שבועה

על נדרים ממש שקיבלת בפה, לא מספיקה מודעה זו, רק על מנהג טוב שנהגת ולא התנית שיהיה בלי נדר.

ראה שו”ת מהר”י ויל סי’ ב שלא ראינו לרבנן קשישאי שסמכו על המודעא, וכ”כ בשו”ת מהרי”ט ח”א סי’ נג ומשום הטעם האמור. בערוך השולחן סי’ ריא סעי’ י החמיר בזה עוד יותר, ואמר שמודעא מועילה רק כשהיא נאמרת על פי החלטת אדם פרטי,] אבל אמירת כל נדרי או כל דבר שאדם עושה ציבורי אינה מועילה, משום שגדר המודעא היא שאחרי שאדם גילה דעתו שאינו מעונין בקיומו של הנדר נחשב כל נדר כנדרי שגגות ואינו כלום. אבל אם אמר את המודעא כחלק ממנה מקובל ללא כונה יתירה, אין בכך כדי לגלות על דעתו ואפילו בדיעבד גדול אינו רשאי לסמוך עליה. על כך שלענין מנהג טוב ניתן לסמוך על כך, ראה שלמת חיים לגרח”י זוננפלד סי’ תסז.

כמו כן, החמירו חכמי הדורות שלא יסמכו על מודעה זו כדי שלא יבואו להקל ראש בנדרים. ראה שו”ע ונו”כ סי’ ריא סעי’ ב.