שאלה:
שלום,
האם מותר לראובן שרוצה לבנות מקוה בחצר שלו, לגיס כספים מאנשים מכספי מעשר שלהם?
תודה רבה
תשובה:
אם מדובר במקווה הנעשה לרווחת הציבור ויש חוסר במקווה באיזור, ודאי מותר, אבל אם זה סתם שיהיה לו נוח שלא יזדקק ללכת קצת, וכן שתהיה לו פרטיות נעימה – ודאי שאסור.
מקורות:
התפרסם כאן באתר מאמר המבאר את גדרי חיוב מעשר כספים ולמי יש ליתנו.
על דברי הפסוק, “וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך”, מביאים בעלי התוספות מדרש: “יעקב אבינו תיקן לתת מעשר מן הממון”. תקנה קדומה זו אינה מופיע בתלמוד, ואף לא מצאנו כן במדרשים לפנינו. אולם, מצאנו בכמה מקומות שדרשו חז”ל את דברי יעקב אבינו בהקשר של נתינת מעשר כספים. ננצל את ההזדמנות לעסוק בכמה יסודות במצוות נתינת מעשר כספים.
עיקר דין וסגולת מעשר כספים
עיקר דין מעשר כספים התבאר במסכת תענית (דף ט, ב), שם דרשו חז”ל: “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר“. התוספות (שם, ד”ה עשר) הביאו את דברי הספרי שדין הפרשת מעשר לא נאמר רק בתבואה, שכן לשון הפסוק העוסק ב”תבואת זרעך”, אלא למֵדים מייתור הלשון (“את כל תבואת זרעך”) שכל הכנסה חייבת במעשר: “ריבית [שמלווה לעכו”ם] ופרקמטיא [מסחר], וכל שאר רווחים”. ואכן זכה יעקב אבינו ע”ה ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה’ ייתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): “ויפרץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים”.
הגמרא אינה מבארת למי יש למסור את המעשרות, ומצאנו לכך ביאור נוסף במדרש תנחומא (פרשת ראה, סי’ יח): “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים ((ביטוי לאלו העוסקים במסחר.)) להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה“. מכאן שעיקר חובת מעשר כספים הוא להפרישם לצורך עמלי תורה. אולם, להלכה בוודאי שחובת מעשר כספים מתקיימת גם בנתינה לעניים, כמו שפסק הרמ”א (יו”ד סימן רמט, סעיף ב) בשם מהרי”ל (הלכות ראש השנה, אות ג): “והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים“.
לדעת הש”ך (שם), מותר אפילו להשתמש בכספי מעשר לצורך מצווה, כגון לארגונים העוזרים לחולים, וכד’, ולא רק לעניים ממש, ובתנאי שהפרשת הכספים הייתה על דעת כן, ולא לשם עניים בלבד (ראה שו”ת חתם סופר, יו”ד, סימן רלא, וברכ”י, סימן רמט, ס”ד). אולם, חשוב להדגיש שעיקר המעשרות נועדו לעניים, ולעמלי תורה בפרט, ולכן אין להשתמש לצורכי מצווה שונים בקביעות ממעשר הכספים.
נסיים פרק הקדמה זו באזכור גודל זכות מעשר כספים, שכפי שאמרו חז”ל, מבטיח לנותן כדין (ומדקדק בשיעור מעשר) עשירות ((לדעת הגר”א, הבטחת עשירות מותנית בנתינת חומש, ולא מעשר.)). רבי יצחק אבוהב, בספרו מנורת המאור, מביא מדרש נוסף בעניין חיוב המעשר: “לפיכך אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית, ומכל מה שיבוא לידו בשום עניין בעולם, ובזה מולחו לממונו [ביאורו על פי הגמרא בכתובות (סו, ב) ‘מלח ממון חסר’, שהצדקה מקיימת ממונו של אדם] ומקיימו עליו אלף פעמים“. גם המקובלים האריכו בסוד הגדול שיש בנתינת מעשר, כמו שהביא בספר אהבת צדקה (פרק ד, בשם רבי שמשון מאוסטרופולי), “וזכות המעשר דוחה כל הקליפות”. גם החפץ חיים רמז לזה בספר אהבת חסד (ח”ב, סימן ב, סעיף ז).
גדר חובת מעשר כספים
האם גם עני – כגון בן ישיבה שנתמך על-ידי הוריו, או עני המתפרנס מקופת הצדקה – חייב במעשר כספים? תשובת שאלה זו תלויה בהגדרת החובה של נתינת מעשר. מצאנו בכך שלש שיטות חלוקות.
מדברי התוס’ בשם הספרי (הובאו דבריהם לעיל), מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף, בדומה לחיוב מעשר בתבואה (וכן כתב בשו”ת בית אפרים, סימן פד). אין בכך הכרח שחובת מעשר כספים הוא חיוב דאורייתא, שכן יתכן שאינו אלא חיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בלבד היא, כמו שמשמע מדברי המדרש תנחומא הנ”ל שהזכיר רמז למעשר כספים מן התורה.
מאידך, כתב הב”ח (יו”ד סי’ שלא, אות יט) שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן (לפדיון שבויים, או לסעודות עניים). בזה חילק הב”ח בין דין מעשר שני לבין דין מעשר כספים: מעשר שני הוא חיוב, ולכן אסור לפרוע חיובי צדקה ממעשר שני, שכן פוטר חיוב אחד בחיוב אחר. מעשר כספים, מאידך, אינו אלא מנהג, ולכן מותר לפרוע את חיובו מכספי מעשר. הט”ז (שם, ס”ק לב) חולק על הב”ח, וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו ((ומדייק כן הט”ז מדברי השו”ע בסי’ רמט סעיף א, שמעשר כספים הוא חיוב גמור. אמנם הט”ז כותב שם שאפשר לתת כספי מעשר לפדיון שבויים, ואפילו מעשר עני, אלא שאם בני העיר הטילו עליו להשתתף בסך מסוים אינו יכול לפטור את עצמו בכספי מעשר. הבית מאיר שם מסכים לדעת הב”ח, ודוחה את ראיית הט”ז מהשו”ע בסי’ רמט, שלא כתב השו”ע אלא שיש שיעור של מעשר למי שרוצה לקיים מצות צדקה במידה בינונית, ועל כל פנים מצוות צדקה היא, אבל לא שיהיה דינו כמעשר עני, ומה שבני העיר מחייבים אותו מדין כפייה על הצדקה שפיר נכלל בשיעור המעשר. וכדעת הב”ח והבית מאיר כתבו כמה פוסקים: כן מבואר בשו”ת תשובה מאהבה (סי’ פו), ומוכיח כן משו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ עד), שכתב “מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצווה אחרת דנראה כגוזל לעניים דאף על גב שאינו מן התורה אלא מנהג… אבל מעות מעשר כבר זכו בה עניים ע”י מנהג”. וכן דעת שו”ת פני יהושע (סי’ ג), ולכן התיר לקנות עליה לספר תורה בכספי מעשר, אף בקהילה שקבעו שכל אחד חייב לקנות עליה לפחות פעם בשנה. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (סי’ רלא) בדעת המהרי”ל שהובאה ברמ”א (סי’ רמט סעיף א). וכן נראה דעת האהבת חסד (ח”ב פרק יט), וכן מוכח ממה שכתב להיזהר לפרש ‘בלי נדר’ שלא יחול עליו נדר, ונדר לא שייך שיחול רק במנהג ולא בדבר שחייבים מן הדין. וכן מוכח ממה שפסקו בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”ב), בברכי יוסף (סי’ רמט אות יח) ובשו”ת מנחת יצחק (ח”י סי’ פה), שאפשר להתנות ליתן ממעות מעשר לשאר מצוות וכדומה, ואם המעשר הוא חיוב לא שייך להתנות.)). רוב רובם של פוסקים הסכימו לדעת הב”ח, שדין מעשר כספים אינו אלא מנהג.
