לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

אכילת בשר יחד עם אדם אחר האוכל חלבי

 

מאמרנו השבוע עוסק בהרחקות בין בשר לחלב. האם מותר להניח מוצר חלבי על שולחן שבו יש סועדים האוכלים בשרי? האם מותר להניח שקית חלב שקנינו כעת, על שולחן שבו יש סועדים האוכלים בשרי? האם מותר להניח בקבוק מטרנה? האם יש הבדל בין מי שלעיתים מטפטף מהמטרנה לפיו כדי לבדוק אם החום טוב לתינוק? ומה הדין אדם שאלרגי לחלב? האם האיסור הוא גם בשולחן ערוך? האם ניתן לאכול כשעושים היכר? האם מותר לאכול בפארק ציבורי כשאחד אוכל בשרי, ואדם זר אוכל על ידו חלבי? האם מותר לסדר יחד על השולחן מאכלים חלביים ובשריים? האם מותר להכין מאכלים חלביים ובשריים יחד? האם הדינים הללו נוהגים באיסורים נוספים מלבד בשר בחלב, ואם כן באיזה? מדוע החמירו בבשר בחלב? האם אדם שהוא בתוך 6 שעות מאכילת בשרי יכול להכין מאכלים חלביים? והאם הוא יכול לשבת עם חברים המתכבדי בעוגת גבינה?

 

אכילת בשר יחד עם אדם אחר האוכל חלבי

בפרשה נאמר (שמות כג יט): 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ'. ומכאן נלמד איסור בשר בחלב. במאמרנו השבוע נעסוק באחד מהחיובים שתיקנו חכמים שלא לאכול בשרי בשולחן שמונח עליו חלבי.

במשנה (חולין קג:) מובא תקנת חכמים שאסור לאכול חלבי על שולחן שמונח עליו בשרי, או להיפך לאכול בשרי על שולחן שמונח עליו חלבי, אלא אם כן התקיימו אחד מהתנאים אותם נמנה במאמר הבא.

איסורי בשר וחלב מדרבנן

במשנה (חולין קג: קד:) נאמר שבית הלל סוברים שהאיסור הוא גם כשאוכל בשר עוף, אף שנפסק להלכה שבשר עוף בחלב אסור רק מדרבנן. ועל כך הגמרא (חולין קד.) שואלת אם איסור אכילת עוף הוא איסור דרבנן והוא עצמו גזירה, הרי יש כלל שאין גוזרים גזירה לגזירה, וכיצד גזרו על איסור נוסף שלא לאוכלו על שולחן שיש עליו חלבי. הגמרא מתרצת, שאם לא נגזור יבואו לאכול בשר בהמה בחלב. ולא התבאר בדברי הגמרא האם הכוונה שיש כאן רק גזירה אחת, או שמא בבשר בחלב ישנו איזה סיבה שגוזרים גזירה לגזירה.

ונחלקו הראשונים בכוונת הגמרא: רש"י (שם) מפרש שהכוונה שאם נאכל בשר עוף בשולחן שיש עליו גבינה קרוב הדבר שיתרגל לאכול גם בשר בהמה על השולחן, וכשאוכלים על שולחן אחד מצוי שבטעות נאכל אותם יחד, או שיגעו זה בזה ויקבלו טעם, ולכן יש רק גזירה אחת שלא לאכול בשר עוף בשולחן אחד כיון שזה יכול להביאו בסופו של דבר לאכול בשר בהמה יחד עם חלב.

ואילו הרמב"ם (מאכ"א פ"ט ה"כ) למד, שהחשש הוא שמא יבא לאכול בשר עוף עם חלב, ואף שהוא איסור מדרבנן באיסור בשר בחלב החמירו יותר, וגזרו גזירה אף כדי למנוע שלא יאכלו בשר עוף עם חלב. הפרי חדש (יו"ד סי' פח סק"א) הפרי מגדים (שם משב"ז סק"א) ועוד ביארו, שטעמו של הרמב"ם הוא משום שגם בשר וגם חלב הם מאכלים שמותר לאכול אותם בפני עצמם, ואנו רגילים בהם, אלו אין לנו רתיעה טבעית ממאכלים אלו, ולפיכך חששו באיסור זה יותר מאשר שאר איסורים, וצריך לעשות יותר הרחקות כדי שלא יכשלו חס ושלום באיסורים אלו.

למעשה הט"ז (שם סק"א) והפרי מגדים (שם) ועוד דייקו מדברי השולחן ערוך שנפסק כדעת הרמב"ם, ויש להחמיר באיסור בשר בחלב יותר מאשר שאר האיסורים בתורה. אמנם החכמת אדם (כלל מ סעיף יא) פסק כרש"י ותמה על השולחן ערוך והט"ז. וראה להלן האם באיסורים אחרים מדאורייתא גזרו שלא לאכול על שולחן שהם מונחים.

ומכח דין זה מוכיח הט"ז (יו"ד סי' צח סוף סק"ה) שיש להתייחס לאיסור אכילת עוף בחלב כאיסור דאורייתא, ולמשל אם נשפך מעט חלב לתוך סיר עוף, ויש לנו ספק האם כמות החלב היא פחותה מ1/60 ואינו נותן טעם חלב בעוף, וניתן להכשיר את הסיר, או שיש יותר מ1/60 ויש בסיר טעם של חלב, וכל הסיר אסור, באיסור דרבנן רגיל אנו אומרים שספק דרבנן לקולא, אולם באיסור זה יש להחמיר כספק דאורייתא, כיון שחכמים ראו צורך להחמיר באיסור דרבנן זה יותר משאר איסורי דרבנן, כפי שמבואר כאן.

סידור מאכלים על השולחן

אולם נאמר במשנה (חולין קג:) וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' פח סעיף א) שהאיסור הוא דוקא בשעה שהוא אוכל, אך מותר לאדם לסדר על השולחן מאכלים חלביים לצד מאכלים בשריים, ואין חשש שמא יטעם מהתבשיל הבשרי, ושוב בעוד התבשיל בפיו יטעם גם מהתבשיל החלבי.

והנה נביא כמה דוגמאות שדנו הפוסקים האם הוא דומה לאכילה על שולחן אחד או לסידור מאכלים על השולחן. ויש להקדים שבגזירה שגזרו חכמים ישנו סברת 'לא פלוג', כלומר שאם חכמים תיקנו שאסור לאכול בשרי על שולחן שמונח עליו חלבי, חייבים אנו לקיים תקנה זו גם כשברור לנו שלא נבא לידי מכשול. שהרי עצם המעשה הוא איסור מדרבנן אף שברור לנו שלא נבא לידי מכשול. ורק במקרים שהפוסקים כתבו שיש שינוי מהותי מהגזירה שאינה כלולה בכלל הגזירה אפשר להתיר.

אולם ישנם מקרים להיפך שאינם בכלל גזירת חכמים, אולם יש חשש מציאותי שהוא יבא להכשל, ולכן כל עוד שהחשש קיים כתבו הפוסקים שניתן ללמוד מכך שגזרו חכמים שמוטל אף עלינו להתרחק מהאפשרות שנכשל חס ושלום, אולם במקרה שהוא אינו כלול בכלל גזירת חכמים כאשר אדם עושה פעולה שתמנע ממנו את החשש הוא יכול לסמוך על כך, כיון שאין כאן איסור מדרבנן.

בקבוק לתינוק על שולחן בשרי

אדם שאוכל בשרי, ורוצה להניח את הבקבוק של תינוק על השולחן, הדבר תלוי בהנהגתו של אדם זה, אדם שרגיל לפני שהוא נותן את הבקבוק לתינוק, מטפטף מעט לפיו לבדוק המטרנה או החלב אינו חם או קר מדי, או בודק את טעמו של השוקו וכדומה, בודאי שיש לאסור. ואדרבא לעיתים כשהתינוק מתחיל לבכות, או שהילד צורח שהוא צמא, מצוי שהאדם מאבד את העשתונות ופועל בבהלה מסוימת, ועלול לשכוח שהוא כעת אוכל בשר, ויטעם מהבקבוק לבדוק שהוא מתאים לתינוק.

אך אם אצל אדם זה הוא לעולם אינו טועם מטרנה, ואם יש צורך הוא בודק את חום המטרנה על פרק ידו וכדומה, ואף בחלב ושוקו הוא לעולם לא יטעם מהבקבוק לראות אם הוא ראוי לתינוק, יש מקום להתיר שזה אינו בכלל גזירת חכמים, משום שהחלב במצבו הנוכחי אינו עומד לשתיה. הסתפקו פוסקי זמנינו האם מותר להניחו על השולחן משום שאינו בכלל האיסור כיון שאין חשש שיכול לצאת מכך, ואם אם הוא בכלל התקנה אין לך היכר גדול מזה ממה שהמאכל מונח בבקבוק שאין דרכו לאכול ממנו, או שמא חכמים אסרו כל הנחת חלב על השולחן, ולא חילקו חכמים, ובכל מקרה של הנחת חלב על השולחן יש צורך מאחד מההתרים שנמנה לקמן.

והנה בפתחי תשובה (סק"א) כתב לגבי להדליק נר מחמאה על שולחן, שאסור משום שלעיתים הנר מטפטף, וכיון שחמאה הוא מאכל היתר, אינו רגיל להקפיד שהטפטוף לא יגע במאכל. ומשמע שמצד עצם מה שמניח חמאה בנר אין איסור, כיון שהחמאה בנר אינה מיועדת לאכילה, והחשש הוא רק כיון שהדרך של נר החמאה לטפטף מידי פעם.

למעשה הגר"ח קנייבסקי (הרחקות והזהרות פ"ו סעיף כו-כז) הגר"י ליברמן (המאור גליון תפג עמ' כו) וכן בודרשת וחקרת (ח"ה יו"ד סי' ג) התירו למי שאינו רגיל לטעום לעולם מטרנה, להניח בקבוק מטרנה על השולחן, כיון שהם סוברים שכלפי אדם רגיל אינו נחשב כלל לדבר מאכל שאסרו חכמים. אמנם הגר"י ליברמן הדגיש שיש להזהר להניח את הבקבוק בצורה שאין חשש שהוא יטפטף על השולחן, וכפי שאסרו בנר של חמאה אם יש חשש שהוא מטפטף.

בשר חי על שולחן חלבי

ובדומה לכך הסתפקו פוסקי זמנינו האם מותר להניח בשר חי על שולחן שאוכל עליו חלבי. בעצי העולה (בב"ח כלל ב דין א) נקט כדבר פשוט שהדבר מותר, משום שהגזירה היא רק דברי מאכל העומדים לאכילה. אולם בבדי השולחן (יו"ד סי' פח בביאורים) הביא את דבריו, ונשאר בספק האם ניתן להתיר, או שמא הוא עדיין בכלל גזירת חכמים.

אלרגי לחלב

בסוגה בשושנים (וינד, פ"ד סעיף כו) אסר לאדם שאלרגי לחלב, לאכול בשרי על שולחן שמונח עליו חלבי, ואף שהוא אינו טועם מהחלב לעולם, כיון שהוא איסור דרבנן ולא חילקו בכך חכמים יש להחמיר.

ישיבה מרוחקת

המהרש"ל (הובא בב"ח פרי מגדים ופתחי תשובה יו"ד ריש סי' פח) פסק, שאם אדם יושב בשולחן ערוך, שכדי להגיע לבשרי הוא צריך לטרוח ולקום ממקומו, לא נאמר איסור זה. ומותר לאכול חלבי כאשר בקצה השולחן שאינו יכול להגיע אליו ישנו בשרי. והטעם הוא משום שעד שהוא יקום לקחת את המאכל הוא יזכר, וכל האיסור הוא כאשר המאכל מונח ממש על ידו ובלי משם הוא עלול לאוכלו.

שקית חלב

משכך דנו פסוקי זמנינו האם מותר להניח בקבוק חלב או קופסת בשר סגורה על השולחן. והורו הגר"ע יוסף (ילקוט יוסף קצוש"ע יו"ד סי' פח אות יט) והבדי שולחן (יו"ד סי' פח) לאסור.

אמנם מסתבר שהדברים אמורים כאשר ניתן בנקל לפתוח את הקופסא או את השקית [ובפרט בכד של קנקנומט שיש סכין מובנה בתוך הקנקן], אך במקום שיש צורך בטרחה גדולה, כגון להביא פותחן או מספריים, דינו כחלב או בשר המונחים בקצה השולחן. כן שמעתי ממו"ר הגר"י לוקסנבורג שליט"א, וכן הורו הגר"י ליברמן (המאור גליון תפג עמ' כו), ובדרשת וחקרת (ח"ב יו"ד סי' ג). אולם הגר"י ליברמן הדגיש כי גם כאן יש להקפיד שהשקית אינו מטפטף ואין עליו רטיבות של חלב כפי שיש לעיתים על שקיות חלב, ועלול לגעת בלחם שעל השולחן וכדומה.

בתוך שש שעות

נחלקו הפוסקים במקרה ואדם אכל ארוחה בשרית, וסיים לאכול, ועדיין לא עברו 6 שעות מהסעודה שאסור לו לאכול חלב [ולנוהגים להקפיד על פחות שעות הנידון הוא על תוך הזמן שנהגו להקפיד], האם מותר לו לשבת על יד מי שאוכל מאכלי חלב. הבית יעקב (שו"ת, סי' יב) והבאר היטב (יו"ד סי' פח סק"ב) אסרו. אולם הכנפי יונה (יו"ד סי' פח) נחלק עליו, וסבר שעל הרחקה זו של 6 שעות אין מקום לגזור שום הרחקה נוספת. וכן נחלק עליהם הפרי מגדים (סי' פח משב"ז סק"ב), וסבר שכל מה שמצינו בגמרא (חולין ו.) חשש כזה הוא כשהוא מתעסק באוכל, אך לא כשהוא יושב ליד חברו ואינו מתעסק באוכל החלבי. וכן התירו למעשה החיד"א (שיורי ברכה יו"ד סי' פח סק"ח); ערוך השולחן (שם סעיף יא); והגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ו יו"ד סוף סי' ח).

והנה מדברי הפרי מגדים נראה שאם הוא מתעסק באוכל הדבר אסור, אך היד אפרים (יו"ד סי' פח סעיף ב) חילק בין אדם שאכל סעודה מלאה שאינו תאב כעת לאכול, בזה אין סברא לאסור. לבין אדם שרק טעם מעט בשר שהוא עדיין רעב, ובזה יש חשש שמחמת רעבונו ישכח ויאכל ממאכלי החלב. אולם יש להעיר שמדבריו נראה שלאחר שאדם סעד אין הדרך לטעום כלום, אך לפי תרבות בימינו, אדם שיודע שהוא נוהג לנשנש בין הארוחות, ובפרט כשיש מאכל חלבי האהוב עליו, נראה שאין סברא זו.

וכן התיר ביד אפרים שאם יושב ליד אדם שאוכל, ושניהם יודעים שהוא אכל בשרי, אפשר להתיר משום שאם יבא לאכול חברו יזכיר לו. והביא שהמנהג הוא שמכינים אוכל חלבי בתוך 6 השעות, ולא מקפידים על כך. אולם הוא סיים שהכל לפי הענין, ובמקום שיודע שיש חשש עליו להמנע.

וביאר מו"ר הגר"י לוקסנבורג שליט"א, שלמעשה לא מצינו שחכמים גזרו גם על החומרא של 6 שעות. ולכן אינו בכלל איסור מדרבנן שתיקנו חכמים, ואף כשמתעסק באוכל ומסדרו על השולחן התירו חכמים. אלא שהכל לפי הענין שבמקרה והוא מרגיש שאם ישב בין חברים האוכלים מעוגת גבינה חלבית הוא עלול לשכוח ולטעום, או אשה המכינה מאכל חלבית ויודעת שדרכה לטעום כל הזמן, והיא עלולה לשכוח, יש להמנע מכך, אולם אם הם עושים לעצמם היכר מסוים ויודעים שבכך לא יכשל, אף שלא מצינו היכר זה בחז"ל די בכך, שהרי אין כאן תקנת חכמים. ולכן סיים היד אפרים שהכל לפי הענין.

שומר

רבי עקיבא איגר (הג' ליו"ד סי' פח סעיף א) כתב שבמקרה זה אף שאדם מעמיד שומר שיזכיר לו שלא לקחת מהמאכל החלבי, ואף שהשומר אינו אוכל יחד עימו, בהלכה זו הדבר אינו מועיל. אולם ביד אפרים כתב לגבי אדם שלא אוכל ממש בשרי, אלא נמצא בתוך 6 שעות מאכילת בשרי מועיל אף שומר שאוכל עימו.

שנים האוכלים יחד

עד כאן דיברנו על אדם האוכל לבדו בשרי על שולחן שמונח עליו חלבי, או להיפך, אולם במקרה ויש שני אנשים הסועדים יחד על שולחן אחד, במקרה זה כתב השו"ע (יו"ד סי' פח סעיף ב) שאם הם מכירים זה את זה, יש איסור לאכול יחד כשאחד מהם אוכל חלבי, והשני אוכל בשרי. אולם אם אינם מכירים זה את זה הדבר מותר. וכתב הש"ך (סק"ג) שהשיעור הקובע האם הם נחשבים מכירים הוא אם אין מתביישים זה מזה, ואז יש חשש שהוא יקח ממנתו של חברו דבר מה לטעום, או שחברו יציע לו לטעום דבר מה ממאכלו.

היכר

אולם השולחן ערוך (שם) כתב שאם מניחים היכר ביניהם, אף ששנים אוכלים יחד, והם מכירים זה את זה הדבר מותר. לדוגמא אם הניחו כלי שאינו אמור להיות על השולחן. והלכות היכר אלו דומים להלכות היכר בהרחקות של ימי נידות.

מפה נפרדת

היתר נוסף הוא כאשר יש מפות נפרדות, וכתבו הכנסת הגדולה (יו"ד סי' פח הגב"י אות כ) והחיד"א (שם שיורי ברכה אות ו) שאף אם כל סועד הניח מפה נפרדת לפניו, ואכלו מאכלי פרווה, כפי שמקובל במקומות שונים שלכל סועד יש מפה אישית מעל המפה שעל השולחן או פלייסמט משלו, ואין בכך היכר, ואח"כ רצו לאכול זה חלבי וזה בשרי, הדבר מותר ואין צריך היכר חדש. והטעם משום שהוא מחשיב את זה לשתי שולחנות.

וכתב בערוך השולחן (יו"ד סי' פח סעיף י) שלפי מה שנוהגים בימינו שאם אוכלים על השולחן עצמו חלבי אין אוכלים עליו בשרי אלא אם מניחים עליו מפה בשרית, וכן להיפך, ומייחדים מפה נפרדת לחלבי ובשרי אין הלכה זו מצויה, שהרי בכל מקרה כשאוכל חלבי ובשרי על שולחן אחד מניח מפות נפרדות, ושי מפות לחלבי ומפות לבשרי. אך יש להעיר שבימינו שמצוי מפות שולחן חד פעמיות, שוב מצוי שיש להקפיד על כך, אף שבדעתם לזרוק את המפה, אין לאכול חלבי ובשרי בלי היכר.

היכר לאוכל ביחיד

והנה יש פוסקים שסברו שהיכר מועיל רק כאשר יש שני אנשים, אולם מכיון שהם מכירים זה את זה צריך היכר, ודי בכך משום שאם אף אם אחד מהם ישכח חברו יזכיר לו. וכלשון הגמרא (שבת יג.) 'דעות איכא שינוי איכא', ומשמע שצריך גם דעות כלומר שני אנשים וגם שינוי. אמנם יש פוסקים שסברו להיפך וסברו שיש יותר חשש כששנים אוכלים יחד משום שמחמת קירוב הלבבות ע"י אכילה משותפת יש חשש שאחד יאכיל את השני. ואם שינוי מועיל לשנים בודאי הוא מועיל אף לאחד. למעשה החכמת אדם (כלל מ סעיף יא) פסק להתיר אף ליחיד. וכתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ב סי' שצא) שאף לדעת האוסרים ביחיד, נראה שאם אוכל בשרי ומניח את החלבי על מפה אחרת, הדבר נחשב לשני שולחנות נפרדים ואפשר להתיר.

שאר איסורים

הש"ך (יו"ד סי' פח סק"ב) כתב שהאיסור הוא רק בבשר בחלב, כיון שהוא דבר היתר שאין אנשים מתרחקים ונרתעים ממנו, צריך לעשות הרחקה נוספת, אולם מותר לאכול על שולחן שמונח עליו מאכל לא כשר כגון בשר נבילה ובדומה. אולם הש"ך כותב שיש עוד 3 דברים שנאסרו דבר שאסור מחמת נדר, חמץ בפסח, ולחם שיש איזהו איסור לאוכלו. ונפרט ונרחיב מה נכלל ב 3 איסורים אלו.

איסורי נדרים

הש"ך הביא שאדם שנדר שלא יאכל מאכל מסוים, כיון שהמאכל אינו אסור מצד עצמו, אלא רק מחמת הנדר, אינו נרתע כל כך מהמאכל, ויש חשש שאם הוא יהיה מונח על השולחן בשעה שהוא אוכל, בשגגה הוא יטעם ממנו. והביא החיד"א (שיורי ברכה יו"ד סי' פח סק"ג) שנחלקו האחרונים בביאור דבריו, יש אחרונים שסברו שהדברים אמורים אף כשאדם נדר שלא לאכול מין מאכל מסיום, כגון אדם שנדר שלא לאכול ענבים, אסור שיהיה לו על השולחן ענבים. אולם יש אחרונים שסוברים שבמקרה והוא אסר על עצמו לאכול ענבים, משעת הנדר והלאה הוא כבר נרתע מענבים ומתייחס אליהם כמאכל אסור לכל דבר, ודברי הש"ך אמורים רק כאשר נדר שלא לאכול מענבים מסוימים, ובמקרה זה כיון שמותר לו לאכול משאר הענבים שבעולם, והאיסור הוא רק על ענבים מסוימים, לכן הוא אינו נרתע מהענבים הללו, וצריך לעשות הרחקה.

חמץ בפסח

הש"ך הביא שגם בחמץ בפסח גזרו שאסור לאכול על שולחן שמונח שם לחם, למשל לאכול בשולחן בפארק ציבורי, כאשר לצידו יושב חבר נכרי האוכל לחם. וביאר הש"ך שיש 2 טעמים מדוע החמירו בחמץ בפסח: א. כיון שחמץ בפסח הוא נאסר אף משהו, לכן יש חשש מצוי מאד שפירור אחד יפול לתוך מאכלו יותר מצוי, ואילו בשאר איסורים נאסר רק תערובת של 1/60 ולא פירור בודד, ולכן לא חששו. ב. כיון שחמץ הוא לחם, והלחם מהווה את מזונו העיקרי של האדם, חוששים אנו שאם האדם יהיה רעב מאד, הוא ישכח ויקח מהלחם, אך שאר מאכלים שאינם מהווים עיקר תזונת האדם, אף כשאדם רעב הוא להוט פחות לאוכלו. המנחת יעקב והפרי מגדים הוסיפו טעם נוסף, כיון שחמץ במשך השנה מותר, ורק בפסח הוא דבר איסור, האדם אינו נרתע מספיק ממנו, והוא עלול לשכוח שכעת פסח, ויטעם ממנו כהרגלו כל השנה.

לחם האסור

הש"ך כתב, שלפי מה שביאר שחמץ בפסח אסור כיון שהלחם הוא עיקר תזונת האדם, ולכן יש יותר מקום לחשוש שאם הוא יהיה רעב הוא ישכח שמדובר באיסור ויאכל בשגגה ממנו. והסכים עימו הפרי חדש (סק"א). אולם המנחת יעקב הפלתי (סק"א) והיד יהודה נחלקו על הש"ך וכתבו שגם בלחם אין איסור, וכוונת הרא"ש שהחמירו בפת נכרי יותר כיון שהלחם הוא עיקר תזונת האדם, היינו שאכילה משותפת של לחם גורם לקירוב לבבות, אך אין חשש שאדם רעב יותר להוט לאכול לחם משאר מאכלים. וכן פסק הגר"ע אויערבך (לבושי עז) שאין צורך להחמיר בלחם יותר משאר מאכלים.

סיכום

אין לאכול על שולחן אחד בשרי וחלבי, בין אדם אחד, שמונח על השולחן מאכלים נוספים, ובין שני בני אדם. אולם הדבר מותר בתנאים הבאים: א. אם עשו היכר. ב. אם מדובר בשני בני אדם שאין מכירים זה את זה ומתביישים זה מזה. ג. מפה נפרדת לבשרי ומפה נפרדת לחלבי. ד. אם אינו אוכל אלא רק מכין או מסדר את המאכלים. ה. כאשר הם יושבים רחוק זה מזה, וצריכים לקום כדי להגיע למנתו של הזולת. ו. מדובר בדבר שאינו נחשב כדבר מאכל כלפיו, לדוגמא להניח בקבוק מטרנה על שולחן של אדם בוגר [כאשר מדובר באדם שגם לעולם לא יטעם את המטרנה בפיו לבדוק שהיא ראויה לתינוק].

אדם המכין מאכל חלבי והוא בתוך 6 שעות מאכילת בשרי, או אדם שרוצה לשבת יחד עם חברים שמונח לפניהם כיבוד חלבי, אין כאן איסור מתקנת חכמים, אולם כתבו הפוסקים שחכם עיניו בראשו והכל לפי הענין, ובמקרה והוא יודע שיש חשש שהוא יכשל צריך להמנע, אך די שיעשה לעצמו סימן והיכר, או לומר לחבריו שהוא בשרי, ואם בטעות הוא ירצה לטעום שיזכירו לו, וכדומה, כפי מה שהוא מכיר את עצמו שהדבר יעזור לשמור עליו שלא יכשל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *