לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

גישת התורה להתאבדות

 

אחת הטרגדיות האנושיות הקשות ביותר היא מקרה ההתאבדות. המניע להתאבדות הוא לעתים קרובות כאב בלתי נסבל; אך בין החיים, הכאב שהיא גורמת אינו פחות, והיא תמיד גוררת תחושות צער ואשמה קשות מנשוא. הפצע העמוק של אשמה ובושה אינו נוטה להחלים, גם לאחר שנים רבות.

המקרה האחד של התאבדות המוזכר בתורה (יש לדון במקרה נוסף – המקרה של שמשון) הוא של המלך שאול, שבחירתו למלך מוזכרת בהפטרת פרשת קרח. מנוצח במלחמה, המלך שאול לקח את חיי עצמו במקום ליפול לידי האויב:

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.  ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ" (שמואל א, פרק לא, ד-ה).

נסיבותיו של שאול, כפי שנבאר בהמשך, הן כמובן שונות לחלוטין ממקרים רגילים של התאבדות שאנו מכירים, למרבית הצער. אולם, ניטול את ההזדמנות לדון בגישת התורה להתאבדות, ובלשון חז"ל "המאבד עצמו לדעת", בתקווה ובתפילה שלא נזדקק אליה.

מהי הגדרת האיסור על התאבדות? מהן ההלכות הנוגעות להתאבלות על המתאבד? מתי יש להתחשב במניעים של המתאבד? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

איסור מאבד עצמו לדעת

בפרשת נח אנו מוצאים את צו הפסוק (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם". רש"י מביא את דברי חז"ל: "אף ע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".

מצאנו אפוא בדברי פרשתנו מקור לאיסור לאבד את עצמו לדעת – איסור על התאבדות. אף הרמב"ם (רוצח ב, ב-ג) מזכיר את הדרשה מפסוק זה: "אבל השוכר הורג להרוג את חבירו… וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא … שהרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, זה ההורג בעצמו".

כאמור לעיל, רש"י והרמב"ם לומדים את האיסור מהפסוק בפרשתנו. המקור לכך הוא דרשת הגמרא (ב"ק צא, ב), שם מבקשת הגמרא ללמוד את האיסור של חובל בעצמו מתוך הפסוק, ושוב דומה שאין ללמוד כן מפני שייתכן שהפסוק מדבר על ההורג את עצמו. הדרשה באה בפירוש בדברי המדרש (בראשית רבה לד, יג).

הרמב"ם מוסיף שאמנם מי שהורג את עצמו נחשב לשופך דמים, ועוון שפיכות דמים על ידיו, אך אין האדם מתחייב בזה מיתה בידי אדם – עונשו הוא דווקא מיתה בידי שמים.

לכאורה, יש לתמוה על הרעיון של מיתה בידי אדם למי שהתאבד, וכבר אינו בן החיים. בוודאי שאי אפשר להרוג אדם פעמיים! אלא, כוונת הרמב"ם היא להבחין בין דין הרוצח, לבין דין המתאבד. המתאבד נחשב "שופך דמים", אבל אינו רוצח, ועוונו אינו נכלל בצו התורה "לא תרצח" (שמות כ, יג): ממה שאסור להרוג אחרים, אין ללמוד שאסור להרוג את עצמו.

אמרה ידועה גורסת ש"המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". מקור הדבר הוא לכאורה דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ו), שם נאמר שהשופך דמים אין לו חלק לעולם הבא. כפי שנלמד לעיל, המאבד עצמו לדעת נחשב "שופך דמים", ומכאן שאף הוא מאבד את חלקו לעולם הבא.

חומרת ההתאבדות

האיסור על התאבדות הינה תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי הקב"ה, ושחייו רק הופקדו בידיו על ידי האלוקים: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות ד, כא). האדם אינו השליט היחיד על חייו, לעשות בהם כראות עיניו.

לעניין זה, מן הראוי להביא את דבריו המפורסמים של הרדב"ז (סנהדרין יח, ו). דבריו אמנם נאמרו בהקשר אחר, אך כוחם יפה גם לעניינו: "לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: "הנפשות לי הֵנה" (יחזקאל יח, ד)… וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו" (ראה גם שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ד, סימן נט).

הרמב"ם (רוצח יא, ה) קובע שאפילו מי שמסכן את עצמו לחינם ראוי לעונש: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן, ואמר: 'הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד על כך' – מכין אותו מכת מרדות".

ברי אפוא שמדובר בעבירה גדולה מאד – המתעצמת עוד יותר לנוכח העובדה שלא תהיה למתאבד הזדמנות לחזור בתשובה. החיים בהחלט מציבה בפנינו אתגרים, כאלו יותר נעימים, וכאלו פחות. כל מטרת החיים היא לעמוד בפני האתגרים, ולעמוד בניסיון; מי שבורח מן האתגר, מאבד את כל התכלית.

אבלות על מתאבד

בשל חומרתה המיוחד של התאבדות, נקבע בברייתא (אבל רבתי, פרק ב) שאין להתאבל על המתאבד:

"המאבד את עצמו בדעת – אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו. אל תברכהו ואל תקללהו.

אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו".

כללים אלו נפסקו להלכה (שולחן ערוך, יו"ד שמה), אך ב'פתחי תשובה' (ס"ק ב) מביא מגמה של צמצום תחולת הלכה זו בדברי הפוסקים – כפי שכבר עולה מהמשך דברי הברייתא.

במקום שאין אנו יודעים בוודאות שמדובר על התאבדות, וייתכן שמדובר על תאונה, מתאבלים על המת. כך במקום שההתאבדות נבעה מתוך מצב נפשי מעורער, מתאבלים על המת, ואין עליו דין 'מאבד עצמו לדעת'. ניתן לומר בבירור שרוב ברור של מתאבדים כלול בהגדרה זו.

גם בנוגע למי שמוגדר כ"מאבד עצמו לדעת", יש לציין שבשו"ת חתם סופר (אה"ע סימן סט) כתב שעל בנו לומר קדיש עליו כרגיל, וכן פסקו פוסקים אחרים (מהר"י אסד, יו"ד שנ; שדה חמד, אבלות קכ). ב'פתח הדביר' (ח"ג, סימן רפד, אות י) מוסיף שיש לנהוג אף במנהגים של עלייה למפטיר וכדומה.

המניע להתאבדות

סיבה נוספת שבגינה ייתכן שמותר להתאבל על המתאבד היא שאלה המניע. בנוסף על מצב נפשי מעורער, אנשים עשויים להתאבד אף מתוך מצב של קשיים עמוקים או עוני בלתי-נסבל. במקום להתמודד עם הקושי, האדם מתייאש, ו"בורח מן החיים". האם יש להתאבל על מי שמתאבד מתוך נסיבות קשות מאד?

בשו"ת בשמים ראש (סימן שמה) כותב שיש להתאבל על מי שמתאבד מתוך קשיים נסיבתיים. לדבריו, ההלכה שאין מתאבלים על המתאבד מוגבלת אפוא למצבים חריגים במיוחד, כגון מי שהורג את עצמו כי מאס בחיים מתוך בוז וזלזול (בשו"ת בשמים ראש שם מביא שהיו מקרים כאלה אצל פילוסופים מסוימים).

הוראה זו מובאת אף בשו"ת חיים ביד (סימן קי), וכך צוינה בהגהות רבי עקיבא איגר לשולחן ערוך. המהרש"ם (יו"ד ח"ו, סימן קכג) אף הוא מסכים לדין זה להלכה, ומסביר שאמנם אסור בהחלט להתאבד מתוך קושי המציאות, אך מי שעושה כן נחשב ל"שוגג" כיון שהוא "אומר מותר" (מדמה לעצמו שאין בכך איסור), ולכן יש להתאבל עליו.

אולם, יש פוסקים שחלקו על הוראה זו, כמו שהובא ב'פתחי תשובה' (שם). בפרט, ה'חתם סופר' (יו"ד סימן שכו) חלק על דברי ה'בשמים ראש' בתקיפות, וציין את היות הספר זיוף, שאין דבריו דברי הרא"ש אלא דברי אחר.

בהקשר הזה יש לציין לדברי הגמרא בגיטין (נז, ב), שם מבואר שחנה הרגה את עצמה לאחר שראתה את המחזה הקשה מנשוא של רציחת שבעה בניה. ב'עץ יוסף' (הובא ב'עין יעקב') הקשה איך מעשה זה הותר לה – אך בפשטות נראה שחנה לא עשתה כן ב'היתר', אלא כמעשה ספונטני מתוך כאב בלתי-נסבל.

התאבדות מתוך תשובה

עוד נושא שדנו בו הפוסקים הוא השאלה של מי שמאבד מתוך חזרה בתשובה.

בשו"ת בית אפרים (סימן עו) כתב שמי שנוטל את נפש עצמו מתוך התייסרות על עוונותיו אינו נקרא חוטא, ומותר להתאבל עליו. בסמ"ק (סימן ג) מביא לכך מעשה מר"י החסיד, וכך כתוב אף בשו"ת ר' יהודה החסיד (הובא בספר זיכרון לרב שמואל ברוך ורנר זצ"ל), כשהוא מביא מקור ממיתתו של ר' אליעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז, א) שנפטר מתוך צער ויגון על חטאיו.

מנגד, ברור שאפשר לדחות ראיה זו, שכן במקרה של ר' אלעזר בן דורדיא לא היה שום מעשה קונקרטי של התאבדות, ופטירתו באה לא מתוך מעשה אלא מתוך רב צער וכאב, כך שאין לכאורה להוכיח מכך לעניין מעשה של התאבדות.

בשו"ת שבות יעקב (ח"ב, סימן קי) מביא ראיה אחרת לכך שהמתאבד על חטאיו אינו חוטא, שכך מצאנו בעניין ר' חייא ב"ר אשי (קידושין פא, ב), שדימה שעבר על עבירה חמורו, וברוב כאבו על כך נכנס לתור תנור בוער (רש"י מבאר שביקש להרוג את עצמו – אך לבסוף התברר שכלל לא חטא). ייתכן שאף שם מדובר במעשה ספונטני מתוך כאב, ולא במעשה התאבדות מחושב, וצ"ע.

מובן מאליו – אך חובה לומר זאת בכל אופן – שאין בהוראות ותקדימים אלו שום הוראת היתר להתאבד, ח"ו, הן על חטאים והן מכל סיבה. אך להלכה, מי התאבד על חטאיו בוודאי שמתאבלים עליו.

התאבדות שאול המלך

רבים (כגון ה'בשרים ראש' הנ"ל) מביאים את מעשה שאול המוזכר לעיל (שמואל א, לא, ד-ה), שנטל את נפשו כדי שלא ייפול ביד האויב, כמקור לדיני המאבד עצמו לדעת. מעשה שאול אף מוזכר בשולחן ערוך (סעיף ג): "קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר".

יש לציין שחז"ל אינם מבקרים את שאול על מעשה ההתאבדות, ואדרבה, במדרש (בראשית רבה לד, יג) נכתב להדיא שלא היה בכך איסור. מה הסיבה לכך?

בספר 'יש של שלמה' (ב"ק ח, נט) מציע שני טעמים לכך. טעם אחד הוא ששאול היה דואג שמא התעללות הפלישתים במלך ישראל יגרום לחלקים גדולים מתוך העם להתקיף את מחנה האויב בהתקפה חסרת-תקווה. כיון שהייתה סכנה של איבוד נפשות רבות מישראל, היה מותר לשאול ליטול את נפשו כפי שעשה.

הצעה נוספת היא שנפילת מלך ישראל ביד האויב, והתעללות הפלישתים בו, הייתה גורמת לחילול ה' במימדים גדולים ביותר. כדי שלא יתחלל שם שמים ברבים, נפל שאול על חרבו, ונטל את נפשו. ביאור דומה ניתן על-ידי מפרשים למיתת שמשון, שאף הוא נטל את נפשו תוך גרימת קידוש ה' גדול.

הסבר שלישי, שנאמר על-ידי ביאור 'יפה תואר' למדרש ועל-ידי הרד"ק (שמואל לא, ד) הוא ששאול היה יודע שלא יחמלו עליו פלישתים, ושהוא עתיד למות מיתה משונה בידיהם. כיון שידיעה זו הייתה ברורה לו, היה מותר לו ליטול את נפשו.

התאבדות כדי להציל מחשש המרת דת

ישנם מעשי התאבדות נוספים בהם דנים הפוסקים.

אחד ממעשי ההתאבדות המפורסמים ביותר הוא מעשה מצדה. בספר יוסיפון (מלחמת היהודים 7. 9-8) מסופר על איך חיילי מצדה התאבדו יחדיו, ולא נתנו לעצמם ליפול ביד אויב. בדרך כלל רואה היהדות בלוחמי מצגה גיבורים אך מהבחירה ההלכתית הדבר אינו פשוט, שכן ייתכן שהרומאים לא היו הורגים אותם, והיו מקיימים אותם כעבדים. מעניין לציין שסיפור לוחמי מצדה אינו מוזכר כלל בספרות חז"ל, ומופיע דווקא ביוסיפון וספרי היסטוריה אחרים.

המקרה של לוחמי מצדה מובחן ממקרים של התאבדות על קידוש ה' כדי שלא לבוא לחטא ולהמרת דת (תוספות, עבודה זרה יז, א, וגיטין נז, ב). נסיבות אלו היו שכיחות למדי בימי הביניים, כאשר יהודים ידעו שאם ייפלו ביד האויב, יכפו עליהם הגויים המרת דת. ישנם מספר סיפורים של התאבדויות המוניות כדי שלא ליפול שבי בנסיבות אלו.

מקרה מפורסם המתייחס לנסיבות דומות מובא בגמרא (גיטין נז, ב), בעניין ארבע מאות ילדים נפלו בשבתי הרומאי (והתעתדו לפילגשים ולחטא), ובחרו לקפוץ לים ולא ליפול בידי האויב. בתוספות הסבירו שהילדים חששו שמא ייענו, ושמא לא יעמדו בניסיון וימירו את דתם (עי' שו"ת חיים שאר א, מו).

עם זאת, גם במקום חשש נפילה בידי שבאים, וגם כשסביר שאלו ינסו להעביר את היהודי על דתו, כתב ה'ים של שלמה' (ב"ק ח, נט) שאסור לאדם ליטול את נפשו.

הלכה זו מיוסדת על דברי ה'דעת זקנים' (בראשית ט, ה), אשר הובאו ב'בית יוסף' (יו"ד קנז) בשם ה'ארחות חיים'. שם מובא דעה שהצדיקה הריגת תינוקות כדי להבטיח שלא ייפלו ביד מי שימיר את דתם בעל-כורחם. בתוך דיון על הנושא, מביא ה'דעת זקנים' את המעשה הבא:

"ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר, וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב: אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה – וכן היה, שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין".

סיכום

כיום, כאשר ישנן חברות שבהן ההתאבדות מתקבלת בהבנה, ואפילו מותר לרופאים לסייע (במקרים מסוימים) לאדם לסיים את חייו ("המתת חסד"), יש חשיבות עצומה בהדגשת ערך החיים, וחומרת האיסור של מאבד עצמו לדעת.

חובתנו לעשות ככל שלאל ידינו, כיחידים וכחברה, למנוע ממי שנמצא בקבוצת סכנה מלבצע את הגרוע מכל – נטילת חיי עצמו. כאשר יש מקרה של התאבדות, חלילה, עלינו לטפל בהבנה ובאכפתיות – אך כל מקרה מהווה סימן אזהרה למקרה הבא, חלילה, ועלינו להביט בבעיה בעיניים ולנקוט בכל צעדים כדי לוודא שזה לא יקרה שוב.

כפי שראינו לתורה ולפוסקי ההלכה יש הרבה לומר בנושא. יהי רצון שלא נזדקק לדבריהם.

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. כיום בתקופה קשה זו שסדר עולמי חדש רוצה להשתלט על גופנו נשמתנו שכלנו ולהשליט את השטן כאן ולדלל אוכלוסין. או במקרה כפי שכתוב בנביא שבגוג ומגוג נשים תשגלנה,או אם יש סכנה של התקפה מלחמה שערבים ילחמו בנו ויהרגו ויאנסו באכזריות האם יש היתר להתאבד.מחכה לתשובה

  2. חלילה וחס מלדבר דיבורים כאלו! כל רגע שיהודי חי ומקיים מצוה, ברכה, עניית אמן, תפילין, וכו' זה הרי חיי נצח ושמחה עצומה! אנחנו רגילים לא לייחס חשיבות רבה למעשים הטובים שלנו וחבל.
    תפנה לרב מקומי שיסייע לך בקבלת מענה נפשי מתאים, ואני מבטיח לך שבעזרת ה' תצא מן המיצר ותקים בית חדש וחיים טובים שמחים ומאושרים. אבל אנא, לא להזניח! תפנה לעזרה ומיד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *