אפשר שלעולם יהיה פטור הסועד אצל חברו. ומסתבר שדברי החת"ס נאמרו דוקא בסמוך על שלחן חברו אבל לא בכל סועד אצל חברו, וכן משמע מלשון המג"א (ס"ק י"ב) שכתב: נ"ל שמי שאוכל על שלחן חברו ולא הכין לו כלום פטור משלוח מנות. אבל לפי הטעם שהוא כדי להרבות השלום והרעות וכו' יהיה חייב במשלוח מנות כמ"ש החת"ס "ואי טעמא משום אהבת רעים גם הסמוך על שלחן אחר חייב".

 

חילוק נוסף בין הב"ח לחת"ס: לפי החת"ס סובר רש"י שבכה"ג פטורים ממצות משלוח מנות, ולפי הב"ח סובר רש"י שבכך קיימו המצוה.

 

 

ובתחילה חשבתי לתרץ קושית החת"ס על הרמ"א באופן כזה: דהרמ"א ס"ל דהטעם הוא משום אהבת רעים וסובר כהב"ח שהסועד על שלחן חברו מקיים בכך המצוה אם ע"י כך מתרבה השמחה, ולכן אשה הסמוכה על שלחן בעלה פטורה. אלא שהרמ"א עצמו כתב בד"מ שגם לרש"י רק אחד מהם יוצא יד"ח, וא"כ יוצא שסועד עם חברו חייב וע"כ הטעם הוא משום למלאות חסרון סעודתו וכו'.

לכן נראה לענ"ד שודאי סובר הרמ"א שהטעם הוא משום אהבת רעים, אלא שסובר שאף לפי' רש"י עשו כן אביי ב"א ור' חנינא ב"א מפני שהיו עניים ולא היה לאחד מהם וכו' כהר"ן ולכן לא נפטר השני ממשלוח מנות כי מה שעשו כן היה מטעם שלא היה להם כדי לאכול וגם כדי לשלוח, וא"כ לא בהכרח שייך הטעם ש"הסכימו שטוב להם וכו'". ואפשר שגם החת"ס סובר כך לטעם שהוא משום אהבת רעים, אבל אם עשו כן משום שטוב להם לשבת יחד בשמחה ובטוב לב, יוצאים שניהם יד"ח בכך.

ומה שתמה החת"ס על הרמ"א שהרי אשה הסועדת על שלחן בעלה אין בכך תוספת שמחה שהרי כך דרכה בכל השנה, ועוד שהרי מה שסועדת על שלחנו זה כיון שסמוכה על שלחנו וא"כ עדיין חייבת במשלוח מנות. ובאמת ודאי שא"א לומר שלטעם שהוא משום אהבת רעים תהיה פטורה ממשלוח מנות, כיון שא"כ יהיה גם הוא פטור. וא"כ קושיית החת"ס על הרמ"א במקומה עומדת.

 

שיטת הרש"ש

הקונטרס אחרון על הטורי אבן מביא בשם הרש"ש חידוש גדול, וז"ל: ולענ"ד נראה לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש (אף שהוא נגד משמעות גדולי האחרונים) והוא שכששולח לחברו אחד לחברו קיימו שניהם הנותן והמקבל מצות משלוח מנות כיון דע"י שניהם נעשתה המצוה. והכי דייק לישנא דקרא "ומשלוח" ולא קאמר לשלוח עי' רש"י שם® ובזה מדוקדק שפיר קיימת בנו ר"ל אני ואתה … וגם יתיישב דברי רש"י בד"ה מחלפי סעודתייהו אשר כבר צווחו עליו ולא העלו כלום והכי משמע לי עוד דהא המג"א ורבנו כתבו דמנות דוקא מבושלים וראויים לאכילה וא"כ קשה טובא האיך שדר בחזרה מרי בר מר לרבה זנגבלא ופלפלא הא אמרינן בברכות (ל"ו:) כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור וכן כס זנגבילא אמרינן שם דפטור אף שיש לדחוק קצת מ"מ לפי מה שכתבתי א"ש טפי כיון דכבר קיים המצוה בקבלתו ולכונה זו שלח לו דברים הללו להורות דין זה.   

והנה, חידוש זה לכאורה שייך יותר לטעם שהוא למלאות חסרון סעודתו וכו', שהרי לפי טעם זה כתב החת"ס "אלא אפילו אית ליה טובא מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש" וא"כ, נמצא שתקנת משלוח מנות היא גם כלפי המקבל, נמצא שע"י שניהם נעשתה המצוה.

אלא שגם לטעם שהוא משום אהבת רעים אפשר לומר לפי מה שכתב הב"ח לגבי סועד עם חברו "הרי הם בשמחה ובטוב לב וכו'", א"כ גם כאן שייך לומר שקיים המקבל המצוה.

 

ישוב הסתירה בדברי הריטב"א

בתחלת דברינו הבאנו את דברי המהרש"א שסובר ש"מנה משמע כל דהו" וא"כ יוצא שמשלוח מנות לא בעי דבר חשוב, ואפשר שלטעם שהוא משום למלאות חסרון סעודתו וכו' א"ש. אלא שבד"ה אי חקלאה מבאר המהרש"א: לפי הדרך שביארנו לעיל דדרך לשלוח מנה יפה כל דהו דרך רעות כמו שכתוב איש לרעהו והוא שלח מלא טסקא וכו' ומלא כסא וכו' קאמר דרך בדיחותא דאין דרך נכבדים לשלוח מנה גדולה כזאת אלא דרך חקלאה לתת מנה גדולה בתוך דיקולא.

מלשון המהרש"א "דרך ריעות" משמע שסבר שהטעם הוא משום אהבת רעים, ולפי מה שבארנו קודם למ"ד הטעם משום אהבת רעים בעי דבר חשוב ותלוי בערך המקבל, וא"כ נשאלת השאלה כיצד יוצא יד"ח במנה כל דהו.

 

ולענ"ד נראה שלטעם שהוא משום אהבת רעים צריך שישלח לחברו דבר שימצא חן בעיניו וישמח וע"כ בעי דבר חשוב הן מצד הנותן והן מצד המקבל. דהיינו, אדם חשוב מצפה לקבל דבר חשוב לפי כבודו, אלא שלפעמים ישמח במה שיקבל מעני יותר מאם יקבל את אותו דבר מאדם עשיר, כי יודע שהעשיר יכול לתת דבר גדול יותר, והעני שנתן נתן כמה שיכול. וא"כ בכה"ג יוצא העני יד"ח והעשיר לא. ובזה מתורצת מה שהקשינו לעיל בשם הגרי"מ שטרן שליט"א שהקשה על הריטב"א שכתב בתחילת דבריו "שלא היתה יקרה התשורה בעיניו" ובסוף דבריו כתב "שזו התשורה הראויה לך". כיון שהולכים בין אחר השולח ובין אחר המקבל. ולפ"ז י"ל שכל מה שיתרצה וישמח בו המקבל יוצא הנותן יד"ח.

 

ולפ"ז אפשר לבאר בדברי המהרש"א שמה שרבה שלח לו דברים הללו הוא כדי להורות דין זה שאף אדם גדול יוצא יד"ח בהכי אף שהם דברים המצויים לכל, אם מתרצה ושמח המקבל בכך. ומה שצריך לשלוח דבר חשוב, (וכן גם אדם חשוב ששולח), זה לא חיוב בעצם, אלא תלוי אם שמח המקבל בכך. וכאן ששלח לו דברים הללו כדי ללמדו דין, נתרצה ושמח מרי לקבלם. ומטעם זה אמר אביי השתא אמר מר וכו', דהיינו שילמד בעצמו מדוע שלח לו דברים הללו כיון שיתמה על כך. ובדרך מליצה אמר אי חקלאה וכו' דהיינו אף אדם חשוב יוצא ידי חובתו בהכי.

 

וכן מה ששלח מרי בר מר טסקא דזנגבילא וכסא דפלפלא, שאינם ראויים למאכל יש מתרצים דמיירי ברטיבתא, ויש שהוכיחו מכאן דאדרבה יוצאים יד"ח אף בדבר שאינו ראוי למאכל עתה. ומ"מ גם כאן ניתן לבאר שמה ששלח לו הוא כדי להורות דאף כשהמקבל אדם חשוב יוצא המשלח יד"ח אם שמח המקבל. ולכן גם כאן אמר אביי השתא אמר מר וכו'.

 

אבל לפי הרש"ש ששלח לו דברים הללו להורות שכבר יצא בעצמו יד"ח במה שקיבל ממנו ואה"נ שלח לו ביבשתא ואל ברטיבתא, וכאן אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה וכו', כיון שיתמה על כך, שהרי אין מקיימים כלל משלוח מנות בכך. אלא שיבין רבה מדוע שלח לו דברים הללו.

ובזה מיושב גם מה שמביא התלמוד דברי אביי כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעין דשיתין מיני קדירה וכו', אפשר לומר – לפי מה שבארנו בדברי המהרש"א ובדברי הרש"ש – שאף שהיה לו למרי הרבה מיני מאכל בבית, בכ"ז שלח לו דברים הללו שילמד מה שהתכוין להורות.

 

והנה, רש"י בד"ה דאיכסייא פי' "הייתי חפץ לכוס הקערה אחריו. כל אכילה שלא כדרכה נקרא כוסס". אבל המהרש"א כתב וז"ל: וקאמר ובעאי למיכס צעי אבתרא וכו' י"ל בדרך בדיחותא שהקערה זאת ג"כ נעשית מדבר הנאכל כעין שעושין עתה האומנין ע"י בלילות צוקר צורות משונות ושפיר קאמר לימכס ולאכלה ממש. ולפ"ז אפשר לבאר בדברי הרש"ש שמה ששלח מרי באותם כלים ששלח לו רבה (טסקא וכסא) כמ"ש המהרש"א, כי לא רצה לשלוח בקערות שהיו לו שאפשר לאכלם, כדי שלא יהא דבר המוכן כעת לאכילה, שיוצאים בו יד"ח, כי הרי מבה ששלח לו דברים הללו הוא להורות שאינו יוצא עתה יד"ח כי כבר קיים המצוה בקבלתו.

 

 

 

 

           

 

 

 

 

 

בדין מחייב איניש לבסומי

והוא סיכום שיטות הפוסקים בדין זה

גמרא אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

והטעם לדין זה כתב הט"ז(סי' תרצ"ה סק"א): רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה ולא נתיישב ולעד"נ לפרש בדרך זה דצריך האדם לתת שבח לו יתברך על טובה כפולה שעשה עמנו הא' הוא פורענות שהביא הוא יתברך על המן ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו אלא שברכו למרדכי בגדולה מאד והטובה יתירה ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפלה שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שניה והכוונה מדאמר עד דלא ידע מכלל שקודם שכרות שלו ידע ונתן שבח על זה בזה נתכוונו שלא יפסיק מליתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד ואז פטור מזה כנעל"ד.

 

תוס':[בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים.

בדפוסים שלפנינו תיבת "בירושלמי" כתובה בסוגריים, ונראה שיש שלא גרסו תיבה זו. ובאמת, המעיין בירושלמי (ס"פ בני העיר ה"ז) יראה דהירושלמי לא מיירי כלל בענין מיחייב איניש וכו', וז"ל הירושלמי: רב אמר צריך לומר ארור המן ארורים בניו®. ומיירי לאחר שקראו המגילה וכמו שאנו נוהגים כיום לומר בתוספת פיוטית "ארור המן אשר ביקש לאבדי ברוך מרדכי היהודי וכו'", והוא תחילת הפיוט שנדבר אודותיו לקמן.

אבל הר"ן כתב:דאמרינן בגמ' (צ"ל בירושלמי) דמיחייב למימר ברוך מרדכי ארור המן וכו' ומיחייב לבסומי עד דלא ידע מאי קאמר. ולפ"ז אפשר דמה שכתב הירושלמי לא מיירי דוקא לאחר קריאת המגילה אלא אפילו בסעודה.

 

הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ו) פוסק: כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.

והנה, הרמב"ם לא הזכיר החיוב של עד דלא ידע רק "שישתכר וירדם בשכרות", וא"כ לכאורה אפשר היה לומר שלא פוסק כמימרא זו. אבל המגיד משנה מציין כמקור להלכה זו את מימרא דרבא, וכן בהגהות מימוניות.

 

הרי"ף והרא"ש הביאו להלכה את לשון הגמ' אמר רבא וכו', אלא שהם גורסים בין  ברוך מרדכי לארור המן ולא בין ארור המן לברוך מרדכי.

 

הטור והשלחן ערוך (תרצ"ה, ס"ב) הביאו להלכה את מימרא דרבא כלשונה.

 

הב"ח שואל: והלא אפילו ישתה הרבה מאד לא יטעה בין ארור המן לברוך מרדכי. לכך פירשו התוס' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש וכו' ורבא קיצר בלשונו וכן פי' הר"ן.

אבל בספר צידה לדרך פירש שישתכר עד לשפעמים יטעה לומר להפך ברוך מרדכי ארור המן®.

 

ביאור נפלא מביא הרש"ש וז"ל: נ"ל שהיה בימיהם פיוט לפורים ע"פ א"ב מא' ועד ת' וראשיתו היה ארור וכו' ור"ל עד דלא יוכל לומר הפיוט הזה בלי טעות ועי' ר"ן. עכ"ל.

ובאמת מצאתי פיוט כזה במחזור ויטרי סי' ר"נ, ונראה לי שהוא הפיוט שאנו נוהגים לומר את תחילתו "ארור המן אשר ביקש וכו'". עכ"פ לפי דברי הרש"ש אפשר שכוונת הצידה לדרך שיהפוך בפיוט את הסדר.

 

ונחזור לדברי הב"ח: וזה לשון האגודה יש מפרשים לחשבון כי חשבון זה כזה.

ולפעד"נ כפשוטו דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט ואין לתמוה איך הרשוהו להשתכר כ"כ שהרי רבה ור' זירא היו משתכרים עד שקם רבה ושחטיה לרבי זירא.

והנכון מה שכתב הרב הגדול רבינו אפרים דמהך עובדא דשחטיה לר' זירא אידחיא ליה מימרא דרבא ולאו שפיר למיעבד הכי וכן כתבו בעל המאור והר"ן משמו ונראה דמהך טעמא סידר בעל התלמוד להך עובדא דרבה ור' זירא בתר מימרא דרבא למימרא דהכי הוי הלכתא ולדחויי לרבא.

ומיהו דוקא לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא דדחינן לה אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב ליבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך רק שתהא דעתו עליו.

(ולעיל (במאמר בענין משלוח מנות) הבאתי את תי' החת"ס על מה שהקשה הפר"ח על רבינו אפרים)

וחשבתי לומר לפי זה דמה שכתב הרמב"ם "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות" ולא הזכיר עד דלא ידע וכו' כי פסק כמימרא דרבא לגבי חיוב לבסומי, אבל סבר שחיוב עד דלא ידע נדחה. וכמו שכתב הב"ח.

 

הבית יוסף מביא את מה שכתב הר"ן בשם רבינו אפרים "דמההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא אידחי ליה מימרא זו ולאו שפיר למיעבד הכי". ומביא הב"י עוד:כתוב בארחות חיים חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט.

 

בשלחן ערוך מביא את לשון הגמ' מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וקשה, שהרי בב"י הביא שצריך שישתה רק יותר מלימודו, ולפי מה שראינו בדברי הב"ח צריך שישתה יותר מלימודו ולא עד דלא ידע, כי אדחיא מימרא זו לגבי עד דלא ידע   ואם בשו"ע הביא דין זה למרות שבב"י הביא שישתה יותר מלימודו, מסתבר שסובר כהב"ח, וא"כ מדוע בשו"ע הביא את כל לשון הגמרא גם את עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

ואולי אפשר לתרץ שסובר כהצידה לדרך או כהאגודה שישתכר דע שיטעה לומר להיפך או שיטעה לכוין מנינם, למר כדיאית ליה ולמר כדאית ליה, ולפ"ז לא צריך לשתות כ"כ הרבה,  ולכן הביא את לשון הגמרא ולא שסובר שנדחית מימרא זו.

 

כתב הרמ"א: וי"א דאין צריך להשתכר כ"כ אלא שישתה יותר מלימודו. ויִשן ומתוך שיָשן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.

וכתב הט"ז: והא דאמר רבא בגמרא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי נדחית מימרא זו וכו'. כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם רבינו אפרים.

וקשה, אם נדחית מימרא זו, מדוע צריך כלל שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואפשר לתרץ שמה שנדחית זה רק לגבי חיוב לבסומי. דהיינו, צריך להגיע למצב של עד דלא ידע אך לאו דוקא ע"י לבסומי.

 

ובדרכי משה כתב הרמ"א: אבל בחידושי אגודה ובתולדות אדם וחוה כתב דחשבון ארור המן וברוך מרדכי שוה וצריך להשתכר עד שלא ידע החשבון ומהרי"ב כתב דר"ל שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכן משמע במיימוני.

 

והמנהגים כתבו דפיוט אחד היה שהיו עונין על בית אחד ארור המן ועל בית אחד ברוך מרדכי וצריך צילותא שלא יטעה לפעמים®.

 

מלשון הרמ"א "וכן משמע במיימוני" מוכח שגם הרמב"ם סובר שכך פירוש המימרא ולא שנדחית כרבינו אפרים. ומכל מקום, דברי הרמ"א בד"מ הם הוראה באצבע שמה שכתב בהגה "ויִשן ומתוך שיָשן אינו יודע וכו'", ר"ל שכך פירוש המימרא וא"כ ק"ק על הט"ז שפירש שנדחית מימרא זו. וצ"ע.

 

אגב, בהקשר למה שפי' הר"ן ויותר לפי מה שכתב הרמ"א בשם המנהגים "דפיוט אחד היה וכו'", יש לציין שכעין זה נהגו בק"ק צנעא שבתימן: בשעת השתיה מרים השותה כוס ואומר: "ארור המן!" והשומעים עונים: "ברוך מרדכי!" וכו' וכן הלאה: "ברוכה אסתר!" –  "ארורה זרש!" "ברוכים ישראל!" – "ארורים אויבים!". אם השומע משיב לא בתשובה המקבילה אלא תשובה אחרת, סימן שהגיע לעד דלא ידע, ויצא יד"ח שתיה"®.

 

פיוט ארור המן

ארור המן אשר ביקש לאבדי

ברוך מרדכי היהודי

ארורה זרש אשת מפחידי

ברוכה אסתר בעדי

 

ארור המן אץ לנפצי

ברוך מרדכי בתחינה חלצי

ארורה זרש גפרית לחצי

ברוכה אסתר דפקה להעליצי

 

ארור המן האגגי

ברוך מרדכי וזרעו בחגי

ארורה זרש  זממה למוגגי

ברוכה אסתר חן נשאה להשגיא

 

ארור המן טיפש משונה

ברוך מרדכי יהודי ומשנה

ארורה זרש כל יענה

ברוכה אסתר לומר במענה

 

ארור המן מולי שינן לשונו כחץ

ברוך מרדכי ניניו ואותו קיצץ

ארורה זרש סחה יעשו עץ

ברוכה אסתר עלצה את יועץ

 

ארור המן פור הפיל לכלות שושנה

ברוך מרדכי צעק בתחינה

ארורה זרש קריאה קריאה

ברוכה אסתר רננות רינה

 

ארור המן ששובר וכובה

          ברוך מרדכי שלום הרבה

ארורה זרש תימח שמה

ברוכה אסתר  תזכר לטובה

 

ארור המן. ברוך מרדכי. ארורה זרש. ברוכה אסתר. ארור המן וארורים בניו. וחרבונה זכור לטוב.

 

 

 

בענין פיוט אשר הניא

הנה, מנהג רוב תפוצות ישראל לומר לאחר ברכת הרב את ריבנו פיוט "אשר הניא". הפיוט מיוסד ע"פ א"ב, והאותיות שי"ן ות"ו הוא הקטע הנאמר ברוב המקומות בנגון ובקול רם: "שושנת יעקב צהלה וכו'. תשועתם היית לנצח וכו'". ולכאורה כאן מסתיים הפיוט אלא שאח"כ אומרים פסקא נוספת: "להודיע שכל קויך וכו'".

לאחר הפיוט הנ"ל נוהגים לומר "ארור המן וכו' ברוך מרדכי וכו'" עד "וגם חרבונה זכור לטוב". והנה, לעיל הזכרנו את הירושלמי (ס"פ בני העיר ה"ז) שאומר: רב אמר צריך לומר ארור המן ארורים בניו וכו'. ומהתוס' נראה שהיתה גרסתם בירושלמי "ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר" וכו', וכן גרס הר"ן שהבאנו לעיל, ולפי דברי הר"ן לכאורה גם לתלמודא דידן צריך לאמרו. ועיין מש"כ המהרצ"ח. עכ"פ מוכח שאמירת פסקא זו היא דין שנפסק בירושלמי. ולפ"ז תמוה מאד מה שנוהגים לומר פסקא זו רק לאחר שאמרו "אשר הניא". ואף שבמחזור ויטרי® כתב: וזה פיוט מאנשי כנסת הגדולה, מ"מ, לא נזכר פיוט זה בפירוש בתרי תלמודי.

 

מקור הפיוט

וכדי לתרץ שאלה זו, יש לחקור מהו מקור אמירת הפיוט. הנה, תחילת הפיוט בתיבת "אשר" שהיא מילת קישור קצת מתמיהה, שהרי לא מסמיך הפיוט למה שנאמר לפניו. וצריך לומר שהוא נסמך לסיום הברכה "האל המושיע", וקצת דחוק לומר דבר זה שכן לא מצינו פייטנים הקדמונים שינהגו כך.

נקודה נוספת שצריכה בירור: במחזור ויטרי נוסף לאחר הפיסקא "להודיע וכו'" פיסקא נוספת :"כי אתה מגן לצדיקים ומושיע לעמו ישראל בעת צרה". סיום זה מזכיר מאד הרבה סיומי ברכות המסיימות כן כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה.

עוד נקודה מעניינת שהתעוררתי: במחזור ויטרי (סי' רנ"ג) נמצא פיוט אחר לאמרו בשחרית. תחילת הפיוט מושיע ומגן לנו חוסים®.  גם לאחר פיוט זה נמצאת הפיסקא "להודיע שכל קויך וכו'", וכן הפיסקא שנמצאת לאחר אשר הניא "כי אתה מגן לצדיקים וכו'".

 

במסכת סופרים (פי"ד ה"ה וה"ו) איתא: במגילת אסתר אמרו שצריך להזכיר בו זמן ולאחר קריאתה צריך הקורא לומר בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו וכו'. ועוד אמרו שכן צריך ליתן שבח והודאה על הגאולה ועל הפדות וחותם בא"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבים ומגן לצדיקים ומושיע עמו מיד שונאיהם. ואח"כ מקלס לצדיקים ברוך מרדכי וכו'.

והנה, לא נזכר כאן נוסח הברכה שהיו אומרים אלא רק חתימתה, הא-ל הנקמות וכו'. ובאמת החתימה הזו מתאימה מאד לנוסח הנמצא במחזור ויטרי "כי אתה וכו'". והנה, כידוע היתה דרך פייטנינו הקדמונים לחבר פיוטים שנאמרו במקום הנוסח הקבוע של הברכה®, תוך הקפדה על הדברים המעכבים באותה ברכה®. ובפרט כאן, נראה שמלכתחילה לא היה להם נוסח קבוע רק "שצריך ליתן שבח והודאה על הגאולה ועל הפדות", אך נוסח השבח וההודאה לא היה קבוע אצלם. וא"כ, פיוט אשר הניא היה נאמר כברכה והיתה פתיחתו "בא"י אמ"ה אשר הניא וכו'". ופיוט נוסף שנתקן לשם כך הוא הפיוט שהביא המחזור ויטרי בשחרית. ויתכן שמה שנהגו לומר ברכה זו היה במקום שעשה נסים. אבל אנו שלא פוסקים כך, נוהגים לומר רק הפיוט ללא פתיחה וחתימה. ואשר הניא חוזר על האל המושיע.

 

ומ"מ, כיון שבמקור נהגו לאמרו קודם ארור המן וכו'. לכן גם אנו אף שאיננו אומרים אותו אלא בתור פיוט, אומרים אותו בסדר שאמרו הפייטן דהיינו מיד לאחר הקריאה, ורק אח"כ אומרים ארור המן וכו'.

 

הקשר בין הפיוט לאמירת הקרובות

הנה, ברוב הקהילות שאומרים אשר הניא, אומרים אותו רק בערבית. בשחרית, נוהגים לומר רק את סוף הפיוט דהיינו "שושנת יעקב" ע"ס הפיוט. וכן כתב הרמ"א (סי' תרצ"ב ס"ב):ונהגו לומר בלילה אשר הניא אבל לא ביום.וכתב המ"ב (סק"ז): אבל לא ביום. שכבר אמרו פיוטים. וכוונת המ"ב לפיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ, והם קרובות (או קרוב"ץ) ויאהב אֹמן הנדפס בסידורים. ויש להבין את הקשר בין פיוטי הקרובות לפיוט אשר הניא.

 

והנה, לעיל הבאנו את דברי המסכת סופרים "שצריך ליתן שבח והודאה וכו'". וזהו הפיוט אשר הניא שהיה נאמר אצלם כברכה נוספת לאחר קריאת המגילה, אלא שכמו שביארתי נתקבל פיוט זה כפיוט בלבד כיון שברכה זו לא נפסקה להלכה. אבל, יתכן שהטעם שאנו אומרים אשר הניא – למרות שאיננו אומרים אותו כברכה – הוא כדי ליתן שבח והודאה וכו', וכהמסכת סופרים הנ"ל שהרי באמירת הפיוט ללא פתיחה וחתימה אין איסור, ולכן נהגו כן לקיים דברי המסכת סופרים. ולפ"ז היה ראוי לאמרו גם בשחרית אבל כיון שבפיוטי הקרובות יש גם כן שבח והודאה (ובפרט בפיוט הארוך המתחיל אזרח בט חוץ) לא הטריחו על הציבור, ולכן אין אומרים אותו בשחרית.

 

ואיידי דאיירי, יש לציין שפיוטי הקרובות הללו חוברו ע"י ר' אלעזר הקליר שהיה אמורא או תנא מארץ ישראל כמו שכתבו התוס' בחגיגה י"ג. ד"ה ורגלי. וחיבר פיוטים לאמרם בחזרת הש"ץ, דהיינו לכל ברכה פיוט אחד קצר. לברכת את צמח לא חיבר כל פיוט®. הסיבה לכך היא: כיון שבני מערבא נהגו לכלול ברכת ולירושלים וברכת את צמח ביחד. עי' ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג.

 

 

 

 

 

® ואפשר שמה שכתב בשו"ת "יפה כתב פר"ח וכו' מנ"ל להכריע בזה" הוא על מה שהרמ"א לא הביא המקור להכרעתו. ואפשר עוד שבמה שכתב בדרשות בשנת תק"ס חזר בו ממה שכתב בשו"ת בשנת תקצ"א.

® כתב השערי תשובה (תרצ"ה ס"ק א'): ועי' בבר"י בשם אחד קדוש בתשובה כת"י אם עשה סעודת פורים בלא פת יצא. ולפי דברי החת"ס אפשר שיש להביא ראיה לכך מעובדא דר"י נשיאה ור"א, שהרי אם היה לר"א ובני ביתו לחם, א"כ היו יכולים לקיים הסעודה בלחם לבד וא"כ כששלח ר"י נשיאה אטמא דעגלא וגרבא דחמרא יצא יד"ח משלוח מנות כי הוא תוספת לסעודה, אלא י"ל שלא היה להם כלום וכששלח דברים הללו קיים מתנות לאביונים וגם משלוח מנות כי כעת יש להם כבר סעודה, א"כ ראיה שבבשר ויין לבד אף בלא לחם קיים סעודת פורים.

 

 

 

 

 

® שמעתי שי"א שמחברו הוא ר' ישראל ב"ר יואל.

® אפשר שרמז בזה שכיון שאביי ור"ח היו אחים לכן הסכימו שטוב ויפה וכו', וכמו שביארתי בדברי החדושי אנשי שם על פי החת"ס.

® פי' רש"י ומשלוח מנות. שם דבר כמו משמר משמור לפיכך השי"ן נקודה רפי.

® ועי' במהרצ"ח שכתב שאולי נשתבשו הנסחאות.

 

® ואפשר דמטעם זה, גי' הרי"ף והרא"ש ברוך מרדכי לארור המן.

® ואין זה הפיוט שהזכיר הרש"ש ש"ראשיתו היה ארור וכו'" אלא פיוט אחר שבסוף כל בית היו עונים ארור המן או ברוך מרדכי.

® מובא בספר הליכות תימן.

® סי' רמ"ח.

® שם מחברו חתום בראשי החרוזים: מנחם בר יקותיאל.

® עמי בכתובים ראיות רבות לכך, ואכמ"ל.

® מסיבה זו מצאנו בפיוטי ה"זולתות" הקדומים שהזכיר הפייטן יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומכת בכורות. עי' תוספתא דברכות רפ"ב.

® וכן גם בכל פיוטי הקרובות שראיתי (כגון קרובות לתעניות כמנהג האיטליאני).

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *