שאלה:
ניצול שואה שנפטר בלי ילדים ולא ידוע כלל על קרוב משפחה. מה עושים עם העזבון שלו, והאם מותר לחלק את הנכסים לצדקה?
תשובה:
אדם ערירי שלא ידועים קרוביו אסור לשום אדם לבזוז את נכסיו וכן אסור לתרום את כספו לצדקה, אלא יש להפקיד את הכסף ביד אדם נאמן. והעצה הטובה להפקיד בגמ"ח כספים שמתוחזק בצורה ישרה ומסודרת והוחזק לגמ"ח אמין, ובכך הקרן שמור לבעליו והפירות קיימים לו לעולם הבא.
מקורות:
רכושו של ערירי שלא נודע מיהם קרוביו
ברמ"א סימן רנו סעיף א הביא תרומת הדשן ששתוקי [שלא ידוע מי אביו] ואין לו בנים שירשו אותו דינו כגר לגבי ירושתו, וכל המחזיק זכה בנכסיו. והקשה הקצות "מה בכך דאין יודעין מי הוא היורש שלו סוף סוף יורשין אית ליה, ומי שבא מארץ רחוקה מוחזק בישראל ואין אנו יודעין אותו ומשפחתו ודאי איתיה במתנת שכיב מרע כיון דיש לו יורשין, ודוקא גר דליתיה בירושה כלל וצ"ע ". הנתיבות תירץ את קושית הקצות, שבאדם שבא ממדינת הים יש אפשרות לדעת מיהם יורשיו – אם יבואו עדים שיעידו על פלוני שהוא קרוב היורשו. אבל בשתוקי אי אפשר להוודע בשום אופן יורשין שלו, דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה, הוי כיאוש והפקר גמור, וכיון דנכסי הפקר גמור ואי אפשר לבוא לידי ירושה כלל, מיקרי ליתא בירושה.
מבואר בקצות ובנתיבות שאדם ערירי שנעלם ממנו יורשיו נכסיו אינם הפקר, מאחר ויש אפשרות לברר על יורשיו והעובדה שאין אנחנו יודעים לברר על יורשיו לא נעשו נכסיו הפקר.
מלווה או מפקיד שמתו ולא ידוע קרוביו למי יחזיר
כתב הר"א ששון בתשובה (סימן עג), ראובן שיש בידו מעות שמעון בהלואה או בפקדון, אם נזקקים ב"ד להוציא הפקדון מיד הלוה או הנפקד ולהעמידו בידם או ביד אפוטרופוס עד שיבא יורש או עד שיבא אליהו, ומסקנתו שאין להוציא מיד הלוה או הנפקד. והמהר"ם מלובלין בתשובה (סימן יב) הביא שאלה זו ותשובת מורה אחד (וברור מתוך דבריו שכוונתו להר"א ששון הנ"ל, וכן הבין הגרעק"א בגליון השו"ע סימן רפה) שפסק שאין ב"ד נזקקין להוציא מידו, והמהר"מ מלובלין כתב דמה שמוטל לעסוק בתקנת שבוי היינו משום מצות השבת אבדה ובמקום שאין מצילין מוטלת המצוה על ב"ד, וא"כ ה"ה כשמת אדם ואין ידוע לו יורשים חייבים ב"ד לשקוד בתקנתם, אף על פי שאין תובעים. אמנם במ"ש המורה שכיון שהבעלים הפקיד הנכסים ביד הנפקד הרי הוא כאפוטרופוס שלהם ועדיפא ממינוהו ב"ד, הסכים המהר"ם לדבריו, אלא שכתב לחלק, שאם הנפקד הוא איש מהימן אצל הב"ד משאירים הפקדון אצלו, אבל אם אינו נאמן בעיני הב"ד, מוטל עליהם להוציא מידו ולהפקידו ביד איש מהימן אצלם, ואף על פי שאין מעמידין אפוטרופוס לדיקנני, היינו להטריח, אבל להחזיק בידו דבר המוכן מוקמינן, ולא מיבעיא אם היה הנפקד איש מהימן בחיי המפקיד ואח"כ נשתנה לגריעותא, ודאי שמוציאין מידו, ואפילו בהלואה כשמת המלוה והיורשים אינם יודעים, אם נודע לב"ד שהמעות אינן בטוחים מוטל עליהם להזקק ולהוציא ממנו, אלא אפילו לא נשתנה לגריעותא, לא אמרינן דכיון שמסר לו ה"ז כהאמינו על נכסיו, דאפשר שהאמינו על נכסיו ולא על יורשיו. עיי"ש שהאריך.
ובשו"ת שאלת יעבץ (ח"א סימן קמב) נשאל באורח שהפקיד אצל בעל אכסניא מעות ומת, ולא נודע שמו ושם עירו, ועתה בא יורש ידוע ותובע הפקדון, ובעל האכסניא כבר בזבז הפקדון ואין לו לשלם, והביא דברי המהרמ"ל שצריך הנפקד להניח המעות בב"ד עד שיתברר היורש, והיעב"ץ סובר כדעת המורה הנ"ל שאין מוציאין מיד הנפקד, שמא הוא ראוי לירש, ועוד כיון שלא ציוה ה"ז כאבידה מדעת ומשמיא קזכו ליה, ואם יש לו ישלם ואם אין לו אכל וחדי ויפסיד היורש.
ובשו"ת חת"ס (חו"מ סימן קכב) כתב בדין משרתת שהשאירה נזמים ביד בעה"ב ולא נודע מקומה, והביא דברי המהרמ"ל והיעב"ץ הנ"ל, והסכים לדעת היעב"ץ, ובפרט בנדון דידיה שאפשר שמחלה לו משום שהיה לבעה"ב תביעה נגדה, אלא אפילו כשאין חשש מחילה א"צ להוציא מידו והו"ל כממון שאין לו תובעים. ואם יש חשש שמתה כבר המשרתת, אם ירצה לעשות מדת חסידות יעשה דבר לעלוי נשמתה, והוי קצת השבה, כמ"ש בב"ק (דף קט ע"א), אף על פי שאינו דומה ממש להתם, ואם אין חשש שמתה ואיכא למיחש שמא מחמת אונס לא יכלה לבא, צריך לעשות כל מה שאפשר להודיע לה ולפרסם בעתון דלא גרע מאבידה שצריך להכריז, ואחר שנתעכב זמן מה ולא נודע ממנה דבר, אף על פי שמעיקר הדין היה ראוי שיהיו הנזמים מונחים בידו עד שיבא אליהו, כיון שנזמים שכיחא טפי מתפילין דבי בר חבו, וגם פחתא דידהו ע"י תשמיש הוא מועט, מוטב שישומן ויכתוב בפנקס הקהל שיש בידו נזמים שכך וכך שווים, וישתמש בהם ע"מ לתת שכר תשמיש לכשתבא הנערה, וישלם הפחת וגם שכר התשמיש , עיין שם. ועי' עוד בדבריו (סימן קכט) שנראה שלא הסכים החת"ס לראיותיו של היעבץ, וסיים החת"ס "וגם הוא גופא לא אמרה אלא היכי דבהתירא אתי לידיה ולא בתופס אחר מיתה ע"כ ה"נ יעמידו בטחון מוספק לערב ויוכתב בפנקס הקהל שאם יתוודעו יורשיו יוציאו מידם ויתנו ליורשים ואי לאו בר הכי הוא יעמידו קהל איש אמיד לאפטרופוס באופן הנ"ל ויעמיד בטחון מוספק ליתנו להיורשים לכשיבוא".
סיכום: הבאנו שיטות שונות בלווה או נפקד שלא נודע להם יורשי המלווה או הנפקד האם ב"ד מוציאים מידם ומניחים ביד נאמן, או שמשאירים בידם. וגם החת"ס שהתיר ללווה להחזיק את המעות בידו סובר שדווקא אם הגיעו המעות לידו בהיתר, אבל ודאי שלא יוכל לתפוס מאדם ערירי שנפטר את עזבונו, ואם תפס בית דין מוציאים מידו. והבאנו את דברי הקצות והנתיבות לגבי אדם ערירי שלא מועיל לתפוס את עזבונו, ואין נכסיו הפקר מחמת אי ידיעתנו מיהם יורשיו.
ולכן אדם ערירי שלא ידועים קרוביו אסור לשום אדם לבזוז את נכסיו ויש להפקיד את הכסף ביד אדם נאמן. והעצה הטובה להפקיד בגמ"ח כספים שמתוחזק בצורה ישרה ומסודרת והוחזק לגמ"ח אמין, ובכך הקרן שמור לבעליו והפירות קיימים לו לעולם הבא.
