שאלה:
מי שיש דין ודברים בינו לבין חבירו, וע"פ כללי הפסיקה כיון שזה מחלוקת הפוסקים יכול להגיד "קים לי" או במקום שיש ספק אחר במציאות וכד' והכסף נשאר אצלו מדין המוציא מחבירו עליו הראיה. האם יתכן שיתבע בשמים מדין גזל? כלומר החיוב לצאת ידי שמים נשאר לצד שאליבא דאמת הצדק לא היה איתו? [השאלה באופן שהוא באמת גם לא יודע את ההלכה ומשאיר הכסף אצלו בלב נקי ללא רמאות]
ומה הדין באופן שהיה דין תורה עם חבירו שתלוי בסברא. וב"ד פסקו לטובתו. האם כנ"ל לצאת ידי שמים יש חשש כיון שיתכן תאורטית שב"ד אחר היה פוסק אחרת?
תשובה:
שלום וברכה,
טענת קים לי בדיני ממונות היא טענה שפוטרת את המוחזק גם בדיני שמים, ואין עליו חובה לשלם גם לא לצאת ידי שמים. כמו כן אם הצדדים הלכו להתדיין בבית דין ובית דין פסקו כדעתם, אין חובה להחמיר ולשלם גם אם בבית דין אחר פוסקים אחרת, ויתר על כך, אם המוחזק יודע שבבית דין אחר פוטרים אינו יכול לומר קי"ל נגד הבית שפסקו להם את דיניהם.
בהצלחה.
מקורות:
ראה פתחי תשובה אחרי סימן כה בכללי קים לי שהביא את השאלה מדוע בדיני ממונות אומרים קולא לנתבע ואילו באיסור הולכים אחר המחמיר, והרי גם בממון אם גזל הוא בידו הרי עובר באיסור. ונאמרו שלושה תירוצים. א: תירוצו של מהר"י באסן "דבשלמא לגבי איסור אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור, אבל כששנים חלוקים על הממון אפילו אי לא אמרינן קים לי אין אנו יוצאים מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיר הוה ליה גזל ביד המוצא, ולכן היכא דקאי ממונא תיקום". ב: בשבות יעקב תירץ שבגזל אפשר בחזרה משא"כ באיסור אחרי שאכל אינו יכול להחזיר. ג: עוד תירץ שבממון לא עושים את הגזל בקום ועשה אלא בשוא"ת שמשאירים את הממון בידו, משא"כ באיסורים לא נאמר לו שיעשה את האיסור בקום ועשה. ובברכ"י כתב שהתירוץ הראשון של השבות יעקב אינו עיקר כיון שקים לי פטור גם לצאת יד"ש, ואילו לתירוצו הראשון של השבו"י אינו נפטר לצי"ש.
תירוץ ד מצאנו בתומים בקיצור כתקפו כהן שכתב: "כי כך היה המצוה והלאו של לא תגזול היינו גזל ודאי, אבל גזל ספק אם הוא בידך אין כאן איסור גזל דכך הלכה נאמרה המוציא מחברו עליו הראיה ומי שתפס יכול להחזיק ואין כאן ספק איסור כלל, כי לא אסרה תורה גזל בכה"ג ועל תנאי זה נאמר וכו', כמו דלא אסרה תורה ממזר ספק ומעשר ספק וכדומה הרבה, ולכך אפילו לצאת ידי שמים אין כאן חשש".
ה: תירוץ נוסף כתב בספר קונטרס הספיקות כלל א' סימן ו' "ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרתו עליו התורה, והילכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחברו עליו הראיה גם דררא דאיסורא לית בה כשאינה מחזירה, וגם האורים ותומים כתב מעין זה דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק".
ועיין בשערי יושר שער ה פרק א שביאר בהרחבה את תירוצו של הקונטרס הספיקות ותוכן דבריו שבממון בממון האיסור נגרר אחרי הממון, והעניין המשפטי הוא קובע למי שייך ואחר זה נגרר האיסור, ואם המשפט קובע שנעמיד ביד המוחזק אזי אין אין איסור של גזל, ולכן גם לצי"ש אינו חייב.
בנתיבות בכללי תפיסה כלל כ כתב שאם הדיין הכריע כשיטה אחת לא יוכל הבע"ד לומר קי"ל כשיטה אחרת. וביאור דבריו שהבע"ד נשפטים אצל בי"ד פלוני הדין קובע שיפסקו לפי הבית דין, ובזה לא ניתן לומר קי"ל כחולקים על אותם בית דין.
