שאלה:
שלום,
פתחתי עסק לבד, בשלב מסוים הייתי צריך להביא שותף, התנאים היו שלא יפתח את העסק לבד, ושלא למסור את העסק הלאה
סיכמנו על חמישים אחוז
אחרי כמה זמן הוא הודיע לי שהוא לא מעוניין בעסק יותר, ושזה לא בעיה של שותפות, אלא שהעסק עצמו לא מעניין אותו,
לבסוף התברר שהוא גם פתח אותו עסק לבד וגם פירסם את העסק למכריו והרבה התחילו את העסק לבדם
הפסדתי גם בגלל שהוא פתח לבד וגם מזה שהוא פרסם
מה ומאיזה כח אני יכול לתבוע ממנו?
כל טוב
תשובה:
שלום וברכה,
לפני מעשה היה ניתן לאכוף את התנאי בפיצוי כספי כדי להבטיח שהעובד לא יעבור על התנאי. אולם אחר מעשה שהעובד לא קיים את דבריו ופתח חנות מתחרה קשה לתבוע ממנו הפסדים.
בהצלחה.
מקורות:
לאחר מעשה שבא המקרה לבית דין לא ניתן למנוע את התחרות. וכדי להבטיח לבעל עסק שהעובדים שלא לא יפתחו עסק ויתחרו איתו יש להציב תנאים מעוגנים בפיצוי כספי.
ראה מאמר נרחב (מתוך עלון המשפט 59)
הנידון שלפנינו הוא כיצד יכול אדם המכניס שותף לעסקיו, או שוכר פועל, להגן על עצמו מפני
תחרות עתידית עם השותף או הפועל, כלומר, למנוע את האפשרות שהללו יטלו את סודותיו
המקצועיים, וישתמשו בהם לתחרות נגדו.
יש להקדים שנושא זה רחב מאד ונוגע בנקודות רבות, ולא נאריך ברוב הסוגיות הקשורות, אך
נשתדל להזכיר את הסוגיות הנוגעות בענין, ונחתור להגיע למסקנות הלכה למעשה.
הקדמה נוספת וחשובה, שכאשר הנידון מגיע לבית הדין לאחר שהבעיה התעוררה, קשה מאד
לפתור אותה, כפי שיתבאר להלן. אבל ניתן לבצע פעולות שונות מראש, היכולות להפחית את
הסיכון ]אם כי בדרך כלל לא ניתן למנוע לחלוטין את הסיכון[.
כדי להבין את הנושא נביא דוגמא קטנה: אדם מייצר ומשווק קלף עבודת יד, ומחזיק פועל
המסייע לו בעבודתו. הפועל מכיר את הספקים של חומרי הגלם, מכיר את הלקוחות הסיטונאיים,
ומכיר את תהליכי הייצור, אחרי כמה שנים של עבודה יכול הפועל לפרוש ולהקים עסק מתחרה,
המבוסס על כל המידע, הנסיון והקשרים שהוא רכש בשנות עבודתו. הנידון הוא כיצד ניתן
למנוע מראש את החשש שהפועל יעשה כן.
ראשית דבר, יש להביא את הקושי בתביעה שבדיעבד, דהיינו בלא שנחתם שום הסכם בין
הצדדים.
יורד לאומנות חבירו
הנושא הראשון שיש לדון בדבר זה, הוא משום 'יורד לאומנותו של חברו' על כל המסתעף מכך,
שהם עני המהפך בחררה, ומה שמכונה בפוסקים 'מערופיא'.
בשו"ע נפסק להלכה )סימן קנ"ו סעיף ה'( שאומן או סוחר אינו יכול
למנוע מאדם שהוא בן העיר לפתוח עסק מתחרה, אפילו סמוך אליו
ממש. ובשו"ע שם )סעיפים ו-ז( מבוארים גם אופנים שמותר למי שאינו
בן העיר לעסוק באומנות או בסחורה בעיר.
העולה מהדברים הוא שבדרך כלל אי אפשר למנוע תחרות, אם כי
יש אופנים יוצאים מן הכלל, שהם בגדר 'פסקת לחיותי', והיינו כאשר
התחרות תביא להרס כלכלי של הראשון ]הנושא הזה מתחיל במרדכי
בבא בתרא ר"פ לא יחפור ובדרכי משה, יעויין בפתחי תשובה שם בסימן
קנ"ו ס"ק ג'[.
אולם לענינינו אין צורך להאריך בזה, כיון שבדרך כלל טענה זו אינה
ניתנת להוכחה מעשית. למשל, בדוגמא האמורה לעיל, של אדם המייצר
קלף עבודת יד, והפועל שלו עזב אותו ופתח עסק מתחרה, אם יבוא
המעסיק בטענה של "פסקת לחיותאי", הוא יצטרך להוכיח שבאמת אין
מקום בשוק לעוד יצרן, דבר שקשה מאד להוכחה, ובפרט במוצר שנמכר
בכל הארץ וגם בחו"ל, ותמיד אפשר לפתוח שווקים חדשים ]או לכל
הפחות קשה להוכיח שאי אפשר לפתוח שווקים חדשים[.
האופן הנוסף שיוצא מן הכלל, ויש בו מקום טענה כנגד המתחרה, הוא
'מערופיא', והיינו מי שיש לו קהל לקוחות קבוע, ובא סוחר חדש ורוצה
לקחת ממנו קליינטים. וברמ"א שם בסימן קנ"ו כתב "יש מקומות
שדנים לאיסור… ויש מקומות שאין דנים", ואם כן אף בטענה זו קשה
לתובע לזכות. ואף כאשר הלקוחות אינם נכריים אלא ישראלים יש דעות
שמתירים מערופיא. לכן מבחינה מעשית בבית דין קשה להגיע להכרעה
שבה יאסרו עליו להתחרות ]ויעויין עוד בפתחי תשובה ס"ק ז'[.
עני המהפך בחררה
'יוצא מן הכלל' נוסף בענינים אלו, הוא דין עני המהפך בחררה. גם
סוגיה זו עמוקה ורחבה. להלכה השו"ע בסימן רל"ז, מביא את מחלוקת
הראשונים בדבר, בזה הלשון: "המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין
קרקע בין מטלטלין, ובא אחר וקנאו נקרא רשע. ויש אומרים שאם בא
לזכות בהפקר או מקבל מתנה מאחד, ובא אחר וקדמו, אינו נקרא רשע,
כיון שאינו מצוי במקום אחר, ויש אומרים דלא שנא". הרמ"א כותב שם
בהגה"ה שגם אם אסור בהפקר )סמ"ע שם( זה דוקא באופן שהראשון
שהיפך בחררה היה עני. וכתב עוד שכל זה לא מיירי אלא כאשר כבר
פסקו הדמים ביניהם.
גם בטענה זו, בדוגמה שהבאנו לעיל, אם נטען שהפועל לוקח את
ה'חררה' של בעה"ב קשה מאד לזכות בבי"ד, כיון שבדוגמא האמורה
של יצרן קלף עבודת יד, אין המעסיק יכול לטעון שיש לו "פיסוק
דמים" עם מישהו, אלא אם יש לו הזמנות עתידיות קבועות שהפועל
שלו רוצה לקחת לעסק החדש שלו. מלבד זאת, הדין ש"נקרא רשע"
אינו ברור לגמרי, מה זה אומר למעשה האם בי"ד יכפה על הפועל שלא
לעשות או רק יתרה בו ]ובפרטי דין זה יעויין בסימן רל"ז פתחי תשובה
ס"ק ב'[.
נזכיר בקצרה עוד טענה שלכאורה שייכת כאן, והיינו עפ"י המבואר
בגמרא )בבא בתרא דף כ"א ע"ב( לגבי יורד לאומנות חבירו, שם אמרו
"מרחיקים מצודת הדג מן הדג… עד פרסה", והגמרא מבארת את הטעם
בכך, "שאני דגים דיהבי סיארא", דהיינו יש יוצא מן הכלל בדין יורד
לאומנותו של חברו שנקרא 'יהבי סיארא', והיינו כאשר מישהו אחר כבר
שם עליו עין ]או שם מלכודת – תלוי בפירושי הראשונים שם[, שאז
אסור למישהו אחר לצוד לידו או לדוג את הדג שהוא משך. אך הדין
הזה לא מובא בטור ושו"ע, ולכן קשה להשתמש בו כטיעון בבית דין
למעשה. מלבד זאת, במקרים רבים לא יהיה הדבר נחשב ששייך לו כ"כ
כמו במצודת הדג..
דין בעלות על מידע מקצועי / סודות / פטנטים
מלבד הנידון של ירידה לאומנות חבירו שנגענו בה, יש נידון נוסף ששייך
לעניני תחרות כזו בין עסקים, והיא שאלת הבעלות על ידע.
נידון זה התחיל להתברר בפוסקים במאות השנים האחרונות, ובכל דבר
יש לברר איזה סוג 'מידע' יש לפנינו, ולפי זה ניתן לדון אם שייכת בו
בעלות, והאם יכול ה'בעלים' של המידע להגביל את השימוש בו.
סוג אחד של מידע הוא 'פטנט', הסוד המקצועי, הייחוד של כל יצרן
והסודות הקטנים או הגדולים שלו. אם באמת יש לבעל הבית סודות
מקצועיים, כגון פטנטים בהכנת הקלף וכדומה, יכול הוא להעלות זאת
כ'טענה' כלפי הפועל שלו, הרוצה לעשות שימוש באותם סודות.
על הנושא של פטנטים ושל זכויות יוצרים נכתבו ספרים רבים, ולמעשה
נציין רק כי בסופו של דבר זו מחלוקת להלכה בין חכמי זמננו. מרן הרב
אלישיב זצ"ל אחז כפי הנראה שיש ממש 'בעלות' על קנין רוחני, דהיינו
שיש בעלות על יצירה או פטנט או תכנת מחשב וכדומה, וכן הגאון הרב
וואזנר שליט"א סובר בדומה לזה. אבל יש רבים אחרים, ובהם הגאון ר'
ניסים קרליץ, שסוברים שזה לא שייך לסוגיה של בעלות, כי אין בעלות
על דבר שהוא לא חפץ, וזה יכול להיות רק נושא של 'יורד לאומנותו של
חברו' או של גזירה של בתי דין כמו שנהגו מאז הזמן של וועד ארבע
הארצות, שהטילו מגבלות על תחרות או על שימוש בקנין רוחני וכדומה.
במישור המעשי נידון זה נוגע בעיקר לשאלה האם ניתן לכתוב מראש
לפני ההתקשרות בין הצדדים התחייבות על זכויות אלו וכדלהלן, אבל
לאחר מעשה, כאשר למישהו יש סוד מקצועי או פטנט שהוא לא
הגן עליו על ידי חוזה או על ידי גזירה של בית דין ]במידה וימצא ב"ד
שיוציא איסור על העתקת הדבר[ , יהיה לו קשה לתבוע מהמתחרה
שלא ישתמש בסודותיו, כיון שמלבד שהוא יצטרך להוכיח שאכן יש כאן
פטנט או חידוש, הרי הוא יצטרך להתמודד עם השאלה העקרונית הנ"ל,
האם יש בכלל 'קנין רוחני' או לא.
רשימות מעין אלו.
מניעת תחרות על ידי חוזה והסכם מראש
הפתרון המתאים יותר לבעיות אלו של תחרות, הוא הסכמים הנחתמים
מראש בין הצדדים. בספרי חכמי דורנו יש מגוון של הצעות להסכמים
מסוג זה, אולם כאשר באים לבחון את התועלת המעשית שתצמח מהם,
יש לברר תחילה את הנקודה הקודמת, האם הפוסק שהכין את ההסכם
הזה סובר שיש בעלות על קנין רוחני, ועל זה מבוסס ההסכם שלו, או
שאף ללא הסברא של בעלות על קנין רוחני ניתן לעשות הסכם זה.
הפתרון הבסיסי שכל אדם מנסה לעשות מיד, הוא הסכם אי תחרות
כפשוטו, דהיינו – שהעובד או השותף יתחייבו מראש על אי תחרות
לפרק זמן מסוים. חוזה מעין זה נחתם דרך שיגרה בחברות רבות. הבעיה
בהסכם כזה היא מבחינת ההלכה. שהרי לכאורה פשוט שקנין שלא
לעשות מעשה גרוע בהרבה מקנין לעשות מעשה. וכיון שאפילו קנין
לעשות מעשה, הוא 'קנין אתן', אשר מדינא דגמרא אינו חל, כמבואר
בריש ב"ב ]ג.א[ אם כן ברור שגם קנין להימנע ממעשה לא יחול, ודומה
שאין מי שיחלוק בזה ]יעויין במהר"ח או"ז סי' רנ"א, הרמ"ה בתשובה
ע"ה, והרשב"א בתשובה, שכתבו כן בפירוש[.
התחייבות לאי תחרות
אמנם לגבי התחייבות לתת ממון, אף שלא חל קנין, מכל מקום מבואר
בשו"ע סימן ס' סעיף ו' שהתחייבות לתת מועילה, כיון שההתחייבות
היא על גופו של המתחייב, והיא התחייבות ממונית, ויכול האדם להחיל
חוב ממוני על עצמו גם כשאין לו עדיין ממון זה, שכיון שהאדם המתחייב
קיים בעולם יכול הוא להחיל על עצמו התחייבויות לעתיד. יעויין בסמ"ע
שם )ס"ק י"ח( ובש"ך )ס"ק כ"ד(. ועל פי זה דנו האחרונים דלהלן האם
גם התחייבות לעשות מעשה, שאינו ממון, מועילה כשמחייב את גופו בכך ]אף שהיה מקום לחלק בין התחייבות שסופה ממון להתחייבות
שאין סופה ממון[.
בהנחה שמועילה התחייבות המשעבדת את גוף המתחייב לעשות
מעשה, דנו האחרונים האם מועילה התחייבות גם להימנע מפעולה.
האחרונים רצו ללמוד בשיטת המהרשד"ם שניתן להתחייב ע"ז והוציאו
זאת מדבריו בתשובה )חו"מ סימן ש"ע(, בה הנידון הוא על הסכם
שעשו יתומים עם הקהל, והקהל התחייבו לא לקחת מהם עוד מיסים,
ומבואר שם שאם מועילה התחייבות לתת, כל שכן שתועיל התחייבות
שלא לקחת. אמנם המעיין בגוף התשובה יראה ששם מדובר על סוג
של הסתלקות או מחילה, ולא של התחייבות להימנע מעשיית מעשה,
ולכן יכול להיות שזה לא נוגע ]וכן העירו כמה פוסקים[. אבל המנחת
יצחק בחלק ו' סימן ק"ע על פי הדברי גאונים בכלל מ"א אות ז' וכלל פ"ח
אות נ"א למדו ממנו שנידון זה הוא גם על התחייבות להימנע מעשיית
מעשה.
אמנם, אף אם נניח שכן היא שיטת מהרשד"ם, הרי יש החולקים עליו,
והם הדברי חיים )חו"מ ח"ב סי' ל"א( והערך ש"י )סימן ר"ה, ובתשורת
ש"י סימן תקפ"ב(, שכתבו שלא שייך להתחייב שלא לעשות, כיון ש'לא
לעשות' זהו דבר שאין בו ממש, ולא שייכת התחייבות מסוג זה.
כפי הנראה סברתם מתאימה היא לדעת הסוברים שאי אפשר להתחייב
לשלם שכר פועל על 'שב ואל תעשה', כמו שכתב המחנה אפרים
)שכירות סימן י"ח(, שהוא מראשי הסוברים שאי אפשר לעשות קציצה
של שכר פעולה על ההימנעות מפעולה ]ואפשר רק להתחייב לשלם
הפסדים שנגרמו בגלל זה, שזו התחייבות עקיפה[. הטעם שנראה
שהדברים תלויים זה בזה, הוא מכיון שאם היה אפשר להתחייב שכר
בתור קציצה עם פועל על שב ואל תעשה ]ויש אחרונים שבאמת
סוברים שאפשר[, זאת אומרת לכאורה שלשבת ולא לעשות זה לא
'דבר שאין בו ממש', אלא נחשב כפעולה של הפועל 1, ובמילים אחרות,
אם דבר כזה יכול לחייב בתשלום בתמורה, קשה לקרוא לזה דבר שאין
בו ממש, וההתחייבות לפעולת פועל היא לא קנין אתן אלא היא שיעבוד
לעבודה. ואילו היסוד של הסוברים שלא מועילה התחייבות להימנע
מפעולה, הוא רק מצד שזה דבר שאין בו ממש, שאי אפשר להתחייב
עליו תמורה, ואי אפשר להתחייב עליו.
אולי חשוב להבהיר שהתחלנו את העסק כשותפים, עשינו כמה רווחים, והשותף אף פעם לא וויתר או הודיע על פריקת השותפות,
האם אפשר לתבוע את הרווחים של השותף מצד השותפות?
אם השותף לא פירק את השותפות יש צד גדול שאותו שותף חייב לתת חצי מהרווחים מעסקים אחרים זהים שפתח לבדו, מאחר ועדיין הוא שותף וכל הרווחים אמורים להתחלק.
השאר תגובה