שאלה:
אדם נתן לחברו בעל חיים לשמור . כאשר הגיע סוף השמירה הוא החזיר את בעל החיים לביתו של המפקיד אבל הוא לא היה בבית אלא הבת שלו הקטנה בת 10 קיבלה. אחר כך נגנב הבעל חיים . מי חייב ?
תשובה:
שלום וברכה,
השבת פיקדון לבת הקטנה [פחות מגיל מצוות] לא נחשב השבה, ולא נפטר בהשבה שהשיב לידה. אלא שיש לדון מצד אחר האם חייב בשמירה אחרי שעבר הזמן שהתחייב לשמור?. ויש חילוק בסוג השמירה שקיבל השומר, אם השומר קיבל שכר על שמירתו שדינו כשומר שכר, אחר כלות הזמן דינו כשומר חנם. אולם אם השומר שמר בחינם עד זמן מסוים, נחלקו הפוסקים אחרי שעבר הזמן האם דיני שומר עליו, ומאחר ויש בזה מחלוקת לא ניתן לחייב את השומר על פשיעתו.
בהצלחה.
מקורות:
שומר שהחזיר לבניו הקטנים של הבעלים
בשו"ע סימן רצא סעיף כא מבואר ששומר לא יכול להחזיר את הפיקדון ליד בנו הקטן של בעל הפיקדון.
חיוב שומר שכר אחר שכלה זמנו
בגמרא ב"מ (פא, א) הסיקה ששואל שנגמר זמן שאלתו ועדיין החפץ ביו חייב עליו כדין ש"ש, שכיון שהיה לו הנאה בגוף החפץ לכן חייב באחריותו כש"ש גם אחר זמן השאלה. וכתב בב"י (חו"מ סימן שמג) יש ללמוד מכאן לשומר שכר שכלה זמן שמירתו ועדיין החפץ בביתו, שחייב עליו כש"ח.
דעת הערוך השלחן לחייב גם בש"ח שכלה זמנו
וכבר העיר עליו בערוך השולחן (סימן רצא סעיף כ) שאין ראיה לגמרי משואל שכל הנאה שלו, ולכן חיובי השמירה לא פוסקים עד שיגיע ליד הבעלים, אבל שומר שכר מי אמר שממשיך השמירה אחרי הזמן שהוקצב. אלא שמסתבר לומר כן שכל זמן שהשומר שכר לא החזיר ליד הבעלים לא נפטר משמירתו. ולפ"ז גם בשומר חנם חייב בפשיעה עד שיגיע ליד הבעלים, וכ"ש שוכר – עכ"ד. הערוך השולחן הביא ראיה לדבריו מדברי הריטב"א (שם) שכתב: ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ח הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשמרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו. עכ"ל. מבואר שאינו נפטר מחיובי שמירה עד שישיבנו לבעליו.
דעת המחנ"א
גם במחנ"א (שומרים יט) הקשה על ראיית הב"י, ונטה לסבור שש"ש שכלה זמן שמירתו אינו חייב אפילו בפשיעה, אולם לא החליט בדבריו, אך בשומר חנם שכלה זמנו סובר המחנ"א שאינו חייב בפשיעה, כיון שקיבל שמירה עד זמן מסוים לא ניתן לחייבו אחר עבור הזמן.
העולה לדינא: שומר שכר שעבר זמנו לדעת המחבר שדינו כשומר חנם וחייב בפשיעה, ומאחר והערוך השלחן הסכים לדברי המחבר והמחנ"א הסתפק בדבר יש לנו לחייב את השומר כדין שומר חנם. אולם בשומר חנם שעבר זמנו לדעת הערוך השלחן דינו כש"ח עד שיגיע ליד הבעלים, אולם המחנ"א חולק וסובר שאחר כלות הזמן אינו שומר כלל, ועל כן אין להוציא ממון מספק.
מה לגבי הדין שאם המפקיד סומך על מי שמקבל את החפץ כמו בשומר שמסר לשומר אזי אי אפשר לחייב? ובמקרה שלנו הרי הבת בת 10 שומרת תמיד על הבעל חיים בביתה והם סומכים עליה
כתב השו"ע (שם סעיף ג' [ומקורו ברמב"ם בהלכות שלוחין ב, ג]) האומר לחברו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן, אם רצה לשולחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו. וכתבו הפרישה והגר"א שדין נלמד מדברי הגמרא שאמרו שלחכמים לאודועי שדריה, ולר"י לשדורי שדריה, משמע שאם אמר בפירוש שרוצה שישלח פטור.
מבואר שאם שלח לחנווני קטן להביא מחנווני שמן אפילו ששלח מעות ביד הקטן, אין לחנווני לתת ליד הקטן, ואומרים שכוונתו של האב היתה רק לברר אם יש שמן, ולכן אם אבד השמן החנווני חייב. עוד מבואר שאם התנה האב ואמר לחנווני שלח ביד הקטן החנווני פטור.
דעתו היתה שישלח עם בנו הקטן – נחשב כהתנה שישלח עימו
ויש לעיין בזמנינו שרגילים לשלוח בן קטן לקחת הלוואה מהשכנים או לקנות מוצרים, ודעת המשלח שישלחו ביד הבן, האם נחשב כמו שהתנה עימו שלח ביד פלוני.
ומצאתי בזה באמרי יושר (ח"ב סימן קיב או' א') שכתב שאם יודע המשלח שבדעתו היה שיתנו לבנו הקטן, ויודע שלא שלח את הקטן לברר אם יש לו, שחייב אביו של הקטן, ואף שהמלווה לא ידע שכך דעתו של האב לא אומרים שפשע ששלח ביד הקטן, ודומה למש"כ הש"ך (סימן קכו ס"ק ז [לא מצאתי שם]) בלווה ששלח את המעות ביד שליח שלא היה לו לשלוח בידו, והתברר שהקדימו המלווה ושלח אותו לשליח שיביא המעות, אף שלא ידע הלווה אינו נחשב לפשיעה, שעכ"פ עשה כדברי המלווה, ואף שיש לחלק ולומר ששם עשה המלווה, אבל כאן ששלח את הקטן וחשב בליבו שייטול את המעות אין זה אלא דברים שבלב, ודחה שכיון שעשה קטן שליח ובדעתו שיטול את המעות נחשב למעשה ולא לדברים שבלב. והוסיף האמרי יושר וכתב שבפרט שהמנהג לשלוח עם קטן. ונראה כוונתו שבמנהג לשלוח קטן נעשה כהתנה עם המלווה שישלח עם הקטן.
השאר תגובה