לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

הצלת חיי עובר

בס"ד

פרשת השבוע עוסקת בגזירותיו של פרעה בכדי למנוע מעם ישראל להתרבות, ומאידך במיילדות העבריות אשר במסירות נפשם העמידו את עם ישראל במצרים, ולא שעו לגזירות פרעה. מאמרנו השבוע עוסק בשאלות מהו החשיבות של פרו ורבו? מהו עמדת היהדות לתכנון המשפחה? וחשש התפוצצות האוכלוסין בעולם? מהו החשיבות להביא ילדים לעולם? ומה החשיבות להצלת חיי עובר? האם גם כשנראה שהעובר בעל מום חייבים אנו להתאמץ להצילו? מה קורה לעובר שלא זכה להיוולד חי? האם יש לו עולם הבא? האם עתידים הוריו לפגשו בתחיית המתים? האם מותר לחלל שבת על הצלת עובר? מה הדין בפג שנולד קודם זמנו האם מותר לחלל עליו שבת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

 

הצלת חיי עובר

המיילדות העבריות

בפרשה (שמות א יח-כב) מסופר: 'וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים'.

המהרש"א (סנהדרין נז: ח"א ד"ה בן) מבאר ע"פ דברי הגמרא (שם) שבן נח ההורג את העובר חייב מיתה, ואילו יהודי ההורג את העובר פטור, ולכן פרעה בחר דוקא במיילדות העבריות, והורה להם להרוג את העוברים עוד קודם הלידה. ובכך קיווה פרעה שלא יענש, שהרי לעבריות מותר הדבר.

אולם בעל ההפלאה (פנים יפות שמות א טו) מוסיף, שכיון שישראל ההורג את העובר אמנם פטור ממיתה אך נענש בדיני שמים, וכפי שמובא בזוהר (שמות ג:) חומר העונש על יהודי הורג ח"ו עובר. ולכן נאמר שהמיילדות יראו את האלוקים, כלומר יראו מדיני שמים, ומסרו נפשם לסרב לבקשתו של המלך.

בזוהר (שם) מובא שעם ישראל זכה לגלות מגלות מצרים בזכות שהם נזהרו שלא להרוג את העוברים במעי אימותיהם, אף שהיתה גזירה של 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ', ובכך היתה הרגשה נוראה שכל הקשיים בהריון הנם לשוא, ועמלם לריק, ומכל מקום קיימו את העוברים ככל שיכלו עד שהמצריים זרקו אותם ליאור, וזהו הזכות שעמדה לעם ישראל להגאל ממצרים.

במאמרנו השבוע נעסוק בחיוב הצלת חיי עובר, והאם יש הבדל בין הצלתו לחיוב הצלת תינוק שנולד, והאם הוא דוחה את השבת.

גזירות פרעה מאז ועד היום

בפרשה מודגש כי פרעה ראה בחשש ובעין רעה את ריבוי בני ישראל, ולכן ניסה בכל כוחו למנוע מהם להתרבות, אם ע"י עבודת פרך, ואם ע"י גזירת המתת הזכרים, אולם למרות כל נסיונותיו של פרעה להקטין את עם ישראל, נסיונות אלו לא צלחו, ועם ישראל פרו ורבו מאד במצרים.

ענין תכנון הילודה נפוץ אף בימינו, לאנשי מדע רבים קיים חשש כיצד יוכל האלוקים לדאוג לעולם אילו יהיו בו יותר מדי אנשים… ומחמת חשש זה דואגים הם לתכנון ילודה ודילול האוכלוסייה. המבט התורני הוא להיפך כי מי שדאג לעולם מופלא ומורכב כל כך, ידאג גם לתפקוד העולם כשיתרבו הבריות. וכדברי הגמרא (נדה לא:): 'בא זכר בעולם בא ככרו בידו', וכי 'זכר' הוא מלשון 'זה כר', כלומר כל זכר שנולד, נוצר עבורו תוכנית כיצד יתפרנס וכיצד יתקיים, הבן הנוסף במשפחה אינו מפחית מעוגת התקציב המשפחתי. אלא להיפך עם לידתו נוסף עוד תקציב מהשמים לדאוג אף לילד זה.

חשיבות פרו ורבו

המצוה הראשונה שנצטווינו בה היא מצות 'פרו ורבו', בגמרא (יבמות סג:) נאמר שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כלומר שישנם נשמות רבות שצריכות לרדת לעולם, ועד שלא ירדו כולם לעולם, משיח אינו יכול להגיע, ולכן מי שנמנע מלעסוק בפריה ורביה, הרי הוא מעכב את ביאת המשיח, ונושא באחריות לסבל שסובלים אנו בגלות. בגמרא נאמר שהוא גם נחשב כאילו הוא שופך דמים וממעט את הדמות של מעלה. הבורא ברא את העולם עם תוכנית ומטרה, שכל אחד יפרה וירבה, ויקיים את יעודו, אדם שנמנע מכך כביכול ממעט את התוכנית של בורא עולם.

האברבנאל (בראשית לח) מבאר כי חטאו של ער, היה שרצון השם היה שזרע יעקב יפרה וירבה וירש את הארץ, ואילו ער שהתנגד לרצונו של השם, ובחר למנוע מאשתו תמר להרות וללדת, וכיון שהתנגד לרצונו ותוכנתו של הא-ל המיתו השם.

האם יש לעובר נשמה

כאן המקום להדגיש כי יש חשיבות גם לעובר שלא זכה להיוולד בחיים.

הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קלח) דן האם הנפלים יזכו לקום בתחיית המתים, והאם הם זוכים להגיע לעולם הבא.

והביא, שיש מחלוקת בגמרא (סנהדרין קי:) מאימתי קטן שנפטר זוכה להגיע לעולם הבא, והובאו בגמרא 5 דעות שונות. והנה דעתו של רבינא 'משעה שנזרע', ופירש רש"י משעה שנקלט הזרע במעי אימו, אף שהיה נפל ונמחה, הרי נשמתו מגיעה כבר לעולם הבא. וע"פ הכלל שהלכה כ'בתראי' הלכה כדברי רבינא שהוא 'בתראי'. והוסיף רש"י שכן נאמר גם בגמרא (כתובות קיא.) שנדרש מכפל הלשון של הפסוק (ישעיהו כו יט): 'יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן' שלא רק המתים יקומו בתחיית המתים, אלא גם הנפלים.

והוכיח מכאן הגר"מ פיינשטיין שכל עובר שנקלט ברחם אימו, אף שמיד אחר כך נמחה, נשמתו מגיעה כבר לחיי עולם הבא, והוריו עוד יזכו לפגשו בתחיית המתים, ואדרבה נשמתו טהורה ומיוחדת יותר כיון שלא טעמה טעם חטא מעולם.

דברים אלו הם דברי חיזוק להורים שעמלו וטרחו, ולא זכו שיולד תינוק חי, אך מכל מקום יגיעתם אינה לשווא, והם זכו להעמיד נשמה קדושה בגן עדן הנהנית מזיו השכינה, ועתידה לקום בתחיית המתים, אלא שסיימה את תיקונה בעולם במהירות.

מניעת לידת ילדים חולים

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה אה"ע ח"א סי' סב) נשאל ע"י הורים שרח"ל נולדו להם ב' ילדים חולים שאינם יכולים להחזיק מעמד יותר ממספר שנים, והרופאים אמרו לו שכל הילדים שיוולדו להם בחשש שיחלו במחלה זו. והשיב שיש שמניעה ההורסת את הזרע אסורה, שהרי טובתו של הזרע הוא שיוולד אף שימות במחלה זו בעודו קטן, שהרי בכך יגיע לחיי עולם הבא, ולא עוד אלא שיש גם ענין שאין המשיח מגיע עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ובכך שזכו הורים אלו להביא נשמה זו לעולם, הביאו אותה לתיקונה וקירבו את ביאת המשיח.

אולם במניעה הגורם להרס כח ההולדה, ולא להרס הזרע יש מקום להתיר, ואי אפשר לחייב את ההורים לצער גדול זה, אף שיש בכך ענין גדול אם יזכו לכך. וכתב, שלא ימנעו לעולם אלא ימתינו 4 שנים מהלידה, ויש לקוות שהאשה תבריא בזמן זה, ובפרט שיתכן שהלידות התכופות גורמים לנזק, ואז יקיימו שוב את הפסוק 'ולערב אל תנח ידך'.

אין בדברים הללו הוראה הלכה למעשה משום שכל מקרה שונה מחברו, ובכל מקרה יש לשאול מורה הוראה לגופו של ענין, והדברים הובאו לקבלת מבט כללי על הנושא.

האם מחללים על כך שבת

כעת נדון האם גם הצלת עובר דוחה שבת, כפי שפקוח נפש דוחה שבת. הנושא מתחלק לשני נידונים נפרדים, אחד הוא להציל עובר לפני שנולד, והשני הוא להציל עובר שנולד קודם זמנו.

חילול שבת להצלת עובר שטרם נולד

הנידון האם מותר להציל את העובר בשבת כמעט לא מצוי, משום שע"פ רוב יש גם סכנה מסוימת לאם בהפלה, ובכל מקרה שיש סכנה לאם בודאי מותר להציל את העובר.

אולם במקרה וחילול השבת נועד רק להציל את העובר לא נאמר בשולחן ערוך במפורש מה הדין, והביא הביאור הלכה (סי' של סי' ז ד"ה או) שנחלקו בכך, לדעת ההלכות גדולות מותר לחלל שבת, אף שהעובר אינו נפש, כיון שיש היתר נוסף שמותר לחלל שבת אחת על מנת שישמור שבתות הרבה. ואילו ברמב"ן הביא שני דעות, ולדעה השניה אין היתר זה.

שורש המחלוקת הוא משום שהגמרא (יומא פה:) הביאה מספר דעות מנין נלמד שמותר לחלל שבת משום פקוח נפש, דעתו של רבי שמעון בן מנסיא הוא שהדבר נלמד ממה שנאמר (שמות לא טז): 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם', ומכך נדרש שהחיוב בשמירת שבת הוא גם לדאוג שישמרו שבתות הרבה לכל הדורות, ולכן מוטב שיחללו שבת אחת וישמור שבתות הרבה. ואילו שמואל סבר שהדבר נלמד ממה שנאמר (ויקרא יח ה): 'וָחַי בָּהֶם' ודרשו חז"ל ולא שימות בהם.

בגמרא נאמר שעל כל התירוצים יש פירכא משום שאינם מוכיחים שמותר לחלל שבת גם על ספק פיקוח נפש, מלבד הלימוד של שמואל. ואכן נפסק להלכה שהמקור הוא משום שנאמר 'וחי בהם', אולם עדיין יש מקום לעיין האם נפסק גם הסברא שמוטב שיחללו שבת אחת ובכך ישמרו שבתות הרבה. דעת הבה"ג שאף שלהלכה נפסק כשמואל באמת גם שאר הסברות נכונות, ולכן גם במקרה ויש רק את הסברא של מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה מותר לחלל שבת, ולכן מותר להציל גם עובר אף שעדיין אינו נפש.

[הדבר נוגע לשני נידונים האם מותר להציל עובר שאינו בכלל נפש, ואינו כלול בכלל ההיתר של 'וחי בהם', והאם מותר להציל אדם משמד רוחני ע"י חילול שבת, שאין בכך פקוח נפש של גופו הנלמד מוחי בהם, אולם מצד מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה מותר הדבר. והנה בשולחן ערוך (או"ח סי' שו סעיף יד) נפסק שמותר לחלל שבת גם להציל אדם משמד. אולם כתב בשבט הלוי (ח"ג סי' לז) שעדיין יש מקום לומר שרק כשאדם חייב בשמירת שבת מותר לחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה, אך בעובר שלא התחייב עדיין אין הכרח לחידושו של הבה"ג שגם זה הותר. ויש עוד להרחיב בענין].

הביאור הלכה מסיים שלפי מה שפסק הריטב"א (נדה מד: ד"ה דכתיב) מבואר שהלכה כבה"ג, ונראה שכך הוא מכריע להלכה, וכן הביאו המנחת יצחק (ח"ד סי' קכד; ח"י סי' לא ס"ק יג) השבט הלוי (ח"ג סי' לז סק"ד) שנפסק להלכה וציינו לביאור הלכה. ולמעשה הוראת פוסקי זמנינו שיש לסמוך על דברי ההלכות גדולות ולהציל עובר אף שצריך לחלל שבת.

פג בזמן חז"ל ובזמנינו

בשולחן ערוך (או"ח סי' של סעיף ז) נפסק שתינוק שנולד בחודש התשיעי או בחודש השביעי הרי הוא חי גמור ומחללים עליו את השבת, אולם אם נולד בחודש השמיני אין מחללים עליו שבת אלא אם נגמרו שערו וציפורניו. וביאור הענין הוא שחז"ל ידעו שקיימים שני סוגי וולדות, ישנם וולדות שעיבורם מצריך 9 חודשים, וישנם וולדות שעיבורם מצריך 7 חודשים [והיולדת לז' יולדת למקוטעים כלומר שדי רק בחלק מהחודש השביעי. כמו כן מובא שתינוקות אלו הם צדיקים]. אך וולד שנולד בחודש השמיני הוא בודאי נפל. אלא שעדיין יש ספק משום שישנם מיעוט של וולדות של החודש השביעי השוהים במעי אימו יותר מהזמן הראוי, ולכן יוצאים בחודש השמיני.

ולכן פסק השולחן ערוך שאם התינוק נולד בחודש השביעי או התשיעי מחללים עליו שבת, אולם אם נולד בחודש השמיני ונגמרו שערותיו וציפורניו אנו תולים שהוא מהמיעוט של הוולדות שעיבורם הוא 7 חודשים אלא שהשתהה עוד זמן במעי אימו, אולם אם לא נגמרו שערו וציפורניו אין לתלות בכך, ואסור לחלל עליו שבת.

אולם החזון איש (יו"ד סי' קנה סק"ד) כתב, שיש בימינו מי שטועה וחושב שאם הולד נולד בחודש השמיני הרי הוא נפל ומתייאשים מלהצילו, ויש חובה להתאמץ להצילו ולחלל עליו שבת. וכתב שבימינו השתנו הטבעיים ממה שהיה בימי חז"ל.

והוסיפו פוסקי זמנינו (מנחת שלמה תנינא סי' פו ד"ה אולם; שבט הלוי ח"ג סי' קמא) שלפי המציאות בימינו שגילה הבורא את הצורה להציל וולדות ע"י אינקובטור, יש גם חיוב בוולדות שנולדו מוקדם יותר כל שיש סיכוי להצילם ע"פ חכמת הרפואה ומחללים על כך שבת.

חשיבות הצלת כל עובר והבאת ילדים נוספים

בקהלת (יא ו) נאמר: 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים'. ופירש רש"י (שם פי' ב') שהכוונה שגם אדם שהקים משפחה והוליד ילדים, לא ימנע את עצמו לעת זקנותו לעסוק שוב בפריה ורביה, שהרי מצינו שנולדו לבועז 30 בנים ו30 בנות וכולם מתו בחייו, ולעת זקנותו בערוב ימיו נשא את רות ונולד לו ממנו עובד, והתקיים זרעו, וזכה שיצא ממנו מלכות בית דוד ומלך המשיח, ואילו היה מתייאש לעת ערב מלהנשא שוב ולהוליד עוד, לא היה זוכה להעמיד המשך, ולהעמיד את מלכות בית דוד ומלך המשיח.

נביא מספר עובדות מחזקות בחשיבות הרבה להשקיע בהצלת על עובר, והבאת ילדים נוספים:

רבה של טריפולי מהר"א כלפון (תק"א-תק"פ, מעשה צדיקים שבחי החיד"א אות א) כותב, כי בשנת תפ"ד נולד החיד"א כשאימו היתה בחודש השביעי, החיד"א נולד קטן ולא נשם, ולפיכך היו כולם בטוחים שהתינוק נולד מת, ומשכך הניחו אותו על הקרקע וכפו כלי מעליו על מנת לקוברו. אולם הסבתא שהיתה אשה כשרה וזקנה מאד נכנסה לחדר היולדת, וכשראה את האבל והצער בחדר לא הרימה ידיים, אלא אימצה לחיקה את הפג שנולד, וניסתה להחיות ולהנשים אותו, ולפפה אותו בצמר גפן עד שהתחמם והחל לנשום בכוחות עצמו, ובכך העניקה לעם ישראל את רבינו החיד"א, על כל פעלו האדיר, יחד עם 72 ספריו.

במעשה איש (ח"א תחילת פ"א) מסופר כי הרופאים אמרו לאימו של החזון איש שהם ממליצים לה שלא תביא ילדים, ואביה הגאון רבי שאול קצנלבויגן הציע לחתנו שהם יתגרשו, אולם אימו של החזון איש התעקשה שתפקידה בעולם להביא ילדים [כמובן שאין ללמוד מכך הוראה למעשה, וכל מקרה מצריך הוראת חכם אם מותר לעבור על המלצת הרופאים], ואכן זכתה לבריאות ואריכות ימים והביאה 9 ילדים שכל בניה וחתניה היו גדולי תורה כדוגמת החזון איש רבי מאיר קרליץ ועוד, וחתניה הקהילות יעקב רבי שמואל גריינמן רבי תנחום מאיר קרליץ [אביו של רבי ניסים] ועוד. והקימה את אחת המשפחות המפוארות בעם ישראל.

גם אביו של הקהילות יעקב נתאלמן בגיל 60 ולא חשב להנשא שוב, אך האדמו"ר מהורנסטייפל עודדו שינשא שוב, וזכה להביא לעולם את הסטייפלר, ואת השלשלת הרוממה בנו שר התורה רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וחתניו הגר"ש ברזם והגר"א ברמן.

הגר"י זילברשטיין (שיעורי תורה לרופאים ח"ד סי' רמ עמ' 218) סיפר, שהיתה אשה שהיו לה 9 ילדים וחשבה להפסיק להביא ילדים יותר, משום שהיה לה קשה, ובאה למרן הרב שך להתייעץ עימו. הרב שך השיב לה שהורים שלו ילדו 10 ילדים, ובהריון שלו הרופאים המליצו לאימו להפיל, אך היא לא הקשיבה לרופאים וילדה אותו, לצערו בשואה נהרגו 8 הילדים הראשונים, ורק הוא הילד העשירי ואחותו (התשיעית מבין הילדים) שרדו.

עוד סיפר הגר"י זילברשטיין (שם) על מעשה נורא שאירע למשפחה בבני ברק בת 7 ילדים, ובתאונת דרכים מחרידה נהרגו האם ו6 בנים מלבד התינוק הקטן. בשעת הלוויה הספיד השבט הלוי וסיפר, שבשעת ההריון של התינוק, האם הגיע להתייעץ עימו כיון שהיתה חולה באדמת והרופאים אמרו לה שקיים סיכוי גבוה שהתינוק יוולד בעל מום, אך הוא אסר עליה שלא תפיל ח"ו, והאשה קיבלה עליה את הדין, והקשיבה להוראתו, ובזכות כך נולד ילד בריא שנשאר שריד למשפחה.

וסיים שם הגר"י זילברשטיין שברש"י (בראשית ד יט) מובא שבדור המבול אחת מהנהגות המושחתות שלהם היתה כי אדם היה נושא שתי נשים, אשה אחת היו נותנים לה תרופות שימנעו ממנה להתעבר שלא תכחיש את יופיה, ואשה נוספת להולדת ילדים. וצילה אשתו של למך היא זו שהיתה מיועדת ליופי ולמך היה משקה אותה כוס של עקרים [תרופה לגרום לה לעקרות]. אולם התרופה לא עבדה והיא ילדה את תובל קין ונעמה, וברש"י (שם כ) מובא שנעמה זו היא אשתו של נח, כלומר שדוקא מאותם ילדים שנולדו מעדה [האשה שנועדה להבאת ילדים לא נשאר כלום, כולם נמחו במבול, ודוקא מלידתה של נעמה שכביכול נולדה בטעות, יצאה כל האנושות כולה.

סיכום

כל עובר יש לו כבר נשמה והוא יזכה להגיע לעולם הבא ולקום בתחיית המתים. כל עובר שנולד גם אם הוא לא הצליח להיוולד חי, או שיצא בעל מום או עם תוחלת חיים קצרה, הוא חלק מהתוכנית של הבורא להגיע לתכלית הטוב בעולם, ובכך אנחנו מקרבים את משיח צדקנו. ומוטל עלינו לעשות כל מאמץ להצילו. ולעולם אין לדעת איזה גדול נזכה להציל, למרות שעל פניו נראה שאין הרבה סיכוי.

להלכה נפסק שגם על עובר מותר לחלל שבת, ובימינו השתנו הטבעיים ועל כל עובר שהרופאים נותנים לו סיכוי לחיות מותר לחלל שבת, אף שנולד מוקדם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *