שאלה:
ראיתי שיש מחלוקת הפוסקים אם קידוש בליל יום טוב הוא מהתורה או מדרבנן רציתי לשאול אתכם מה נפסק להלכה?
תשובה:
אינני יודע לומר בזה הכרעה, שהרי זו מחלוקת גדולה, אני מעתיק לך מאמר שראיתי בענין זה:
מחלוקת הראשונים האם חיוב קידוש ביום טוב הוא מהתורה או מדרבנן
הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כט הלכה א) כתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש". ואילו בדין קידוש ביום טוב כתב הרמב"ם (שם הלכה יח) "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן". ועוד הוסיף הרמב"ם (שם הלכה כא) "בלילי יום טוב מקדש על היין כבשבת". וכתב המגיד משנה: "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה".
מבואר בדברי הרמב"ם שקידוש בשבת הוא מצות עשה מדאורייתא, הנלמדת מהכתוב "זכור את יום השבת לקדשו", שצריך להזכיר את יום השבת בדברים. לעומת זאת, בדין קידוש ביום טוב כתב הרמב"ם: "כשם שמקדשין בשבת כך מקדשין בלילי ימים טובים", ולא כתב שביום טוב חייב לקדש מדין זכירה. ומתוך כך הסיק המגיד משנה כי דין קידוש ביום טוב הוא מדרבנן, ונלמד מדין קידוש בשבת, אך אינו דבר תורה. וכן כתב המג"א בהלכות שבת (סי' רעא ס"ק א; הובא במשנ"ב שם סוף ס"ק ב) וז"ל: "ודע דהקידוש ביום טוב הוא דרבנן, כמו שכתב המגיד משנה (פרק כט), מכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת".
ברם האליה רבה (סי' רעא ס"ק ד) הקשה על דברי המג"א: "וצ"ע דבה"ג כתב [מחייבינן לקדושי ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו]. אין לי אלא שבת, חג המצות מנין, ת"ל למען תזכור את יום צאתך, חג שבועות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשית, חג הסוכות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך. ואולי כוונתם על ראש השנה או דס"ל הנך קראי אסמכתא וצ"ע". והנה דברי האליה רבה שאולי כוונת הרב המגיד והמג"א שקידוש יום טוב אינו דבר תורה היינו על קידוש בראש השנה, קשה להולמם בדברי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם הזכיר כל יום טוב ללא יוצא מהכלל, ומשמע שאין הבדל בין ראש השנה ובין הימים הטובים האחרים. ויותר מסתבר כדברי האליה רבה, שלדעת הרב המגיד והמג"א קידוש בכל יום טוב אינו דבר תורה, ופסוקים אלו הם אסמכתא בעלמא.
אמנם בריטב"א (מועד קטן יט, א ד"ה ת"ר) כתב בתוך דבריו: "בימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאתקוש לשבת, כדכתיב אלה מועדי ה' ומדכתיב נמי את שבתותי תשמורו כי אות היא, ואלו הן ימים טובים שהם ג"כ מקודשין ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת וזה נראה ברור". ומבואר בדבריו שקידוש ביום טוב הוא מדאורייתא מכיון שיש לימוד בהיקש משבת ליום טוב, ולכן גם ביום טוב יש מצות זכירה מדאורייתא [והזכירה היא על ידי הקידוש, כבשבת]. ומבואר כי דעת הריטב"א שונה מהבה"ג שלמד שיש דין זכירה בכל אחד מהרגלים בפני עצמו מלימוד מפסוקים כל מועד ופסוקו, ואילו הריטב"א למד דין קידוש בכל ימים טובים מלימוד אחד מהיקש לשבת]
ומעתה יתכן שגם דעת הרמב"ם בדבריו "כשם שמקדשין בלילי שבת כך מקדשין בלילי יום טוב", כדעת הריטב"א, שדין קידוש ביום טוב הוא מדאורייתא ונלמד בהיקש מדין קידוש בשבת [ואולי רמז לכך בלשונו "כשם" שפירושה לימוד בהיקש].
וכדעת הריטב"א מפורש גם בדברי המהר"ם מרוטנבורג (הובא המג"א סי' תקצז ס"ק ג), שאפילו קידוש היום ביום טוב הוא מדאורייתא, וכל שכן קידוש ליל יום טוב.
נמצאנו למדים שיש ג' שיטות בדין קידוש ביום טוב:
[א] דעת המגיד משנה והמג"א, שקידוש ביום טוב אינו דבר תורה אלא דין מדרבנן.
[ב] דעת הבה"ג לפי האליה רבה, שדין קידוש ביום טוב נלמד מפסוקים, ומסתבר שאין זה דין דאורייתא אלא דרבנן, והפסוקים הם אסמכתא בעלמא.
[ג] דעת הריטב"א ומהר"ם מרוטנבורג שקידוש יום טוב הוא דין דאורייתא ודינו נלמד מהיקש לקידוש בשבת.
