שאלה:
כשאני שומע את קריאת המגילה.
לפעמים אני מוצא את עצמי חולם ולא מספיק מרוכז ,כלומר ברור לי ששמעתי אבל חלמתי תוך כדי .והאם אני צריך לחזור עוד פעםן על קריאת המגילה?
תשובה:
שלום וברכה
תופעה זו מצויה, שבעצם אנחנו שומעים הכל אבל לא מרוכזים בכל מילה, וכך העין והאוזן עם החזן אבל לא בדיוק שמים לב לכל התוכן, בענין זה ידועה חומרתו של הלבושי שרד בסי' תרצ ע"ד המגן אברהם ס"ק טו שכתב שאינו יוצא אלא אם כן הוא קורא בעצמו בלחש [ממגילה כשרה כמובן]. אמנם בשו"ת ארץ צבי ח"א סי' מה חלק על דבריו ונקט שאם שמע הכל – יצא. אבל בודאי הידור נאה הוא למי שיש לו מגילה כשרה וקיים אצלו חשש זה, שיקרא בשקט עם הבעל קורא, ואז גם אם יפנה לבבו לדברים אחרים יצא ידי כל השיטות.
מי שהפסיד מילים לגמרי ולא שמע אותן, ודאי חוזר וקורא [במידה והחסיר מילים שמשנות את התוכן חוזר בברכה, ואם לא, חוזר בלי ברכה]. יש לזכור שמיעוט המגילה ניתן לקרוא גם מחומש. כלומר אם אדם הפסיד פסוק שנים יקרא מהחומש במהירות עד שיגיע למקום בו אוחז הבעל קורא ואז שוב ישמע ממנו מהמגילה הכשרה.
פורים שמח.
אז איך יוצאים ידי חובה מי שלא יודע עברית בכלל? הרי למרות ש"קורין אותה ללועזות בלעז", גם להם עדיף שישמעו בלשון הקדש. אני לא מאמין שבן אדם מסוגל לשבת חצי שעה (או יותר) ללא הפסקה ולשמוע טקסט שלם בלי להבין אותו כלל, ובכל זאת להתרכז במילים.
אפשר אולי לצטט כאן את לשונו של הלבושי שרד? מעניין אותי באיזה אופן בדיוק הוא מדבר.
לבושי שרד אורח חיים סימן תרצ
סעיף יד
(מג"א ס"ק טו) שאלת אם צריך השומע לכוין וכו'. אף על גב שהמג"א מציין על צריך שיכוין לצאת ידי חובתו, רשב"א לא בזה מיירי, אלא שיכוין בשמיעת כל תיבה ותיבה. ומביא ראיה דאין צריך כל כך דקדוק, דעמי הארץ שאינם יודעים הלשון, אי אפשר להם לכוין כל כך, אלא כיון שמטה אזנו להקורא ואינו חושב מחשבות אחרות, מסתמא שמע הכל ואינו צריך לכוין בכל תיבה בבירור. אבל אם ודאי לו שלא שמע תיבה אחת, לא יצא. ובסעיף ג' לא מכשרינן בהשמיט אלא לענין שמועיל מה שקורא על פה. זהו כלל כוונת המג"א, כן נראה לענ"ד וק"ל.
השאר תגובה